החוויה של שמירת השבת ללא משפחה היא חלולה, חסרה ותלושה. שבת מעמידה אותי אל מול עצמי. כאישה דתייה, היא מנסה אותי בניסיונות אמוניים ודתיים. ברגע שהעולם הדתי מתנתק מהמשפחתיות, ברגע שבו הפכתי לגרושה, ברגע שבו השבת כבר לא כרוכה בחוויה משפחתית, נוכחתי לגלות שקשה מאוד לשמור אותה
גירושין, קשים או קלים ככל שיהיו, מסמלים אבדן. אבדן של משפחה, ולעתים גם של תקווה לאידיליה משפחתית. תופעת הגירושין מוזכרת בספר האבחנות הפסיכולוגי כאחד מן הגורמים לדיכאון. כשיש ילדים, המצב נעשה מורכב וקשה עוד יותר. חיי היום-יום של ההורים היחידנים אינם קלים. הם נדרשים למלא תפקיד של שני אנשים, ולמלא באופן תמידי את החלל של ההורה השני. אך מירוץ החיים של ההורים היחידנים, שמתמרנים לבדם בין עבודה לבין ילדים ומשפחה, בא לידי ביטוי באופן משמעותי וחד ביום השבת.
את חוויית השבת של הורים גרושים בחברה הדתית אפשר לתאר מכמה זוויות. בחרתי להציג את השבת כפי שאני חווה אותה. לא אדון כאן בגורמים ובהשלכות של תופעת הגירושין; לא אנסה לשפוט או להצדיק, או לטשטש את הקושי. אנסה לתאר בצורה כנה את השבת של אישה גרושה, צעירה ומחויבת לדת, אמא לשני ילדים, שמתגוררת ביישוב דתי.
שבתות של הורה גרוש מתחלקות לשבתות שבהן הילדים שוהים אתו, 'שבתות עִם', ולשבתות שבהן הילדים שוהים אצל ההורה השני – 'שבתות בלי'. מדובר בשתי שבתות שונות לחלוטין, שמביאות אתן קשיים אחרים ואתגרים שונים
יש סוגים שונים של קושי בשבתות של הורים יחידנים דתיים. ישנו קושי מעשי, וישנו קושי הווייתי-פנימי. סוגי הקשיים האלה, כמו גם דרכי ההתמודדות אתם, מתבטאים בכל מיני אופנים, שתלויים ב'סוג השבת'. שבתות של הורה גרוש מתחלקות לשבתות שבהן הילדים שוהים אתו, 'שבתות עִם', ולשבתות שבהן הילדים שוהים אצל ההורה השני – 'שבתות בלי'. מדובר בשתי שבתות שונות לחלוטין, שמביאות אתן קשיים אחרים ואתגרים שונים.
אין תפילה לחד-הוריים
אפתח ב'שבתות עם', שבהן הילדים נמצאים אתי. לכאורה אין הבדל משמעותי בין שבתות של משפחות רגילות לבין שבתות של משפחות חד-הוריות. בסופו של דבר, ההכנות דומות: עורכים קניות, מבשלים, מנקים ומגהצים. כל הפעולות הללו מתנהלות כמו בשאר ימות השבוע, אך במשפחות חד-הוריות הן נעשות על ידי אדם אחד, ולכן הן דורשות אנרגיה כפולה. ההורה הפעיל צריך גם להשגיח על הילדים במקביל. כך, ההגעה אל הרגע של כניסת השבת, שכרוכה בהכנות אינטנסיביות עם ילדים ובלי בן או בת זוג, היא כשלעצמה מתישה פיזית.
משנכנסת השבת, הילדים לבושים והשולחן ערוך, מתחילים הטקסים המסורתיים. בראש ובראשונה, הדלקת נרות שבת. אני מדליקה את נרות השבת, והקושי מתעורר. אני מתפללת ומברכת: "יהי רצון מלפניך שתחונן אותי ואת אישי". אבל אין לי איש. הוא לא כאן. הוא גירש אותי ואני התגרשתי ממנו, אז מה המשמעות של המילים הללו? על איזה "אישי" אני מתפללת לקב"ה? ולמה אין תפילה לחד-הוריים? אולי אני צריכה להתפלל על אישי לעתיד? אבל מי אמר בכלל שאתחתן שוב? ומה אם אני לא רוצה? וכך, כשאני מותשת ומבולבלת, מסתיים הטקס הראשון.
חסרה צלע
הולכים לבית הכנסת. המבטים כבר לא חודרים והשאלות כבר לא חטטניות, כי לאנשי קהילה רגישים יש מינימום של טקט. אך אז מתעוררת השאלה: ליד מי יֵשב הבן שלי בעזרת הגברים? ליד השכן? ליד החבר? ליד הדוד? תוך כדי התהיות, בני נעלם אל מעבר למחיצה. ואני, במקום להתרכז ב"לכה דודי", חושבת על הילד שלי שאמא שלו גרושה, ואף אחד לא מקבל לא אותו ולא אותה.
אחרי התפילה נפגשים כולם ברחבה. האבות והאמהות מאתרים אחד את השנייה, מתרכזים ומתלכדים, פוסעים להם בשיירות של חולצה לבנה הביתה, אל הבית החם. ילדיי ואני נדרשים לבחור: או לצאת מוקדם, וכך לחסוך מעצמנו את הדיסוננס שבין ההווי המשפחתי לבין תחושת החוסר והמועקה שלנו, או להתעמת פנים אל פנים עם המציאות – לשוחח עם חברינו לקהילה, להתערות ברחבה שבחצר בית הכנסת, וכך להסתכן בתחושת מסכנות וחמלה עצמית אדירה.
אנחנו מגיעים הביתה, שרים ״שלום עליכם״, ומדמיינים: מדמיינים שיש שלום, שיש מלאכים, שטוב לנו בביתנו החמים והנעים. האם לשיר ״אשת חיל״ או לא? האם אני בכלל אשת חיל? ואולי אני האנטי-תזה שלה? ומה אני רוצה להיות? בעלי לא "נודע בשערים": הוא נודע בשערי בית המשפט, כנתבע למזונות, להסדרי ראייה ולנסיעות. אני עושה קידוש, סעודת שבת, והכול טוב, אך הכול מאוד חסר. חסרה הצלע השנייה והשנויה במחלוקת: הצלע שנקראת אבא. אני עושה ניסיון לחפות על החסר ולשמוח גם עכשיו, גם בהעדר. שבת עכשיו, ובשבת הרי חייבים לשמוח ולהתענג.
גורם חשוב מאוד בשבתות הללו הוא הגורם החברתי. אני מוצאת שקל לי ולילדיי להיות בשבת עם משפחה או עם חברים נוספים. השהות עם חברים ועם בני משפחה נוספים מקלה על הבדידות ועל המסכנות וממלאת במקצת את החלל של ההורה החסר. כאן יש לתת את הדעת על מרכיב החוסן החברתי. החברה הדתית מתהדרת (ובצדק) בקהילתיות ובערבות ההדדית שבה. השבתות עם הילדים מחייבות אותי לשאול את עצמי: עד כמה אני מעורבת בחברה שסביבי? עד כמה אני חלק ממנה? גם החברה הדתית צריכה לשאול את עצמה את השאלות הללו: עד כמה משפחות חד-הוריות מעניינות אותה? האם היא נותנת להן מקום של ממש?
לא אמא של שבת
השבתות בלי הילדים שונות לגמרי, ומתאפיינות במצב רוח שונה, באתגרים אחרים לחלוטין. יום שישי מגיע. בגן הילדים, הבן שלי היה אבא של שבת והבת שלי הייתה אמא של שבת. אני לא אמא של שבת, מכיוון שהילדים נוסעים לאבא שלהם. אני מלווה אותם לאוטו, מאחלת להם שבת שלום ואומרת שאני אתגעגע. אבל לפני שאני מתגעגעת, אני צריכה להחליט איפה אהיה בשבת, ועם מי. יש כמה אפשרויות: להיות לבד, להיות עם המשפחה, להיות עם חברים. אני בוחרת בחברים: קשה להיות לבד בשבת, ולמשפחה עדיף ללכת כשהילדים אתי. אבל לאילו חברים אלך? לחברים הרווקים? לנשואים? לגרושים? אני צריכה לעשות מה שטוב לי, אבל מה טוב לי?
לפני כמה שנים קראתי מאמר של ליהיא לפיד שבו היא כתבה שלפעמים היא מקנאת בחברות הגרושות שלה, שיכולות לבלות את סוף השבוע בלי הילדים. אבל אני אישה דתייה, ואני לא ממש נוסעת לים והולכת למסיבות בסופי שבוע. אני לא נוטשת את החיבור שלי לעולם הדתי או לילדיי. אני דתייה, ואני אמא, ואני גרושה. וכשאני יושבת בשולחן השבת עם החברים, אני מוצאת את עצמי מסבירה לאורח שהגיע – בת כמה אני, ומה, את אמא? ואת גרושה? למה?
ואחרי הסעודה אני חושבת שבעצם, זו לא אני – זו השבת. שבת גורמת לי לחשוב מחדש על הדברים שעשיתי ושלא עשיתי. היא מכה בי בכל שבועיים מחדש בעוצמה של בדידות תהומית, בדידות שכמעט אי אפשר להכיל אותה אחרי שחוויתי חיי משפחה נורמטיביים, לכאורה. משום שלשבת קשה להתנתק ממוסד המשפחה. החוויה של שמירת השבת ללא משפחה היא חלולה, חסרה ותלושה. שבת מעמידה אותי אל מול עצמי. כאישה דתייה, היא מנסה אותי בניסיונות אמוניים ודתיים. ברגע שהעולם הדתי מתנתק מהמשפחתיות, ברגע שבו הפכתי לגרושה, ברגע שבו השבת כבר לא כרוכה בחוויה משפחתית, נוכחתי לגלות שקשה מאוד לשמור אותה. שכבר אין את הכמיהה לשבת. ציור הנפש של ישיבה משפחתית נעימה ונורמלית סביב שולחן השבת התפוגג ונעלם.
אולי לא אעשה קידוש? אולי אוותר על הטקס הזה בשבתות שבהן אני לבד? אולי אוותר גם על סעודות השבת, כי בלי המשפחה זה לא זה? אולי אנצל את השבתות האלה להתפרקות טוטאלית? לבריחה? אולי אנצל את שעות השבת לעבודה? אולי זה לא נורא שאעבוד קצת בשבת וארוויח קצת זמן וכסף – הרי זה למען הילדים. והילדים – מה הם עושים עכשיו? איך הם מרגישים? עד כמה אני חסרה להם? עד כמה הם חסרים לי?
אני שותה עוד כוס קפה. אולי לא אעשה קידוש? אולי אוותר על הטקס הזה בשבתות שבהן אני לבד? אולי אוותר גם על סעודות השבת, כי בלי המשפחה זה לא זה? אולי אנצל את השבתות האלה להתפרקות טוטאלית? לבריחה? אולי אנצל את שעות השבת לעבודה? אולי זה לא נורא שאעבוד קצת בשבת וארוויח קצת זמן וכסף – הרי זה למען הילדים. והילדים – מה הם עושים עכשיו? איך הם מרגישים? עד כמה אני חסרה להם? עד כמה הם חסרים לי?
להציג גם את הפנים המכוערות
באולפנות של הציונות הדתית משקיעים בהכנה חינוכית ולפעמים גם אידיאולוגית לחיי משפחה. אבל אף אחד באולפנה לא מדבר על חיים של משפחה חד-הורית. על אלימות בין בני זוג. על כשל בהתאמה זוגית. על נישואי בוסר. על כל שאר הגורמים שמביאים, בסופו של דבר, לפירוק הזוגיות. יש בחברה הדתית לא מעט משפחות חד-הוריות. התעלמות מהן לא תעלים אותן. צריך לדבר על התופעה, גם אם לא נעים לעשות זאת. כשם שמזמינים לאולפנות ולמדרשות מדריכת כלות כדי שתדבר עם התלמידות, כך צריך להזמין גם עורכת דין ומגשר. צריך להציג גם את הפנים המכוערות של המציאות. רק כך יהיה אפשר לנסות ולגבש דרכי פעולה אפשריות למזעור היקף הגירושין בחברה הדתית, ולהתמודדות במצבים שבהם אין מנוס מפרידה.
כאשר גבר ואישה יוצאים מבית הדין לאחר שהתגרשו, השאלה שצריכה להישאל היא האם החברה הדתית עושה מאמץ כדי לעזור להם להתמודד, האם היא מפנה את משאביה לטובת ההורים הגרושים שבה. אני חוששת שהתשובה לשאלה הזו היא שלילית. במקום לנסות ולסייע למי שכבר התגרש ולשאול במה אפשר לעזור, מנסים לבחון מי הם האחראים לגירושין, ולנתח את הגורמים לתופעה. כל זה יכול להיות חשוב ומרתק, אך רלוונטי למחקר בסוציולוגיה, ולא יעיל בפועל. כי אני כבר התגרשתי. השאלות הרלוונטית היחידות שיכולות להועיל לי הן: ״את שבת עם או שבת בלי השבוע?". ״איך אפשר להקל עלייך״?
