עונג שבת מחזיר את האדם למצב של חווה ואדם בגן עדן ולאכילה מעץ החיים, ומבטל את חטא אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע. קשר האדם עם אלוהים מתממש מתוך ברכת שפע החיים בעולם, וההתענגות עצמה הופכת צינור להתקשרות עם בורא העולם
העונג כעבודת ה'
מושג העונג הפך לנדבך מרכזי במצוות השבת, אף על פי שהוא אינו מוזכר בתורה, והבסיס שלו על פי חז"ל נמצא רק בדברי הנביא ישעיהו. חכמי התלמוד ביקשו לעצב מסגרת חיה של עונג בשבת, מתוך הקשבתם לנאמר בפרק נח בספר ישעיהו. מסגרת חיה זו מורכבת גם מתנועה של עצירה ושביתה וגם מתנועה של יצירה, מעשית ותודעתית, זאת מתוך השאיפה למימוש ההתענגות אצל הפרט, המשפחה והקהילה.
על פי ההלכה, הוויית ה'עונג' מתקיימת בשבת במישורים שונים – בעיקר בהכנת מעדנים לאכילה ובריבוי הסעודות, אך גם בהדלקת אור מיוחד המאיר את סעודת הערב, בקיום קשר אישות בין איש ואישה, ואף בריצה ובמשחקי ילדים (שולחן ערוך אורח חיים סימן שא). נדמה שלכל אלו יש להוסיף את עצם ההתלכדות, המשפחתית והקהילתית, שהייתה לנדבך מרכזי בהוויית השבת, על אף שהיא אינה מוזכרת במפורש בספרי ההלכה.
כדי לעמוד על מהות העונג כמסגרת לעבודת ה' ולהתקשרות אליו, במיוחד כפי שמתחייב בשבת, עלינו להתבונן בשני מוקדים מיוחדים שבהם העונג נעשה צינור להתקשרות זו – סיפור גן עדן, ובעיקר פרק נח בספר ישעיהו. אך לפני שנפנה לעיין במקורות הללו, ראוי להעיר כמה הערות כלליות.
במסורות רוחניות ודתיות רבות, ובחשיבה התיאולוגית היונקת מהן, מקובל לראות את ההנאות החומריות בעולם הזה כבעיה קיומית שעל האדם להתמודד אתה. הנחה זו קשורה בעומקה ליחס הקיים בתודעה של האדם הדתי לחומר ולגוף, ובעיקר להיררכיה הערכית הברורה המוכרת לו, המבדילה בין חומר לרוח ובין נשמה לגוף, כביטויים של ההבדלה בין קודש לחול.
בשורשה, זו איננה ההסתכלות של התורה על העולם שברא אלוהים. מובן שהחומרנות – לא החומר – פוגעת פגיעה קשה במימוש היעד של קיום האדם, כמו גם במימוש האפשרות של קשר וקרבה עם בוראו. אך אפשר בהחלט לטעון שבכוחו של הרובד הגשמי של היש, כמו הרובד הרוחני שבו, להיות צינור לגיטימי ואף רצוי להתקשרות עם האל. ברכת ה' ושפע החיים מופיעים בשתי ההופעות הללו בחיי האדם, כמו גם בבריאה כולה.
מובן שהחומרנות – לא החומר – פוגעת פגיעה קשה במימוש היעד של קיום האדם, כמו גם במימוש האפשרות של קשר וקרבה עם בוראו. אך אפשר בהחלט לטעון שבכוחו של הרובד הגשמי של היש, כמו הרובד הרוחני שבו, להיות צינור לגיטימי ואף רצוי להתקשרות עם האל. ברכת ה' ושפע החיים מופיעים בשתי ההופעות הללו בחיי האדם, כמו גם בבריאה כולה
לאור זאת יש לראות את העונג כאחד הנדבכים המרכזיים במאמצי האדם לקיים את יעדו בעולם. כפי שעוד ניווכח לדעת, עונג בהקשר התורני הוא הרבה יותר מאשר הנאה. הנאה פיזית היא בסיס לעונג, אך היא רק הבסיס – העונג מביא את האדם אל מעבר לגבולות צמצום אישיותו, אל האדם האחר ואל בוראו. העונג מוציא את האדם מאזור מוכר ומורגל אל עבר תודעה רחבה של קיום בעולם של ברכת ה'. ההנאה מעניקה לאדם תחושה של חסר, תמיד רוצים עוד; העונג, לעומת זאת, מעניק לאדם תחושה של שלמות: יש מספיק לכולם בברכת ה' בעולמו.
העונג בגן עדן
במרכז סיפור גן עדן, כמו במרכזו של הגן עצמו, עומדים שני עצים – עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. מעץ הדעת טוב ורע אסור לאדם לאכול. לעומת זאת, מעץ החיים מותר לו לאכול, כפי שהיה מותר לאכול "מכל עץ הגן". יתר על כן: משום שתכלית הבריאה הייתה עצם מעשה החסד של בורא העולם – הענקת חיים – נראה שבורא העולם נטע את עץ החיים בגן עדן מתוך רצון שאדם יאכל ממנו.
ביטוי נוסף לרצון הבורא להעניק חיים לאדם, ולבריאה כולה, היה בהנחת האדם בגן "לעבדה ולשמרה". כך נוצר מעגל של נתינה וקבלה, של היענות והזדקקות הדדית, שימלא את הגן. אדם וחווה העניקו חיים לעצים, ומתוך כך קיבלו מהם את מזונם-מחייתם.
אנחנו רגילים לחשוב על הקשר בין חווה לאדם בגן עדן באופן המתמקד בציווי של אלוהים שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ומהתייחסותם של חווה ואדם לציווי. אבל יש להתבונן בקשר ביניהם, ובינם לבין אלוהים, גם דרך המשתמע מהעמדת עץ החיים במרכז הגן ומעצם ברכת הענקת החיים שאדם וחווה התברכו בה. גם הציווי האלוהי לאדם לשמור על החיים שבגן ולהצמיח את העצים שבו מהווה נדבך חשוב בהתקשרות של אדם לבוראו ושל הבורא לעולמו בגן.
רבנו בחיי מתאר את המצב הזה בלשון "תענוג". כאשר הוא מתאר את איכות התענוג ואת שורשו, הוא כותב:
ה' יתברך… הניחו [הניח את האדם] עתה בגן עדן שיהיה עובד אדמת הגן ויזרע לו שם כל מיני תבואות, וייטע לו שם כל מיני פירות, כי לכך הונח שם להיות מתענג ומשתעשע כרצונו. והייתה פרנסתו מעצי הגן, והיה משתהו מנחלי עדן ומלבושו ענני כבוד, והייתה עמידתו שם בתענוג רב גדול ועצום לרוב – הרבה בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף. בהשקט והנחה וקורת רוח שאין כמוה בהיות כולו שכלי, נפשו וגופו הם אחת בהשגת בוראו בלבד (רבנו בחיי על בראשית ב, טו).
בפרשנות שמציע רבנו בחיי יש אמנם, מצד אחד, מקום מכובד ביותר לתענוג הנובע מקרבת האדם ל"כל מיני תבואות" ו"כל מיני פירות". אך מצד שני, ברור לחלוטין שמעמדו של התענוג הרוחני גבוה יותר. זאת ניתן להסיק משלוש נקודות: לתענוג החומרי מוסיף רבנו בחיי את הביטוי "משתעשע", המרמז בהקשר זה לעיסוק תמים אך ילדותי במידה מסוימת; הבורא מלביש את האדם ב"ענני הכבוד", מה שלא מרומז במקרא; ובעיקר בכך שאת ההרמוניה בחיים – "בהשקט, והנחה וקורת רוח שאין כמוה" – המובילה להתקשרות ולהתקרבות לבורא, משיג האדם בעיקר בשכלו.
הפרשנות של רבנו בחיי היא עדות לתופעה שהוזכרה לעיל, המעניקה לרובד הרוחני מעמד עדיף ועליון מבחינת המהות על פני הרובד החומרי והגופני. על פניו פרשנות זו איננה משקפת את פשטי הכתובים, המתארים את אופן ההתקשרות בין אדם וחווה לבין אלוהים דרך שפע החיים וברכתם, כאשר היחס הראוי לעץ הדעת טוב ורע מהווה התניה לקיום השפע.
הצום הנפול
לעומת המגמה שבדברי רבנו בחיי, הנביא ישעיהו מעמיק בנבואתו את ערכו של התענוג משפע החיים בבריאה כצינור בין האדם לאלוהים. בתחילת פרק נח בספר ישעיהו, בהפטרה שאנו קוראים ביום כיפור, מתוארת תענית שהציבור קיבל על עצמו כדי לצעוק לה' על צרה כלשהי. הנביא טוען שה' איננו מעוניין להיענות לצעקה ולתפילה גם אחרי שהציבור מקבל על עצמו את מנהגי הצום החמורים. תיאור הצום, שאינו מצליח להביא את ה' להיענות לציבור, הוא הקדמה לחלק האחרון של הפרק, שחז"ל ראו בו את הבסיס למצוות עונג שבת.
הנביא טוען שהסיבה שה' אינו נענה לצעקת הציבור ולתפילתו היא שהציבור לא מתייחס לרשעות המתחוללת ללא מעצור בחברה. ישנה סתירה עמוקה בהתנהגותו של הציבור – מחד גיסא, הוא מתעלם מעושק הדלים ומניצול החלשים, ומאידך גיסא, הוא מאמין אמונה עיוורת שעינויי הנפש שהוא מקבל על עצמו הם פנייה אותנטית לה', אשר יושיע את העם מצרתו. לעומת אמונת הציבור שצעקה, צום ותפילה הם מה שה' מבקש ממנו בשעת צרה – אמונה שנראית לעין כאמונה כשרה למהדרין – הנביא דורש מהעם לצאת מאדישותו כלפי גורל המושפלים, ולספק להם אוכל ובגדים כחלק מרכזי של יום התענית. או אז "יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ"; "אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה "תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי". והנה ברכת ה' מתוארת בלשון הנביא ממש במונחים של גן עדן: "וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו".
אחרי שהנביא מתאר בצבעים מזהירים את הברכה שיביא ה' על ציבור המקיים תענית ובד בבד עוקר את הרשע ואת העושק שבקרבו, מספר הנביא באופן לא צפוי על מצוות השבת. אולם תיאור הנביא כעת איננו דומה לתמונות השבת כפי שאנחנו מכירים אותן משני הנוסחים של עשרת הדברות וממקומות אחרים בתורה. הנביא מדגיש דברים מאוד מעשיים – את השביתה מעיסוק האדם בדברים שהוא עוסק בהם באינטנסיביות במשך ימי השבוע: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי…וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". אין ללכת כפי שהולכים בימי החול ואין להתעסק בחפצי הלב המטרידים את נפשנו בימי החול; אין לדבר כפי שמדברים בימי חול. לעומת השביתה בהליכה, ברצונות ובדיבור, הנביא מבקש מהאדם בין היתר "לקרוא לשבת עונג".
במילים "אז תתענג על ה'" יוצר הנביא הנגדה ברורה בין הצום, שאין בו משום התקשרות לה', לבין הציווי על עונג – ובאופן מפתיע עוד יותר, לבין תיאור של התקשרות אמיצה ומועילה בכך הופך הנביא את התודעה הדתית המקובלת וה'כשרה' על פניה. אמונת הציבור בכוחו של עינוי הנפש בצום לחולל שינוי במעמדו לפני ה' נובע מן ההנחה הדתית האיתנה, שלפיה ויתור על סימני העונג מבטא התרחקות משורש ההנאות, וממילא ביטול הרצון לספק את האינטרס הפרטי ואת צורכי האגו. מדוע הציבור טועה במחשבה הזו? מדוע ה' אינו עונה לציבור, אף על פי שהציבור ויתר על הנאות העולם הזה?
מתברר שלעתים ההתמקדות בחסכים חומריים, בזיכוך הנפש על ידי הצום והעינוי, אינו מוציא את האדם אל מעבר לגבולות ה"אני" שלו, אלא אדרבה – הוא רק מחזק את תנועת ההתכנסות הנפשית המתנתקת מן הסביבה האנושית, שעליה אמור האדם לקחת אחריות. מול התנועה הנרקיסיסטית הזו, שעלולה ללוות דווקא צום ועינוי, מעמיד הנביא לפני הציבור את הדאגה לחלשים ולעניים. והנה כך ייווצר מעגל של נתינה וקבלה, של היענות והזדקקות הדדית, שעל פי הנביא הוא זה שמביא את ברכת ה', באופן שמזכיר את העונג שבגן עדן: "וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו".
שורשו של עונג שבת
על רקע זה מתעוררת שאלה נוקבת על המשך דברי הנביא על השבת, ובעיקר על מצוות העונג המתחייבת בה. העונג בשבת הוא היפוך מדויק של העינוי בצום. היפוך התודעה הדתית מגיע כך לשיאו: האיסור על העונג בתענית אינו מבטיח את ברכת ה'; בשבת, לעומת זאת, כאשר העונג הוא מצווה, התוצאה המובטחת היא: "וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳותֵי אָרֶץ, וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר".
וכי כיצד ההתענגות של הציבור תממש את דרישת הנביא, שלפיה חייב האדם לצאת מן האינטרס שלו ומסיפוק הנאותיו וצורכי האגו שלו? על פניו, העונג רק מעצים את המקומות הללו בנפש! ועוד, כיצד מעמיד הנביא דווקא את יום השבת, המכיל בתוכו, על פי דבריו, את שורש ההתענגות כבסיס להתקשרות לה', כעבודת ה' החשובה והנכונה יותר מאשר התענית?
נדמה שפעולות השביתה בשבת שאותן מתאר הנביא – "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי", ובהמשך, "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" – הן תנאים הכרחיים לכך שהתעצמות העונג בשבת אכן תהווה צינור לעבודת ה'. מחד גיסא, הפעולות שאדם אמור לשבות מהן הן הפעולות המבטיחות שלאדם יהיה במה להתענג ממנו. אך השביתה מפעולות אלו אמורה להביא את האדם היושב בשולחנו המבורך בסעודות השבת לשאול: וכי מי אחראי לברכה זו? העיסוק האינטנסיבי המאפיין את ימי החול – בפרנסה, בהישרדות וברווח, בתעצומות היצירה ובעוצמות מימוש היכולות – העיסוק האובססיבי הזה מחזק בשורש תודעת האדם, במודע ושלא במודע, את התחושה השורה בעומק נפשו שברכתו החומרית קיימת בזכות כוחו והישגיו האישיים.
והנה, המוצא האמתי מתנועת נפש טבעית זו איננו הוויתור על העונג הנהוג בצום, כפי שהדעת סוברת, אלא דווקא בהעצמת ההתענגות, ובתנאי שהאדם מתנתק מפעולות ההישרדות ומשיקוע נפשו בתעצומותיה, ומתענג על ה'. כך נוצר שלב נוסף, ואצילי עוד יותר, בתיאור הנביא את מימוש ברכת ה' בעולם. השבת אמורה ליצור מציאות מעשית ותודעתית הדומה לתודעת חווה ואדם לגבי ברכת שפע החיים, והעונג שלהם, בגן עדן. שבת איננה רק "מעין עולם הבא" – היא טעימה של מה שהיה בגן.
תורף כוונתו של ישעיהו בשימוש בביטוי המיוחד "והתענגתם על ה'" נחשף בתיאורו את ברכת ה' בציון באחרית הימים:
שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ. כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ. כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ (ישעיהו סה, י – יג).
הדימוי המובהק בנבואת נחמה נפלאה זו הוא של תינוק השוכב על אמו ויונק מן השד עד שובע, יושב על ברכיה בשעשוע משותף או נישא על גופה בלכתה. בכך מגיע לשיאו תיאור העונג כצינור לקשר של האדם עם ה'. בניגוד למצופה בהקשר התרבותי והתיאולוגי, דווקא יניקת האדם משפע הברכה בבריאה כדי פרנסתו, ואף ההתענגות בברכה זו, אם האדם מקבל אותה כאותו תינוק התלוי בעצם קיומו באמו, וכלכלתו מלווה בתחושה עמוקה ובלתי מתווכת של קרבה לשורש חייו – אזי, כמו בגן עדן, דווקא העונג שבברכת ה' נעשה הצינור האמיץ ביותר להתקשרות המיוחלת.
לאורך דורות הטמיעו יהודים את הוויית השבת בכל קהילות ישראל בפיוטים ובזמירות שבת. דא עקא, כמעט ללא יוצאים מן הכלל נמצא שהייחוד של השבת הוא גם בעונג החומרי, בשולחן השבת ובהתקשרות בין בני המשפחה ובין איש ואישה. ההתענגות על ה' הפכה לצורה מיוחדת של אור רוחני המאפיין באופן מיוחד את הבית היהודי ואת קבלת ברכת ה' בעולמו כבסיס הקיום, גם בדורות שחיו בגלות מרה, על אחת כמה וכמה בדור הזוכה לברכת ה' בארצו, ארץ ה'.
בחזרה לגן עדן
עונג שבת מוציא את האדם – כפרט וכקהילה – מן הגבולות המצומצמים של ימי החול, ויוצר מעגל אנושי רחב, מציאות של התקשרות והתלכדות מתוך תחושת הברכה שהיא בסיס הקיום הפיזי. החיוניות של הנאה פיזית נעשית לתנועה המוציאה את האדם מצמצום מגבלותיו ומאפשרת הליכה אל מקום חדש של קיום. ההנאה הפיזית המעמיקה בדרך כלל את הניתוק של האדם מזולתו נעשית לתנועה של התקשרות, לגילוי הברכה של יציאה מתוך עצמי אל האחר. מתוך כך, תחושת ההתקשרות הנוצרת במימוש הברכה הופכת דווקא את המגע עם החומר להוויה רוחנית.
עונג שבת מוציא את האדם – כפרט וכקהילה – מן הגבולות המצומצמים של ימי החול, ויוצר מעגל אנושי רחב, מציאות של התקשרות והתלכדות מתוך תחושת הברכה שהיא בסיס הקיום הפיזי. החיוניות של הנאה פיזית נעשית לתנועה המוציאה את האדם מצמצום מגבלותיו ומאפשרת הליכה אל מקום חדש של קיום
עונג שבת מחזיר את האדם למצב של חווה ואדם בגן עדן. פרנסת האדם איננה באה בזכות פועלו. עונג שבת מחזיר את האדם לאכילה מעץ החיים, ומבטל את חטא אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע. קשר האדם עם א-לוהים מתממש מתוך ברכת שפע החיים בעולם – ההתענגות עצמה מהווה צינור להתקשרות עם בורא העולם.
עונג שבת הופך את ההנאה הפיזית לתודעה ששורש הברכה והחיות של האדם אינו בבעלותו, אלא הוא נמצא אצל בורא העולם. מתוך כך, ההנאה הפיזית הופכת לחשיפה ולגילוי של שורש החיים ושל האפשרות הזמנית למגע אתו, כבחיי תינוק.
- הרב דוב ברקוביץ הוא ראש בית אב בירושלים ומנחה ואיש החממה בקולות. הוא מחבר הסדרה הדף הקיומי: תובנות לחיים בסוגיות התלמוד (הוצאת קורן) ולאחרונה ראה אור ספרו נשמת הבריאה: עוצמה וענווה בעידן של שפע (צמרת)
