ביחס לתופעה של נערות יהודיות, בעיקר מהפריפריה החברתית ומאוכלוסיות מוחלשות, שנישאות לבחורים ערבים, הדיון אינו צריך להיות על התבוללות. כאשר עבור אותה הנערה זהו האופק היחיד לצאת ממעגל של עוני ושל מוחלשות, לא קשה להבין מדוע היא בוחרת בו, על אף מחיריו הידועים מראש. האחריות היא שלנו – עלינו ליצור אופק חלופי של יציאה מהמעגל הזה, לקראת חיים בעלי ערך ויציבות, ואפשרות להגשים שאיפות שהן מעבר להישרדות היומיומית
כשבבית אין הרבה, אין שקט, אין מספיק כסף, ואין פניוּת ליחס ולאהבה, מבצבצת תחושת אי־שייכות, ניכור ומלחמת קיום יומיומית. אז בחוץ יימצא המענה. והוא מגיע כבחור צעיר ש'עושה עיניים' וקונה, מזמין לפלאפל, מושיב במסעדה. מפזר עלייך כסף – חמישים ש"ח פה, חמישים ש"ח שם. ואת, את מרגישה מלכה. סוף סוף מישהו רואה אותך. משדרג אותך, מעריך אותך, ומממן חלומות שלא היו מתגשמים בלעדיו. פתאום את באמת מרגישה שאת מישהי, יש לחייך טעם ואיכות, והכול מסנוור. הוא הבטיח שאם תהיי איתו לתמיד, הוא ימשיך לפנק אותך… הבטיח שיקנה לך את הג'ינס שאת רוצה, או נייד מדור חדש. ואת בטוחה שמצאת קרקע בטוחה, ומוכנה ללכת איתו עד קצה העולם.
המציאות הזאת היא לא סיפור רחוק ויחידאי, אלא הווי של ממש בפריפריה. אוכלוסיות מוחלשות גרות באזורים מוחלשים – ושם גרים גם מיעוטים. ובתוך כל הבליל הזה, מתקיימת מציאות מאוד קשה וכואבת. כשאין לך הרבה, כשיש לך כמעט כלום, אז הבחור הערבי שלבוש יפה והוא ג'נטלמן ומכבד ויש לו כסף – זה לא מעט. פתאום מישהו מבחין בך, וכמו סינדרלה מרים מאשפתות. מבטיחים ומקיימים, נשמע כמו הבטחה לחיים משופרים וטובים.
מעגל הקסמים של האוכלוסיות המוחלשות
במסגרת עבודתי בפורום 'קולך', ניהלתי תוכנית למתבגרות ברחבי הארץ. נכנסתי לכיתות ושוחחתי עם הבנות אחת לשבוע. תהליך איטי ומשמעותי שדן במיניות, במגדר, בשוויון ובמוגנות. במהלך שנתיים הנחיתי קבוצות בבית ספר תיכון מוחלש לבנות בעפולה, ושם פגשתי את כל מכאובי הנפש והלבב של האוכלוסייה השקופה. עלו שם סיפורים על מציאות לא בריאה, קשה וכואבת, שלהן נראתה נורמטיבית ותקינה.
הנורמות שהציגו הבנות, המשקפות את מציאות חייהן, היו מזעזעות. כך לדוגמה נראתה תפיסת הזוגיות שלהן: בן צריך להיות ה'גבר' ולהגיד לאישה מה לעשות ומה ללבוש. הגבר צריך לטפל באישה כדי שהיא תתנהג כמו שצריך; היא לא יודעת לבד. כך הנערות מגדירות זוגיות. זוהי לא מחשבה, אלא פסיקה ברורה.
ועוד: רכבים עם ערבים רודפים אחרי הבנות בערבים ומטרידים. בנות ממשפחות יוצאות אתיופיה שסיפרו סיפורים על חיי הקהילה, ואפליה ברורה וקשה מצד השוטרים. נערות שהוצאו מביתן ומתגוררות בפנימיות, וגם שם חוות תוקפנות וניכור. ובעיקר – ערב רב של סיפורים של כרוניקה ידועה מראש של סמים, זנות, אלימות וכלא, או
מוות.
ואני זוכרת את השוק הפנימי שחוויתי. את הגילוי שממש קרוב אליי יש חיים של עוני, מעגל אלים וקשה. במפגשים למדתי המון על קשרים בין ערבים ליהודיות. ההסבר שנתנו הבנות היה ברור: יש להם כסף, הם יודעים להתייחס לאישה ולפנק אותה. זה שווה לחלק מהבנות: פתאום יש לה ג'ינס חדש, או מגן מסך כמו שהיא רצתה. אז היא הולכת איתו. הוא נותן לה משהו שאין לה יכולת לקבל בשום דרך אחרת.
עבור אותה נערה, לתפיסתה, זו בעצם האפשרות היחידה לצאת ממעגל העוני והמסכנות. בשבילה זו ממש הצלה. אף שלרוב היא יודעת כי הנישואין לבחור ערבי מלווים בהתנתקות מהחברה שלה ומהמשפחה, ואין לדעת מה יקרה בהמשך – היא תבחר באפשרות זו כי היא לא רואה שום אופק אחר לצאת מהמעגל הזה.
החיים של אנשים מוחלשים זה לצד זה מייצרים בולען שמושך למטה, ומדרדר לפשע, לזנות ולסמים. כך נוצר מעגל המשמר מסורת של מוחלשים שאין להם דרכי יציאה. קהילה אשר אין לה פנים וזהות אחת, אלא מכלול ומגוון של זהויות שהמצוקה היא המשייכת ומחברת ביניהם כבני קהילה. הכוחות הקיימים בשטח – נציגי משרד הרווחה ומערכת החינוך – אינם מותאמים ואינם מספקים מענה כלל לשינוי מציאות חייהם, מפאת חוסר בבעלי תפקידים, חוסר תקציבי ובעיקר חוסר הבנה של צורכי הקהילה המוחלשת, ותכנון וביצוע המותאמים לצרכים אלה.
משרד הרווחה קורס באזורים אלה ואינו מספק כלים, סיוע או עזרה ממשית, אף אם רצונו להיטיב משול בכיפה או בעובדות הסוציאליות במקום.
במרוצת השנים החיכוך בין הממסד ובין התושבים היה רווי מתח וכשלים, ושרתה תחושה של ניכור ושל חוסר שפה משותפת. החשש מפני הכוח שיש לממסד לגזור גזרות קשות על משפחה – אם זה להוציא ילד בכוח מביתו, או מנגד לא לתת סיוע הולם למצב של מחסור בסיסי באוכל לדוגמה – יצר קרע של ממש בין האוכלוסייה המקומית והממסד. קיים חוסר אמון של ממש כלפי המערכת, וכלפי יכולתה ונכונותה לתת עצה ולהעניק סיוע מהותי ואמיתי. התחושה היא כי הממסד מסוכן לא פחות מהשכן הפוגעני או מהדילר המקומי.
ממסד שהוא מחד פטרוני ומאידך איננו מיצר תפנית, שינוי או הבראה – הוא ליבה הפועם של מציאות זו. מציאות המשמרת מעגל נחשל של אלימות כוחנית, כאוס וניתוק בין שני הכוחות הקיימים, במקום שתיווצר עבודה משותפת למען שינוי ועתיד טוב יותר. הפחד, האיבה והמעגל המוחלש ממשיכים להתקיים, וימשיכו להתקיים עד שנכריע אחרת.
גם בתי הספר אליהם מתקבלות הבנות אינם מצליחים להרים אותן, או לטעת בהן השכלה או תקווה. לא פעם פגשתי בבתי הספר דיכוי וביקור
ת מצוות המורים וההנהלה כלפי הבנות, כהמשך רציף לחוסר האמון ביכולת לשנות את הקיים או לנצח אותו. זכורה לי תקרית, בה אחד מעובדי המערכת הטריד נערות במרחב הבית ספרי. כשהתרעתי על כך, נאמר לי שהבנות מגזימות, וכי הם מחזיקים את העובד מטעמי צדקה וסיוע לחלשים.
הקיום של השכבה המוחלשת קיים ויציב; המנגנון המושרש והפעיל כיום מבטיח המשך רצף קיום – בין השאר מכיוון שהוא רחוק מעינינו, הוא איננו מוכר או קרוב לנו. האזרח הפשוט חי את חייו ואינו ער למציאות כל כך זרה, החיה ופועמת לצידו. וכאשר הוא קורא בעיתון על בחורה שהלכה עם ערבי – הוא מיד מקשר זאת לעולם הדתי ולעולם הלאומי: "היא בוודאי כך וכך…". אך היא לא! אנחנו אלו שהביאו אותה לשם.
האזרח הפשוט חי את חייו ואינו ער למציאות כל כך זרה, החיה ופועמת לצידו. וכאשר הוא קורא בעיתון על בחורה שהלכה עם ערבי – הוא מיד מקשר זאת לעולם הדתי ולעולם הלאומי: "היא בוודאי כך וכך…". אך היא לא! אנחנו אלו שהביאו אותה לשם
האחריות היא שלנו
במקומות בהם תקווה, אמון והבטחה לשינוי אינם האופק ואינם החזון, ישנה רק מטרה אחת – המטרה היא לשרוד. לשרוד בכל דרך. לשרוד בתוך המרחב הקהילתי המוכר. בתוך הפשע, העוני וחוסר ההשכלה, למצוא פתרונות ומענים אחרים. פתרונות שיושבים על אלימות ופשע, כי זה מה שיש.
המטרה לשרוד היא גדולה, כי בכוחה לאפשר חיים וחיוּת. מצד שני, הידיעה כי אין לאן להתקד
ם מעבר לגבול המוכר, משמרת מציאות קבועה ומבטיחה של עוני, פשע ומוחלשות. בתוך הג'ונגל הזה קיימת מציאות בה יש מבין הנערות שחשות כי זהו הפתרון: להתחבר לערבי שיודע להציע את כל מה שחסר. זה משתלם ומבטיח. עניין זהותו עובר הצידה, ואיננו עיקר. הנערה צורכת שם, לשיטתה, הבטחה וביטחון עתידי. ואי אפשר לכעוס עליה על בחירה זו. כל אדם צריך אהבה ותחושה של שיוך ושל העצמה.
הכעס צריך להיות מופנה אלינו, כחברה המתירה מציאות חיים כל כך נחשלת בפריפריה. הדיון איננו על נישואי תערובת והתבוללות, אלא על הזנחת ערך חיי אדם בשולי החברה. רוב הנערות יודעות להגיד שהערבים מציעים ונותנים המון ביטחון ומענה מכבד. מצד שני הן מכירות בכך שאחרי שהנערה נכנסת להריון או מתחתנת היא נעלמת, כמו מתאדה מהמרחב הכללי. ועל אף ידיעה זאת יש קשרים וזוגיות בין שני המגזרים באופן קבוע.ֿ
הכעס צריך להיות מופנה אלינו, כחברה המתירה מציאות חיים כל כך נחשלת בפריפריה. הדיון איננו על נישואי תערובת והתבוללות, אלא על הזנחת ערך חיי אדם בשולי החברה
המענה שעלינו לעמול עליו הוא יצירת פתחי אוורור, יצירת פלטפורמה לסיוע אמיתי כדי לשנות מציאות אגרסיבית זו. עלינו ללמוד תוך הקשבה אמיתית לקולות שעולים מן הקהילות האלה, לבנות דיאלוג מעמיק ומפרה למען הבראת החברה. לא כעומדים מבחוץ וכבאים לסייע, אלא מתוך כוח וידע פנימיים.
עלינו לפתח תוכניות ייעול נקודתיות לקשיים במוקדי הפריפריה ואזורים מוחלשים. לתת נקודות חיזוק, בניית אמון לאפשרות של עתיד אחר. לבנות תשתית חדשה שאינה מאגדת מוחלשים מחד ואחרים מנגד. עלינו להפסיק את החיץ, וליצור סולידריות ועזרה הדדית המעוגנת באכפתיות. להביא להרחבת המושג קהילה, על פני מקום ומעמד אישי.
כמובן, אי אפשר להגיע למקום רק לרגע ולהכתיב מציאות. צריך לייצר חשיבה המאפשרת ייעול מערכות, יצירת תחושת שייכות ואחריות. אלו באים לצד בניית משאבים המבטיחים חינוך, השכלה, הכנסה, ובמילים אחרות – מבטיחים עתיד מכבד ואפשרות לצאת מהמעגל הזה.
אם בזכות עניין ההתחברות בין נערות יהודיות לנערים ערבים ניקח על עצמנו להעלות תיקונים של ממש כלפי מציאות חיים עגומה וחסרת עתיד בריא, אם נקיים שינוי משמעותי במרחבים המסוגרים וחסרי האמון ונביא לכדי יצירה – או אז נזכה לתת מענה נרחב לבני אדם ולרומם אותם. לרומם אותם לחיות חיים של ממש במרחב מוגן, ולא רק ניסיון לשרוד במרחב הפרוע. רק אז נוכל לומר: אשרינו ישראל, כולנו ערבים זה לזה.
*חנה כהן תבור היא אמא לארבעה, תושבת מעלה גלבוע, אקטיביסטית חברתית ודתית, בעלת עסק לארכיאולוגיה תיירותית
