כדי להגיע אל השיחה של השבת לכתחילה, עלינו לוותר על משחק הרווח וההפסד שאנחנו מורגלים בו. לא נוכל ליצור הסדר חדש של שבת במדינה אם נמשיך לחשוב במונחים של כוח, ויתור, הפסד וניצחון. המשימה המשותפת שלנו היא ליצוק תוכן לתוך מונחי המדינה היהודית, שיהיה מצד אחד נאמן ליהדות ומצד שני נאמן לדמותו הנוכחית של העם היהודי. אם נצליח להפוך את שבת ליום של חיבור והסכמה, יהיה זה ניצחון משותף של כולם
להציל את העיר האבודה
אני אוהבת את שבת. מאוד. עם כל פרטיה ודקדוקיה, המייגעים לעתים. עם התיאדנט והנייר החתוך והברזלית במקום הספוג לשטיפת כלים. כל מיליון הפרטים שמייצרים חוויה אחת גדולה של יום אחר. אטי יותר. בלי רשימת הספקים. עם תפילה בציבור. עם ארוחות ארוכות ונינוחות עם חברים. עם יכולת קריאה למרחקים קצת יותר ארוכים. עם שיחות קצת יותר ארוכות עם הילדים. אני אוהבת את השבת שלי כפי שאני מקפידה עליה כל חיי, וכמעט שלא הייתי משנה בה דבר.
ועדיין, בעשור האחרון מצאתי את עצמי במסע לשינוי אופי השבת במרחב הציבורי. זהו מסע שהתחיל לגמרי בדיעבד, כצורך חירום נקודתי, והמשיך במוכנות להתבונן בסוגיה מחדש ולחשוב ולפעול לכתחילה. ואיני יודעת היכן הוא יסתיים.
זה התחיל לפני כמעט עשר שנים. באותם ימים הקמנו את 'ירושלמים', שתהפוך בהמשך הדרך ל'תנועה הירושלמית'. חיפשנו דרכים לעצור את ההגירה השלילית המאסיבית מירושלים ואת שינוי האופי המואץ של העיר שהתחולל סביבנו. העיר הוספדה כאבודה, כמקום שיישארו בו חרדים וערבים בלבד, בעוד שאר עם ישראל מרגיש מודר ממנו ולא שייך אליו. המאמרים ב'הארץ' קראו להעביר את הבירה לתל אביב, ובכך להשלים עם המציאות שבה תל אביב היא בירת מדינת ישראל דה-פקטו. יום ירושלים הפך ליום נהי על העיר המלוכלכת, הענייה, הננטשת, הקיצונית, האלימה והאבודה. היהודים האמריקנים שאתם עבדתי באותן שנים, כמנהלת קרן פילנתרופית ששייכת לפדרציה יהודית בניו ג׳רזי, סירבו לבוא לכותל ומיעטו לשהות בעיר, בטענה שהם מרגישים לא בנוח, מרגישים לא שייכים. העיר הידרדרה בכל פרמטר אפשרי, ואנחנו היינו מודאגים וחדורי תחושת דחיפות. ״אנחנו״: קבוצת אנשים חילונים ודתיים, וכל מה שבאמצע, ובירושלים יש הרבה באמצע; שמאלנים וימנים, עולים וותיקים. קבוצת אנשים שכמעט לא היה לה דבר משותף מלבד אהבה גדולה ודאגה גדולה עוד יותר לעתיד העיר, אהבה ודאגה שהביאו אותנו לשים בצד מחלוקות חשובות (כמו היחס לפתרון מדיני, לחלוקת העיר ושאר שאלות הרות גורל שלגביהן אף אחד לא שואל אותנו בעצם), ולפעול יחד לטובת מה שמשותף לנו – הרצון להציל את העיר.
בקבוצות מיקוד שערכנו בקרב משפחות צעירות – פלח האוכלוסייה המרכזי שעזב את ירושלים באותן שנים – שמענו שוב ושוב שבנוסף לסיבות הגדולות והמובנות מאליהן לעזיבה, כמו דיור ותעסוקה, יש השפעה גם לשאלות של קהילה ותחושת שייכות. וגם, להפתעתי, לנושא של שבת. בשיחות שקיימנו עם העוזבים את ירושלים עלתה השבת שוב ושוב כיום מרחיק ומדכא עבור משפחות צעירות חילוניות רבות. ״כל שבת אנחנו נוסעים מחוץ לעיר, לים, לבילוי עם הילדים, למקומות שבהם יש מה לעשות עם הילדים. ובכל פעם, בדרך חזרה לירושלים, אנחנו שואלים את עצמנו למה בעצם להמשיך לגור כאן״. התיאור הזה, שחזר על עצמו לא מעט, הדהים אותי באופן אישי. מעולם לא חשבתי לעומק על חוויית השבת החילונית. כאב לי לגלות שהיום הזה, שעבורי הוא יום תענוג ושמחה, הוא סיוט עבור האנשים שסביבי. עוד יותר כאב לי שהיום שעבורי הוא אחד מן הימים הקהילתיים ביותר, שמחבר אותי למקום מגוריי, עבור אחרים הוא יום מרחיק ומנכר. התקשיתי לעכל את העובדה ששבת היא אחד מן הדברים שפוגעים בירושלים.
מעולם לא חשבתי לעומק על חוויית השבת החילונית. כאב לי לגלות שהיום הזה, שעבורי הוא יום תענוג ושמחה, הוא סיוט עבור האנשים שסביבי. עוד יותר כאב לי שהיום שעבורי הוא אחד מן הימים הקהילתיים ביותר, שמחבר אותי למקום מגוריי, עבור אחרים הוא יום מרחיק ומנכר. התקשיתי לעכל את העובדה ששבת היא אחד מן הדברים שפוגעים בירושלים
היד לא רועדת?
החלטנו להתחיל שם. ביקשנו ליצור פעילויות למשפחות ולילדים בירושלים, במרחב הציבורי. קראנו לפעילות 'ברל׳ה', כי רצינו שאנשים יצאו החוצה. יצרנו מרחב עם פעילויות יצירה ומשחקים לילדים, מחצלות ובירה קרה להורים. פיקניק. רצינו שאנשים יפגשו זה את זה, יראו שהם לא האחרונים שנשארו, שיש עוד רבים כמוהם. שלמעשה יש קהילה, ויש מה לעשות בשבת עם הילדים.
לקראת השבת הראשונה התבקשתי, כמורשית חתימה של העמותה, לחתום על צ׳ק תשלום למארגני הפעילות לילדים. ״תגידי, לא רועדת לך היד לחתום על הצ׳ק?״ שאל אותי אישי. ״אחרי הכול, פעילויות יצירה הן הארד-קור של חילול שבת״. נשמתי עמוק. ״אני מאמינה שהמצב של ירושלים הוא פיקוח נפש", עניתי. "לא פיקוח נפש אישי, אלא פיקוח נפש לאומי. ועדיין – זהו פיקוח נפש. ופיקוח נפש דוחה שבת״.
רק אז הבנתי בפעם הראשונה שלמרות שיצאתי אל המסע למען ירושלים דווקא מתוך המקום הכי הדתי שלי, מתוך החיבור והקשר שלי לירושלים כעיר שלא חולקה לשבטים, שעושה את כל ישראל חברים, ושאר הססמאות הללו, שאני מאמינה בהן בכל לבי – המסע הזה הולך לגעת ולטלטל את הזהות הדתית האישית שלי.
'ברל׳ה' קיים כבר למעלה משמונה שנים. הוא פועל בשכונות שונות, בפארקים ובמנהלים קהילתיים; הוא לבש צורה ופשט צורה בהתאם לאופי הקהילה ולצרכים שלה. גייסתי עבורו כספים, פעלתי לטובת קיומו בשלל דרכים. למותר לציין שמעולם לא השתתפתי בפעילות. האם אפשר לקיים את 'ברל׳ה' באופן שומר שבת? יש להניח שכן. אבל רצינו ליצור מרחב עבור הקהילה החילונית. היה לנו חשוב לתת מקום לשבת החילונית. לעשות מקום לחילונים בירושלים. וזו הייתה אחת הדרכים.
לפני שהתחלנו בפעילות הזו, לא שאלנו ולא התייעצנו עם אף רב. יחד עם זאת, זכרתי היטב את הפסיקה של הרב אבינר שהתירה לטלטל בשבת כלי נשק לצורך טיול מחוץ לגבולות העירוב ביישובי יהודה ושומרון. טיול הוא חלק מחיזוק הבעלות על הארץ, הסביר אז הרב אבינר, ובעלות על הארץ היא חלק מפיקוח נפש לאומי.
בעלות על הארץ או שמירה על ירושלים כמקום ששייך לכל עם ישראל – יש כאן הבדל?
בהמשך התייעצנו עם הרב יעקב מדן, שגיבה את הפעילות ותמך במוטיבציות. אבל האמת היא שלא ביקשנו היתר, ולא הטלנו את האחריות על אף אחד אחר. הרגשנו שזו ״עת לעשות לה׳״, ועשינו.
הסטטוס-קוו מחורר
עברו חודשים ושנים. העיסוק בשבת הלך והתרחב, ואתו גם השאלות. בתחילת הדרך, רק בירושלים. חברנו יחד, שורה של ארגונים אזרחיים, ושאלנו את עצמנו מהי דמות השבת שהיינו רוצים לראות בירושלים. הסטטוס-קוו, כך הרגשנו, כבר לא רלוונטי. הוא מחורר כולו, ובעיקר – הוא נוצר בחברה שונה מאוד מן החברה שאנו חיים בה. הוא איבד את תכליתו המקורית. כך, למשל, ההחלטה על השבתת התחבורה הציבורית בשבת נקבעה בתקופה שבה לרוב מוחלט של האנשים לא היו מכוניות. ברגע שלא הייתה תחבורה ציבורית, הרחובות שקטו ונוצר אופי מיוחד ליום השבת. אולם כיום, כאשר לרוב האנשים יש רכבים פרטיים, צריך לבחון מחדש מה מחולל האיסור על תחבורה ציבורית בשבת, מה התועלות ומה הנזקים. דיון מחודש אין פירושו בהכרח שינוי המצב הקיים, אלא רק תובנה ברורה שהסטטוס-קוו ההיסטורי כבר לא רלוונטי, וחייבים לחפש אחד חדש.
בשלב הזה, השאלות כבר לא היו ברמה של ״להציל את העיר״, אלא שאלות על אודות המקום של שבת במרחב שמבקש, לכתחילה, להיות מרחב משותף לחילונים, דתיים וחרדים. בעיר שמבקשת להיות בירת העם היהודי, על כל גווניו, איך צריכה להיראות השבת? האם זהו מכשול שאי אפשר להתגבר עליו? האם לנצח נגזר עלינו לחיות במשחק סכום אפס, שבו העונג והשמחה של האחד הם הסבל והתסכול של האחר? משחק שבו או אנחנו או הם נהיה מרוצים? ואולי אין דרך לחיות ביחד בלי שצד אחד מוותר ויתור כואב מדי, ומרגיש שהוא מוחק את זהותו? ואם אכן כך, ואין דרך לחיות יחד, מהן ההשלכות לגבי החברה הישראלית כולה?
כל עוד היה בירושלים רוב חילוני, הדיון על אודות שבת נע בין שמירה על צביון יהודי (כאשר 'יהודי' מתפרש כדתי-הלכתי) לבין התחשבות והכלה של מיעוטים. אך בירושלים כבר מזמן אין רוב חילוני, ולמעשה אין רוב לאף קבוצה. העיר מתפקדת כפדרציה רופפת של מיעוטים, שכולם חשים עצמם נרדפים. במצב כזה כבר אין לאף אחד פריבילגיות של מיעוט שרק מבקש לשמור על האינטרסים או על האמונות שלו עצמו. מי שמבקש לקחת חלק במנהיגות, או אפילו רק לדון בסוגיה, חייב לאמץ נקודת מבט של מבוגר אחראי ולשאול את עצמו מה יקדם את העיר כולה, מה יביא לפחות חיכוכים, וליותר הבנה וסולידריות; מה יחזק ומה יחליש את האוכלוסיות השונות בעיר, וכיצד ישפיעו ההתחזקות או ההיחלשות שלהן.
מתעלמים מהאתגר
שינוי הפרספקטיבה הזה איננו שינוי קל, בוודאי לא למנהיגי הציבור החרדי, שמתקשים מאוד לקחת אחריות על המרחב כולו ובדרך כלל גם לא רואים ערך בחיים המשותפים, ופחות מוטרדים משאלות של ערבות הדדית וקשר בין ציבורים וקהילות. ככלל, הנושא של 'כלל ישראל' מתפרש אצלם אחרת, והוא פחות מרכזי בהשקפת עולמם. אולם באופן מפתיע, השינוי לא קל גם עבור המנהיגות הציונית-דתית, שמיעוטה הקטן מוכן בכלל להשתתף בשיחה.
על פניו, הציונות הדתית מבקשת להוביל, או לפחות להשתתף בהובלת כלל החברה בישראל, ולא רק להיות "מגזר". החברה הישראלית מורכבת גם מאנשים רבים שאינם שומרים שבת באופן הלכתי. כאשר מתעלמים מהאתגר, אנו נותרים עם שתי אפשרויות – לחיות בנפרד, או לנהל מאבק סכום אפס שבו "המנצח מקבל הכול", והשאר מתבקשים למחוק את זהותם.
על פניו, הציונות הדתית מבקשת להוביל, או לפחות להשתתף בהובלת כלל החברה בישראל, ולא רק להיות "מגזר". החברה הישראלית מורכבת גם מאנשים רבים שאינם שומרים שבת באופן הלכתי. כאשר מתעלמים מהאתגר, אנו נותרים עם שתי אפשרויות – לחיות בנפרד, או לנהל מאבק סכום אפס שבו "המנצח מקבל הכול", והשאר מתבקשים למחוק את זהותם
התשובה הציונית-דתית לשאלת השבת מבוססת בדרך כלל על הפרדה בין המרחב האישי למרחב הציבורי. במרחב האישי ינהג כל אדם לפי אמונתו. במרחב הציבורי יש להשליט את המכנה המשותף הרחב ביותר, כלומר – להנהיג את הנורמה הדתית. באמצעות ההפרדה הזו אנחנו מספרים לעצמנו שאיננו כופים ואיננו מבקשים מאחרים למחוק את זהותם ותרבותם. בעיניי, ההפרדה הזו לא משכנעת.
אם לא מאפשרים לקהילה להתכנס במנהל הקהילתי או בתיאטרון, או בכל מבנה ציבורי אחר, הרי שלא מאפשרים לאנשים לקיים קהילות שאינן קהילות בית כנסת. אם אדם צעיר או מוגבל באמצעים לא יכול לנסוע לבקר את בני משפחתו, הרי שהוא לא באמת מסוגל לקיים את השבת כיום של מנוחה ומשפחה אלא באופן הדתי. העובדה שבביתו לא מתערבים בחייו לא באמת מאפשרת לו לקיים את תרבותו ולא באמת מקטינה את מידת הכפייה והמחיקה. לקושי הזה מצטרפת העובדה שהשבת החילונית מתאפיינת במידה רבה ביציאה החוצה אל הטבע, אל המרחב הציבורי, בעוד השבת הדתית מתאפיינת בהתכנסות פנימה, הביתה. הטענה שלפיה אנחנו לא פוגעים במרחב האישי אלא רק במרחב הציבורי מחילה על השבת החילונית את תפיסת השבת הדתית, ולמעשה מעקרת את השבת החילונית משורשה.
ההצעה המעשית שעומדת על הפרק כל העת היא להפוך את אמנת גביזון-מדן לסטטוס-קוו החדש. על פי ההצעה שכתבו פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן, המסחר בשבת ייאסר, ופעילות תרבותית תהיה מותרת, כמו גם תחבורה ציבורית במתכונת מצומצמת, בצירים מרכזיים וברכבים קטנים. ואכן, בחודשים האחרונים, בתיווך וביוזמה של נאמני תורה ועבודה, מקדמת קבוצת חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה הצעת חוק שמבוססת על האמנה.
אפשר להתייחס להצעה הזו כאל דרך כללית להסדרת היחסים בין הקבוצות השונות בישראל, כאשר נותר לא מעט תחום אפור שהאמנה מציעה להשאירו בידי הרשויות המקומיות, כדי לתת ביטוי לשוני בין ערים ויישובים. אבל אפשר להתייחס להצעה הזו גם כקריאת כיוון לדיון חדש, שלא מסתפק רק בהסדרת יחסים בין קבוצות ולא מתמקד רק בשאלה מה אסור שיקרה בשבת, אלא גם בשאלה הפוזיטיבית – מה שבת צריכה להיות, מה הבשורה שלה, מה התרומה שלה לחיינו ולעולם. האם שבת היא ערך שאנחנו מבקשים לקדם? האם היא ערך יהודי שעל מנת ליישמו, יחד עם הערכים היהודיים האחרים, הקמנו בית לאומי שבו אנו יכולים לממש את תרבותנו וייעודנו? ואם השבת היא אכן ערך, מה הוא כולל?
כדי ליצור שיחה כזו, מוטל עלינו, הצד הדתי של השיחה, ללמוד כיצד לדבר שפה שבה לא עוסקים רק ב״שמור״ של שבת, קרי באיסורי לא-תעשה, אלא בעיקר ב״זכור״ – במצוות עשה. זו שיחה שמתמקדת בשאלה מה היינו רוצים ששבת תהיה. שיחה כזו פותחת פתח לשיתוף ולהסכמות שאינם נובעים רק מכורח הסדרת חיים משותפים, אלא מתפיסות עומק וחזון משותף – יהודיות לגמרי, גם אם לא הלכתיות לגמרי. שיחה שכזו עדיפה בהרבה על שיחת החירשים המתנהלת כיום, כאשר צד אחד בא בשם זכויות הפרט וצד אחר בשם הצביון היהודי-קולקטיבי.
יום של חיבור והסכמה
אני מאמינה שניתן לבסס בחברה הישראלית הבנה משותפת, שלפיה אנו מבקשים לקיים את השבת כיום של קהילה ומשפחה ופנאי ושאר רוח, כיום של חירות משעבוד הזמינות והעבודה – יום של שוויון. כדי לעשות זאת נצטרך לפעול כך שכמה שפחות אנשים יהיו מוכרחים לעבוד בשבת, אם בשל מצבם הכלכלי ואם בשל תחרות פראית שלא מאפשרת לבעלי עסקים קטנים את יום המנוחה שהם זקוקים לו. זהו מהלך לא פשוט אל מול אינטרסים של כסף גדול, אך הוא אפשרי אם מנסים באמת לקדם הסדר כוללני חדש. במקביל נצטרך לפעול כדי לפתוח את מוסדות התרבות, את בתי הקולנוע והמוזיאונים – כמקומות של פנאי ושאר רוח. ואולי היינו יכולים לנסות ולקדם את שבת כיום של חירות מכסף. יום של מוזיאונים ותיאטראות בחינם.
אכן, עדיין יהיו אנשים שיעבדו בשבת, אך לא כמוכרים בחנויות אלא כ"תומכי תרבות ופנאי" – ממש כמו שחזנים מקצועיים ואנשי תעשיית המלונות עובדים בשבתות, כך גם אין דרך להפעיל מוסדות תרבות ללא עבודה. מאידך, תהיה זו כמות קטנה בהרבה מכמות האנשים שעובדים היום במסחר.
כדי להגיע אל השיחה של השבת לכתחילה, עלינו לוותר על משחק הרווח וההפסד שאנחנו מורגלים בו – שבו נמשיך לחשוב שבירושלים הסדר כזה דורש מהדתיים לוותר, כיוון שכיום הכול סגור, ובתל אביב, לעומת זאת, נדרשים החילונים לוותר כיוון שכמעט הכול, כולל המסחר, פתוח. לא נוכל ליצור הסדר כזה אם נמשיך לחשוב במונחים של כוח, ויתור, הפסד וניצחון.
כדי להגיע אל השיחה של השבת לכתחילה, עלינו לוותר על משחק הרווח וההפסד שאנחנו מורגלים בו – שבו נמשיך לחשוב שבירושלים הסדר כזה דורש מהדתיים לוותר, כיוון שכיום הכול סגור, ובתל אביב, לעומת זאת, נדרשים החילונים לוותר כיוון שכמעט הכול, כולל המסחר, פתוח. לא נוכל ליצור הסדר כזה אם נמשיך לחשוב במונחים של כוח, ויתור, הפסד וניצחון
ההנחה שלי היא שרוב הציבור היהודי בישראל מבקש לחיות במדינה יהודית. ובה בעת, לאו דווקא מדינה הלכתית. המשימה המשותפת שלנו היא ליצוק תוכן לתוך מונחי המדינה היהודית, שיהיה מצד אחד נאמן ליהדות ומצד שני נאמן לדמותו הנוכחית של העם היהודי. אם נצליח להפוך את שבת ליום של חיבור והסכמה, יהיה זה ניצחון משותף של כולם.
שבעים שנה לאחר קום המדינה, החברה הישראלית עסוקה מאוד בשאלות של זהות. אחרי ההקמה הפיזית, העיסוק בביטחון ובכלכלה, גדל כאן דור צעיר השואל את עצמו את שאלות התכלית. מטבע הדברים זהו תהליך לא פשוט, אך הוא תהליך מבורך ומשמח. לאט לאט, בשיחה מתמשכת, בניהול מחלוקת לשם שמים, בעליות ובמורדות, בסערות ובהסכמות, נוכל ליצור כאן יחד מדינה שלא רק רוב תושביה הם יהודים, אלא גם אופייה הוא יהודי. זאת אם נצליח לראות באמת את הצרכים המשותפים, ובעיקר להיות מחויבים לגמרי לקיום המשותף, מבלי לנסות למחוק זה את זה או להשתלט זה על זה ועם קבלה של השונות בינינו כעובדה שאיננה בת שינוי.
- תהלה פרידמן היא מנהלת מרכז פיתוח מנהיגות בארגון קולות, עמיתה ומנהלת תכניות במכון שחרית, לשעבר יושבת ראש נאמני תורה ועבודה
