תגובה ליואב שורק
הדר ליפשיץ
במאמרו המתפרסם בגיליון זה, מבקש יואב שורק להציג את המורכבויות המתעוררות בעקבות התכנית של תנועת 'נאמני תורה ועבודה' לשינוי אופיים של שירותי הדת במדינת ישראל על-פי 'המודל הקהילתי'. שורק אף מוסיף וטוען כי זוהי: "בגידה בערכי תורה ועבודה", ככותרת מאמרו. הדר ליפשיץ, הוגה התכנית, מגיב לטענות, ומבשר על ניצניה של המהפכה בשירותי הדת בישראל
הקוראים הוותיקים ב'דעות' מכירים את 'המודל הקהילתי', אשר הוצג במאמר שפורסם בגיליון 56 ובחוברת שנלוותה לגיליון 57. בעקבות הדברים, העירו לי קוראים, ובדין, כי יסודות הרעיון נמצאים בהצעותיה של תנועת 'לאו"ר', בהנהגת יעקב חסדאי, ל'תקציב העם'. באופן אישי', הייתי חבר בתנועה הזאת והושפעתי מאוד מרעיונותיה. באותו מאמר ב'דעות' (אשר גרסה מפורטת שלו מצויה במאמר אקדמי ארוך שנכתב במשותף עם פרופ' גדעון ספיר ופורסם ב'מחקרי משפט'), הצגתי את עקרונות 'הניהול הציבורי החדש', התואמים את ההצעה. דיונים אלו נשאו אופי תאורטי ואקדמי.
לא עוד. בחודשים האחרונים הגענו לפריצת-דרך: לאחר פגישתו עמנו, אמר נפתלי בנט, בריאיון לעיתונות, כי יש לשנות את מבנה שירותי הדת בישראל; הקבלה הרשמית, הממסדית, של 'המודל הקהילתי' נעשתה בידי סגן שר הדתות החדש, הרב אלי בן-דהאן, כאשר בפאנל של התנועה באוניברסיטת בר-אילן הוא אמר את הדברים הבאים:
"יש לשנות את שירותי הדת באופן שתוגבר התחרות, וכובד המשקל יעבור למקומות אחרים. צריך להעביר את כובד המשקל מרבנות ברמה של שכונות, אפילו ברמה של רבני עיר, צריך להעביר את כובד המשקל לרבני קהילות. המדינה תשתתף בשכרו של אותו רב קהילה, אך הוא בראש ובראשונה יהיה מבוסס על רצון הקהילה. זה ישנה את כובד המשקל מבחינת הרבנות."
קריאתנו להפוך את הפירמידה ולהעביר את הכוח מן הממסד אל הקהילות, אל הציבור הרחב – נענתה. האדם המופקד על הממסד הדתי בישראל הודיע, לראשונה, על אימוץ המודל הקהילתי: דהיינו, על כך שהציבור הרחב נעשה הגורם שביכולתו להכריע בעניין. אל יהא הדבר קל בעיניכם – הפוליטיקאי המופקד על המינויים מתכנן לוותר על עצמתו הממסדית, ולהעבירה לציבור הרחב.
הפיכת רעיון אקדמי לכזה המנחה את מדיניות השלטון גוררת ביקורת. אני מודה ליואב שורק על כי סימן את הקו לרבים אשר יבואו אחריו. אני מקווה ומאמין כי ביחד עם הטמעת השינוי, תלך הביקורת ותישא אופי מדויק ומהותי יותר ויותר, תוך הצבעה על כשלים הטעונים שיפוץ ותיקון. תחושתו של שורק כי יש הצורך בביקורת ה'מודל הקהילתי' מעידה על התבססותו והתקבלותו של המודל בין מקבלי ההחלטות.
'המודל הקהילתי' אינו עוסק בתכנים אלא במסגרת. כלומר, הוא אינו עוסק בשאלה מה תהיינה הלכות הגיור והנישואין – אלא כיצד יתנהל הדיון בהן. הצעת רפורמה צריכה להיבחן, באופן יסודי, בהשוואה למצב הקיים. על-פי המצב החוקי והמעשי הקיים כיום במדינת ישראל, הרי שרשויות השלטון – הכנסת, הממשלה, השופטים והפקידות – קובעים למעשה הלכות כשרות וגיור. 'המודל הקהילתי' מציע להמיר את הדמוקרטיה העקיפה ב'דמוקרטיה השתתפותית'. כלומר, האזרחים עצמם, באמצעות קהילותיהם, יהפכו לשותפים הדומיננטיים בקביעת המצב החוקי ובחלוקת התקציב בתוך הממסד הדתי. "פוק חזא מאי עמא דבר" – יהפוך לעקרון המנחה.
ודוק: אין המדובר בקביעה מהותית של אופי הנישואין, הגיור והכשרות. כדרכם של יהודים, יעלו הצעות שונות ויגברו המחלוקות. אבל הצדדים השונים (כמו יואב שורק, אשר רמז על הצעותיו בנושאי גיור ונישואין) יצטרכו לפנות אל הציבור והקהילות כדי לשכנע אותן, ולא אל הפוליטיקאים ובג"צ.
קראתי שוב ושוב את מאמרו הרהוט של יואב שורק. התקשיתי להבין איזו הפניית עורף לחזון הציוני ולערכיה של הציונות הדתית ישנה כאן. האם הכמיהה לדמוקרטיה עקיפה ולא השתתפותית היא אשר הובילה את הורינו ואחינו אל ארץ האבות? אתמהה. שורק עצמו טען כי ניתן לקיים מערכת רבנית-בירוקרטית הנושאת אופי שאינו בירוקרטי. נער הייתי ובגרתי, ולא למדתי בישראל ובעמים על נפלאות כאלו.
היו בדברי שורק גם הערות נכונות: טענתו כי ישנן שאלות מעשיות שונות אשר המודל הקהילתי אינו נותן להן מענה – נכונה; חלק מהדוגמאות מדויקות (מדיניות יבוא, שמירת שבת בחברות ממשלתיות, היבטים שונים של כבוד המת ושמירת החיים); ניתן אף להוסיף דוגמאות חשובות מאלו: שיפור מערך הרפואה הממלכתי, השגת השלום והביטחון בארץ ועוד ועוד. בעיניי, מניעת שפיכות-דמים והצלת נפשות חשובה מן השיפור של מערך הרבנות בישראל, כפי שמוצע במודל הקהילתי. אולם, איני מומחה בנושאים הללו ואיני נוהג להביע דעתי בנושאים שלא למדתי כדבעי. 'המודל הקהילתי' יהיה נדבך חשוב בבניית ארצנו – ביחד עם נדבכים אחרים, גדולים וחשובים ממנו.
צודק שורק בדבריו על כך שהמשמעות של מדינה יהודית רחבה הרבה יותר משירותי הדת שלה. העובדה שישנם נושאים רבים נוספים אינה אומרת כי צריך להשלים עם כשליהם של אלו שבהם אנו דנים כאן ועם החמצת השעה האפשרית לשינויים. לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן-חורין להיבטל ממנה. 'המודל הקהילתי' מציג דרך לריענון הקהילות והרבנות בישראל: הוא מציע הזדמנות להפוך את שירותי הדת ממערך אנכרוניסטי למבשרי הריענון של הדמוקרטיה הישראלית ולמוסד חברתי אשר יעורר התחדשות יהודית-תרבותית בתוך הדיון הקיים במדינת ישראל על אודות שאלות השעה. דווקא מסורת 'המרד הקדוש' דורשת מאתנו התחדשות מתמדת ונכונות לבער תופעות מתנוונות. הצעתנו דורשת מהרבנים ומבתי-הכנסת: "פיתחו שערים, ויבוא גוי צדיק".
