יום השבת איננו עוד יום מנוחה שבועי שאופיו צריך להיקבע בעיקר על פי כוחות כלכליים-חברתיים; לשבת שמור מעמד מרכזי ומכונן בתרבות היהודית. הגיעה העת להסדיר מסגרת חוקתית ברורה לשבת במדינת ישראל: ליצור שבת ישראלית השואבת מהתרבות ומהמסורת היהודית, ומתחשבת בצורכי הקבוצות השונות בישראל
נורמות עמומות וסותרות
השבת היא אחת מיצירות המופת של היהדות, ואחת מתרומותיה הגדולות לאנושות. העולם כולו אימץ בהדרגה את העיקרון של יום מנוחה שבועי על בסיס השבת שלנו – ה“Sunday” הנוצרי ו"יום אל-ג'ומעה" המוסלמי (שחל ביום שישי),[1] וה “weekend” לאחר מכן, הפכו לנכסי צאן ברזל של ההוויה האנושית בכל מקום, ושינו מן היסוד את ההתייחסות לעבודה ולפנאי.
במדינת ישראל יום השבת הוא יום המנוחה הרשמי, אולם גבולותיו נתונים למחלוקת מתמדת, ועל כן הוא הפך לגורם מפלג המעיב על היחסים בין מגזרים וקבוצות. מטרתנו היא להסדיר בצורה חוקתית את הסוגיות המרכזיות הקשורות לשבת על בסיס הסכמות רחבות, כך שהדבר יתרום להעמקת המכנה המשותף בין חלקיה השונים של החברה הישראלית. כמו כן, אנו חותרים להקנות לשבת אופי חגיגי עבור הציבור הישראלי כולו, יום שיוקדש בעיקר לפעילויות מהנות ומרחיבות דעת במסגרות משפחתיות וקהילתיות, כך ש'עונג שבת' יהפוך לנקודת אור במהלך החיים השוטפים בארץ.
יום המנוחה השבועי משלים כמובן את שבוע העבודה, ועל כן כל דיון לגביו נוגע בהכרח גם לשבוע העבודה – אורכו, תנאי העסקה וכדומה. אופיו של יום המנוחה, ובכלל זה מה מותר ומה אסור במהלכו, הוא סוגיה מורכבת, הנוגעת להיבטים תרבותיים, דתיים, כלכליים וחברתיים, שמשתנים ממקום למקום ולאורך זמן. מכאן שיש שונות גדולה בין מדינות ואף בתוך מדינות על המותר והאסור, ובכלל זה על סוגי החנויות שתפעלנה ביום המנוחה ושעות הפתיחה שלהן, היקף פעילות התחבורה הציבורית וכדומה.
כיום, הנורמות לגבי השבת בישראל עמומות וסותרות: מחד גיסא, מתקיימת פעילות מסחרית ערה בקניונים הגדולים שמחוץ למרכזי הערים, והשופינג בהם הפך להרגל נפוץ. מאידך גיסא, התחבורה הציבורית מושבתת רובה ככולה, כאשר החלופות הקיימות – החזקת רכב פרטי או שימוש במוניות – הן יקרות ופחות נגישות עבור אוכלוסיות חלשות. בכמה ערים במרכז הארץ פועלים מרכולים בשבת, אך רובם עושים זאת בניגוד לחוקי עזר עירוניים. בכל מה שנוגע לתרבות, בילוי ופנאי, המצב שונה בתכלית: רוב המוזיאונים, בתי הקפה, המסעדות, בתי הקולנוע והתיאטראות פתוחים בשבת, בוודאי באזור המרכז. לעומת זאת, ביישובים שבהם רוב האוכלוסייה דתית או חרדית, המצב הפוך: רוב הפעילות מסוג זה מושבתת, אם לא כולה.
מעת לעת פורץ ויכוח ציבורי נוקב באשר לאופייה הראוי של השבת, כאשר המחלוקות לובשות לעתים אופי פוליטי-דתי-מגזרי ולעתים אופי כלכלי-חברתי. המשבר שפרץ לאחרונה סביב עבודות הרכבת בשבת הוא המחשה כואבת של הפוטנציאל הנפיץ הטמון בנושא זה. לא זו בלבד אלא שהסתירות בין המסגרת החוקית הקיימת לבין המציאות והמגמות בשטח הולכות ומחריפות, כמו גם האפליה התחבורתית והפגיעה במיעוט הדתי ביישובים שבהם הרוב הגדול חילוני, ולהפך. לאור זאת, אין ספק כי הגיעה השעה להסדיר מסגרת חוקתית ברורה לשבת בישראל. חשוב מכך: יום השבת איננו עוד יום מנוחה שבועי שאופיו צריך להיקבע בעיקר על פי כוחות כלכליים-חברתיים; לשבת שמור מעמד מרכזי ומכונן לעם ישראל. מכאן שעלינו ליצור שבת ישראלית השואבת מן התרבות ומן המסורת היהודית, ומבוססת על הרעיון של עונג שבת.
המשבר שפרץ לאחרונה סביב עבודות הרכבת בשבת הוא המחשה כואבת של הפוטנציאל הנפיץ הטמון בנושא זה. לא זו בלבד אלא שהסתירות בין המסגרת החוקית הקיימת לבין המציאות והמגמות בשטח הולכות ומחריפות, כמו גם האפליה התחבורתית והפגיעה במיעוט הדתי ביישובים שבהם הרוב הגדול חילוני, ולהפך. לאור זאת, אין ספק כי הגיעה השעה להסדיר מסגרת חוקתית ברורה לשבת בישראל
העקרונות המנחים
לפני 13 שנה השלימו פרופ' רות גביזון מהאוניברסיטה העברית והרב יעקב מדן מישיבת הר עציון עבודה פורצת דרך שנמשכה כשלוש שנים, ופרסמו את המסמך המכונן הידוע כ'אמנת גביזון-מדן'. נקודת המוצא שלהם הייתה כי יש לקבוע כללים חדשים להסדרת סוגיות דת ומדינה, ושעל כללים אלו לנבוע מהסכמה ציבורית רחבה. אמנה זו מהווה מאז מופת ליכולת להגיע להסכמות בין זרמים והשקפות עולם שונים בחברה הישראלית.
אמנת גביזון-מדן הייתה מקור ההשראה לגיבוש הצעת החוק שהגשנו יחד ח"כ מיקי זוהר (ליכוד), חברת הכנסת רחל עזריה (כולנו), חבר הכנסת אלעזר שטרן (יש עתיד) ואנוכי. הרעיון לנסות ולגבש הצעת חוק מוסכמת נולד במפגש של ארבעתנו עם הרב מדן ופרופ' גביזון בפברואר השנה. אלו התובנות המרכזיות שעלו במפגש, המשמשות לנו כעקרונות מנחים:
- ניתן בהחלט להגיע להסכמות ולמצוא פתרונות לסוגיות השונות, ובכלל זה צמצום המסחר בשבת, קיום תחבורה ציבורית במידה סבירה, קיום פעילות תרבות, בילוי ופנאי נרחבת וכדומה. זאת בתנאי שכל צד מביא עמו פתיחות, רצון טוב ונכונות לפשרות.
- לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה באופן מוחלט בכל מה שנוגע להרחבת הפעילות המסחרית בשטח – היא עובדה קיימת, ועל כן המטרה צריכה להיות צמצום מושכל של היקפי המסחר כדי ליצור מרחב של 'עונג שבת'.
- כל הסדרה של השבת צריכה להיעשות במסגרת 'עסקת חבילה', הכוללת את כל הסוגיות המרכזיות, שביניהן יש קשרי גומלין הדוקים ביניהן.
- החקיקה תקבע מסגרת כללית מחייבת וכללים מנחים, אך יש להשאיר שוליים משמעותיים לרשויות המקומיות, אשר יקבעו עקרונות בהתאם לאוכלוסיות שלהן ולהעדפות שלהן. יחד עם זאת, יש למנוע קיפוח של דתיים או חילונים שהם מיעוט בתוך יישובם.
- יש להתחשב בשיקולים חברתיים הן לגבי העובדים בשבת והן לגבי אלו שעובדים קשה במהלך השבוע וזקוקים לשבת כיום מנוחה.
מעל ומעבר לעקרונות הללו, יש לחתור לכך שהשבת תהיה לא רק יום מנוחה אלא גם יום חג, הזדמנות להשתתף בפעילויות תרבות, בילוי ופנאי מהנות, מרחיבות דעת ומקנות שאר רוח, במסגרות משפחתיות וקהילתיות. יש לכך חשיבות עצומה בחברה הנתונה ללחצים תמידיים, הנשלטת על ידי תרבות צרכנית, הכולאת את האדם במציאות וירטואלית של מסכים שטוחים ומנתקת אותו מן הטבע, מן הקהילה ומן המגע הבין-אישי.
הצעת החוק מתייחסת לשלוש הסוגיות המרכזיות הנוגעות לשבת: פעילות מסחר, פעילויות תרבות, בילוי ופנאי, ותחבורה ציבורית.
מסחר בשבת
רוב רובה של הפעילות הכלכלית בישראל מתקיימת במהלך חמישה ימי עבודה, כאשר ימי שישי ושבת הפכו זה מכבר למעין סוף שבוע ארוך. עם הזמן נפתחו בשבת מרכזי קניות רבים מחוץ לערים, וכיום פועלים כך כ-20% מכלל הקניונים,[2] כאשר מחזור המכירות שלהם בשבת נאמד בכ-40% מהסך הכולל. עבור מאות אלפי משפחות, השבת היא הזדמנות נוחה לקניות שלא מתאפשרות במהלך השבוע העמוס לעייפה; עבור רבות אחרות הפך השופינג בשבת לצורת בילוי משפחתית מועדפת.
כיצד ניתן לגשר בין המציאות הזו לבין אופייה של השבת כיום מנוחה והשאיפה לעונג שבת? אין ספק שמדובר בסוגיה מורכבת במיוחד, המתכתבת עם תהליכים דומים ברחבי העולם. כאמור, לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה במלואו, ועל כן השאלה היא האם וכיצד ניתן להכיל את התופעה ולצמצם אותה. המפתח מצוי בהסתכלות רחבה על הצרכים של משפחה נורמטיבית על פני כל השבוע, ומקומה של השבת בתוך אלו.
אורכו של שבוע העבודה בישראל הוא 43 שעות, מן הארוכים במדינות המערב, שבהן הנורמה היא פחות מארבעים שעות. ממוצע סך שעות העבודה השנתיות במדינות ה-OECD עומד על 1,770, לעומת 1,853 בישראל.[3] שלא במקרה, הפריון לעובד בישראל נמוך מאוד בהשוואה ל-OECD, וזו אחת הבעיות הכלכליות המרכזיות: אנו עובדים הרבה ומייצרים מעט, מה שפוגע ברמת החיים ובצמיחה.
שעות העבודה הארוכות, הזמן שמתבזבז בפקקים ההולכים ומתארכים, הסידורים הנדרשים מול מערכות בירוקרטיות לא ידידותיות – כל אלה לא משאירים שוליים רבים במהלך השבוע לפעילויות אחרות הכרחיות, מקניות ועד לפעילויות תרבות ופנאי. עבור משפחות רבות הופכת השבת למפלט האחרון לצרכים שאי אפשר לספקם במהלך השבוע.
המשימה אם כן היא להתוות מבנה לשבוע כולו, שיאפשר למשפחה מן השורה הן לעבוד לפרנסתה והן להקדיש זמן לפעילויות אחרות, בלא שהדבר יהיה כרוך ב"מרוץ עכברים" מתסכל. הרעיון המרכזי הוא לקצר את השבוע העבודה בארבע שעות, ובמקביל לצמצם בארבע שעות לפחות את שעות הפעילות בשבת של מרכזי הקניות מחוץ לערים, כך שאלה ייפתחו לא בשעות הבוקר אלא אחר הצהריים.
באופן כזה יתוספו ארבע שעות במהלך השבוע לצורכי קניות ולמילוי צרכים אחרים, ולא יהיה הכרח להקדיש את השעות הללו בשבת דווקא לשופינג, אלא לפנאי, לבילוי ולתרבות. כתוצאה מכך תורחב האפשרות ליהנות מעונג שבת.
תוצר לוואי חשוב ממהלך כזה צפוי להיות הגדלת פריון העבודה במשק – הדבר מצריך צעדי מדיניות משלימים נוספים, אבל יש יסוד להניח כי צמצום שבוע העבודה יגביר את האפקטיביות של שעות העבודה ויעודד מעסיקים לייעל תהליכי ייצור ונהלי עבודה.
ישנן מספר חלופות ביחס לאופן צמצום שבוע העבודה בארבע שעות: אפשר להוריד מכל יום עבודה כחמישים דקות על פני חמישה ימים, או לחילופין לרכז זאת ביום אחד, קרי, לעבוד חצי יום באחד מימי השבוע. אנו סבורים שיש להשאיר את שאלת ה'איך' להסכמות בין הגורמים הרלוונטיים, בפרט בין הארגונים הכלכליים, ארגוני העובדים והמדינה. יחד עם זאת, יש לדעתנו עדיפות ברורה לקיצור יום עבודה מסוים בארבע שעות (כלומר בחצי), על פני קיצור אחיד של כשעה על פני כל ימי העבודה. זאת כיוון שהזמינות של חצי יום פנאי כמקשה אחת היא משמעותית הן מבחינת התחושה והן מבחינה מעשית, יותר מאשר שינוי שולי מדי יום. בחירת היום המקוצר תהיה תלויה באופי הענף הכלכלי – כך, לדוגמה, הענף הפיננסי המחובר לעולם יעדיף את יום ראשון, שכן הפעילות הפיננסית בעולם ממילא שובתת ביום זה.
יתרה מזאת, יש יתרונות רבים דווקא לבחירת ימים שונים בענפים תעסוקה שונים, שכן כך אפשר יהיה לצמצם גודש וצפיפות, הן בכבישים והן במקומות הבילוי. ישראל היא מדינה קטנה וצפופה מאוד ממילא, ונורמה אחידה תגרום לצפיפות בלתי נסבלת, כפי שקורה בכבישים בימי חמישי אחר הצהריים ובימי ראשון בבוקר, או באתרי טבע בחול המועד. כך גם לגבי צריכת חשמל ונגישות לקשת רחבה של שירותים.
היחס בין קיצור שבוע העבודה לבין צמצום שעות המסחר בקניונים בשבת משקף היטב את הצורך בעסקת חבילה בהסדרת השבת הישראלית, ואת יחסי הגומלין בין מרכיביה השונים: קיצור שבוע העבודה יהפוך את הקניות בשבת במרכזי הקניות מכורח לעניין של בחירה. במהלך השבוע יתפנו עוד כמה שעות לסידורים ולקניות. ומה בנוגע למשפחות שהבילוי במרכזי הקניות הוא אופן הבילוי המועדף עליהן בשבת? כאמור, הקניונים מחוץ למרכזי הערים לא ייסגרו כליל, אלא ייפתחו מאוחר יותר – מדובר בפשרה, אבל זו מהות העניין: כל אחד יצטרך להתפשר למען המכנה המשותף הנכסף.
כל הסדרה חוקית של סוגיית השבת תצטרך לאזן בין השאיפה לעיצובה של שבת כלל ישראלית, שבמרכזה נמצא עונג שבת, לבין המנהגים והנורמות שכבר השתרשו בחברה הישראלית. לא נוכל להיאבק חזיתית ברוח הזמן ובתמורות הכלכליות והתרבותיות שמתחוללות כיום, אבל נוכל להציע אלטרנטיבה, צביון אחר לשבת, שיש בו ויתור הדדי אך לא כפייה – לא דתית ולא חילונית.
פעילויות פנאי, תרבות ובילוי
ככלל, כל פעילות המשרתת פנאי, תרבות ובילוי תהיה מותרת בשבת, שהרי הכוונה היא להרבות בעונג שבת. מכאן שמוזיאונים, תאטראות, בתי קולנוע, גלריות, מסעדות, בתי קפה, מתקני ספורט, מתנ"סים, גנים לאומיים, שמורות טבע וכדומה יהיו פתוחים בשבת. יתרה מזאת, יש לעודד כמה שיותר פעילויות כאלה, בפרט בחוצות הערים, כך שתשרור אווירה חגיגית ויתפתח הווי קהילתי. פעילויות מסוג זה כבר מתקיימות בכמה ערים ושכונות בארץ, ויש לעודד ולהרחיב אותן. בהתאם, יש לתמרץ מוסדות תרבות, בילוי ופנאי להגביר את הנגישות עבור ציבור שומרי המסורת, למשל על ידי רכישת כרטיסים מראש באופן שלא יחייב חילול שבת.
תחבורה ציבורית
האיסור הכמעט-גורף על תחבורה ציבורית בשבתות יוצר אפליה על בסיס מעמד סוציו-כלכלי בין בעלי מכוניות לבין אלו שאינם בעלי מכוניות, וכתוצאה מכך לאפליה חמורה בצריכת תרבות, פנאי ובילוי. כמו כן, הדבר מעודד רכישה של מכוניות פרטיות, שכן בהעדר פתרון תחבורתי בשבתות, רק בעלות על רכב יכולה להושיע. מדינת ישראל מצויה בלאו הכי במצב תחבורתי קשה ביותר, עם צפיפות בכבישים מהגבוהות בעולם ובמגמה מתמדת של הרעה, כמו גם בתוצאה המתבקשת – תאונות דרכים. אין ספק כי העדר תחבורה ציבורית בשבת תורם לכך ומחמיר את המצב.
ההצעה היא להפעיל תחבורה ציבורית מוגבלת, באופן הבא: בתוך הערים יפעלו קווים מרכזיים, ובפרט אלו המחברים בין שכונות שבהן הרוב איננו דתי-חרדי, לבין מרכזי תרבות, בילוי ופנאי. כל רשות מקומית תקבע את היקף התחבורה, את הקווים שיופעלו ואת התדירות הדרושה על פי הרכב האוכלוסייה וצרכיה בכל שכונה. תיעשה התאמה של מסלולים כדי למזער המעבר באזורים שבהם יש ריכוז דתי.
הרכבים יהיו אוטובוסים קטנים, חשמליים או היברידיים, שלא יוצרים מפגעי רעש או זיהום. תתקיים תחבורה ציבורית בתדירות משמעותית למקומות בילוי ביום שישי בלילה כדי למנוע נהיגה בשכרות ולצמצם את התאונות הרבות שנגרמות כתוצאה מכך.
בה בעת, תיבדק האפשרות להפעיל שירותי הסעה מסוג “on-demand transit”, קרי תחבורה על פי ביקוש, במסלולים גמישים, כמו אלו שהחברה הישראלית 'ויה'[4] מפעילה כבר בכמה ערים בעולם, בהן ניו יורק. הדבר מתאים מאוד לתחבורה בשבת, שהרי השיטה מבוססת על אלגוריתמים מתוחכמים שיכולים לתכנן כל נסיעה בזמן אמת, בהתחשבות מלאה בהרכב האוכלוסייה הנוסעת וכמעט ללא נסיעות מיותרות.
כמו כן, תתקיים תחבורה בין-עירונית מוגבלת בין ריכוזי האוכלוסייה הגדולים לבין אתרי תרבות, פנאי ובילוי מרכזיים. משרד התחבורה יקבע את הקווים, את המסלולים ואת התדירות על פי סקר צרכים, הרכב האוכלוסייה שבדרך וכדומה, בהתייעצות עם השלטון המקומי. תינתן עדיפות להפעלת קווים מהפריפריה למרכזים הגדולים, ומהם לאתרי תרבות, פנאי ובילוי.
יש לציין שהתחבורה הציבורית בשבת צריכה לשמש גם כשדה ניסוי לכלי תחבורה ירוקים, יעילים, חסכוניים ואף מהפכניים, שעשויים לתרום רבות לפיתוח תחבורה ציבורית מתקדמת בכל ימות השנה. מכאן שיש להתייחס לתקציב שיוקדש לכך לא רק כמימון פתרונות לשבת, אלא כחלק ממהלך מקיף הרבה יותר למציאת פתרונות תחבורתיים שייתנו מענה למשבר שאליו נקלענו בתחום חשוב זה.
במרכזו של מאמץ זה יש להציב את הצורך בהסכמות, בוויתור הדדי, בהבנה שהשבת הישראלית תהיה יצירה חדשה-ישנה: נשענת על המסורת ויונקת ממנה, אך לא מוכתבת על ידי שיקולים הלכתיים בלבד; מאזנת בכל מקום בין צורכי המיעוט והרוב, ולא כופה את רצונם של אלו על אלו
סיכום: שעתה היפה של השבת?
הצעת החוק שהגשנו חברי הכנסת זוהר, עזריה, שטרן ואני מונחת על שולחן הכנסת לפני קריאה ראשונה. נחיצותה רק התחדדה לאור האירועים האחרונים, ויש ציבורים רחבים שתומכים בה. אולם הצעה זו איננה פתרון גורף לכלל הסוגיות שמעוררת השבת בחברה הישראלית רבת הגוונים והזרמים. הצעת החוק צריכה להיות מלווה בשיח חברתי וציבורי ער, בחיזוק נורמות קיימות (כמו שמירה על זכויות העובדים בשבת), ביוזמות קהילתיות לגיבוש צביון ישראלי של עונג שבת וכדומה.
במרכזו של מאמץ זה יש להציב את הצורך בהסכמות, בוויתור הדדי, בהבנה שהשבת הישראלית תהיה יצירה חדשה-ישנה: נשענת על המסורת ויונקת ממנה, אך לא מוכתבת על ידי שיקולים הלכתיים בלבד; מאזנת בכל מקום בין צורכי המיעוט והרוב, ולא כופה את רצונם של אלו על אלו.
החזון הוא לא רק להסדיר חוקתית את מעמדה של השבת, אלא לעשות זאת על בסיס הבנות והסכמות בין השבטים השונים המרכיבים את החברה בישראל. אולי זו תהיה שעתה היפה של השבת בעת הזאת; אולי האמירה כי "יותר מאשר עם ישראל שמר על השבת, השבת שמרה עליו" תקבל משמעות מחודשת בימינו אנו. אם נצליח להשתית את מעמדה של השבת על הסכמה רחבה, ייתכן כי אז נחזיר גם את האמונה ביכולתנו לאחות את הקרעים ולהקים מחדש חברה מלוכדת, סובלנית, משתבחת במגוון מרכיביה, שואבת ממקורותיה היהודיים ונותנת מענה חלוצי מתוכם לאתגרים הגדולים של המאה העשרים ואחת.
[1] יום השישי באסלאם מטיבו איננו יום מנוחה, אלא יום של 'התכנסות' שבמהלכו גם נאמרת דרשה.
[2] 39 קניונים מתוך סך של 196 – ראו 'השבת בישראל: תמונת מצב', המכון לאסטרטגיה ציונית, נייר עמדה מס' 11, ינואר 2016.
[3] חמש מהמדינות שבהן עובדים יותר שעות מאשר בישראל נמצאות במזרח אירופה, ושלוש בדרום אמריקה, קרי, כולן מדינות פחות מפותחות באופן מובהק.
[4] Via http://ridewithvia.com
*פרופ' מנואל טרכטנברג הוא חבר הכנסת מטעם סיעת המחנה הציוני
