כוחו המסנוור של מאור-הפנים
בתיה כהנא-דרור
עורכת-הדין בתיה כהנא-דרור מנהלת את הארגון 'מבוי סתום' – למען נשים עגונות ומסורבות גט
תוצאות הבחירות לכנסת פתחו אפשרויות רבות למימוש הכוח הפוליטי שצברו אנשי הציונות הדתית ולהשפעה משמעותית על הבחירות הקרבות ובאות לרבנות הראשית. הבחירות לרבנות טומנות בחובן הזדמנות גדולה; אך לצד התקווה מן ההזדמנויות לשינוי חיובי, ראוי לבחון את המציאות בצורה נוקבת ולנסות להבין מהם השינויים הנדרשים באמת. לרבני צהר יש זכויות רבות בכל הקשור לקידום שירותי הדת ולקידום גישות של פתיחות כלפי הציבור הרחב. עם זאת, בתיה כהנא-דרור חוששת כי הצעד הנוסף והקריטי מכולם לצורך יצירת שינוי אמיתי, עלול להישכח
הקדמה
הבחירות האחרונות מבטאות, בין השאר, את ערעור הקביעה ההיסטורית, המיוחסת ל'חזון איש', בדבר ה"עגלה הריקה", האמורה לפנות את הדרך ל"עגלה המלאה". אם נצעד צעד נוסף, ניתן לומר שהתפישה כאילו "היהודי הדתי" הוא המבטא נאמנה את הזהות היהודית, נסדקה בבחירות אלו. הזהות היהודית-החילונית, זו אשר לקתה שנים רבות בחולשה ובנחיתות אל מול הזהות היהודית-הדתית, החלה להרים את ראשה ולהציע פירוש משלה למושג: "להיות יהודי". אם נבחן, לדוגמה, את חברי מפלגת 'יש עתיד' ואת עמדותיהם, נגלה כי לפחות מחציתם מבטאים באורחותיהם את הפלורליזם היהודי, וכי למרות הדגש החברתי-כלכלי שעל גליה נבחרה המפלגה , מבטאת "יש עתיד" גם אלטרנטיבה לזהות יהודית ישראלית בעבור מעמד הביניים.
תוצאה מבורכת נוספת ניתן לראות בהצלחת מפלגת 'הבית היהודי', אשר עשויה להתפרש כעליית כוחה של הציונות הדתית המאוחדת, הרואה את עצמה כחלק אינטגראלי מן החברה הישראלית. זאת, בניגוד למגמות המגזריות והבידול של הציונות הדתית בעשור האחרון. גם בחירתה של 'הבית היהודי' לבכר את 'יש עתיד' כבעלת הברית הפוטנציאלית על פני המפלגות החרדיות היא בחירה בעלת השלכות לאומיות ודתיות כאחד. הצלחת שתי המפלגות, כל אחת בדרכה, והחיבור ביניהן, עשויים להצביע על פתיחתו של חלון הזדמנויות לשינויים מבניים מבורכים בתחום הדת והמדינה ולהעניק אלטרנטיבה לזהות היהודית החרדית, אשר שלטה במוסדות המדינה במהלך כמה עשורים, כמו גם להחזיר את הממלכתיות לדת ולמוסדותיה. אולם, היא עלולה גם להנציח מבנים מונופוליסטיים חסרי גמישות הלכתית.
חלק ראשון – ממלכתיות בשירות המונופול
המונופול והשלכותיו
בדיון על אודות המונופול הדתי במדינת ישראל נוהגים המצדדים בהמשכו להלך אימים בנוגע לסכנה המוחשית של התהוות שני עמים – אלו שיינשאו כדת משה וישראל ואלו שיבחרו באלטרנטיבה – וברשימות היוחסין שיונהגו בעקבות כך.
סכנה גדולה ומוחשית יותר, אשר עלולה להוביל להתפתחותם של שני עמים, טמונה בעיניי בקרע בין אלו הרואים הכרח בהחלת הדין הדתי-האורתודוקסי על דיני הנישואים במדינה יהודית לבין אלו הרואים סתירה בלתי ניתנת לישוב בין החלת חוק דתי על דיני ההתקשרות הזוגית לבין ערכים דמוקרטים. לפי גישה זו, התפתחותו של שיח זכויות-האדם והמודעות הגוברת לצרכים של קבוצות שונות באוכלוסייה יוצרות מסלול התנגשות בלתי נמנע בין הדין הדתי האישי לבין החיים במדינה דמוקרטית.
הדרישה כי כל זוג יהודי הרוצה להינשא בישראל יעשה זאת כדת משה וישראל ברבנות, נובעת, אמנם, מהחלטה של המוסדות הפוליטיים – הכנסת והממשלה – אך משמעותה היא, בראש-ובראשונה, קיבוע אי-השוויון המגדרי בין המינים והעמקת הפער בין ההכרה בזכויות אדם בחוק ובמשפט לבין שלילת זכויות נשים בתחום המעמד האישי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוק הישראלי.
דוגמאות למצבים אבסורדים שהמציאות הנוכחית מזמנת היא למשל אי-הקבלה של 'עדות נשים'. אם תרצה אישה להעיד על רווקותה באמצעות שתי חברות או לזמנן להיות חלק מעדי הקידושין, לא יוכרו נישואיה מבחינת החוק. מובן כי גם קידושים הדדיים שיוויוניים או ויתור על הצד הקניני בטקס לא יועילו לרשום אותה כנשואה.
העובדה שאישה שווה לגבר באפשרות שלה למימוש עצמי כמו לשאת משרת שופטת, מנהיגה, עורכת-דין ומנהלת מפעל, אך בהגיעה לממש את זכותה להינשא באמצעות מוסדות המדינה היא נתקלת באפליה על רקע מיגדרי ונזקקת למין הגברי רק בשל היותו כזה , אינה יכולה להתיישב עם ערכי המדינה הדמוקרטית והמודרנית.
גם גמישות הלכתית ומתינות בדין האישי לא יסייעו למתן את הקונפליקט הזה, וכנראה שגם הן לא יספקו את התשובה הליברלית הנדרשת. שכן, כדי לממש את ערכי השוויון וההדדיות המלאים בין האישה לגבר, נדרש לבצע בהלכה מהפכה הכרתית ותודעתית עמוקה יותר, אשר אינה נראית בטווח הנראה לעין.
רבני צהר
לאחר כמה עשורים שבהם נשלטה הרבנות על-ידי החרדים, נדמה שכיום, מצליחים רבני צהר להתנחל בלבבות ולקבל תמיכה ציבורית רחבה במטרה אשר שמו לעצמם החזרת הרבנות הראשית לציונות הדתית.
אך יש לדייק ולראות כי חזרת הרבנות הראשית לידי הציונות הדתית בתפיסת רבני צוהר יש בה משום חזרה אל מה שכונה בראשית המדינה בשם 'הברית ההיסטורית' ואל הפשרות שנרקמו בין המחנות בימים ההם, אלו שעל בסיסן התאפשרה קיומה של הרבנות הראשית. ואולם, כעת, שומה עלינו לבחון את מהותן של אותן פשרות: פשרות שבמסגרתן נעשה הציבור הליברלי, ולא רק האגף החילוני שבתוכו, שותף בעל-כורחו לעמדות ולערכים פטריארכאליים, על מזבח ההכרה בזהותה היהודית של המדינה, פשרה העשויה להיות נפיצה ושברירית כיום. וזאת, לא מן הנימוק שהחרדים היו אלו ששלטו על אופייה של אותה 'ברית'.אלא בגלל מהותה. נדרש, אפוא, כי בחינת מקומה של הרבנות הראשית כיום תיעשה מתוך בחינה חדשה של המציאות , בחינה אשר בבסיסה קימת האופציה של הפרדת הדת מן המדינה
אולם, אופציה זו של הפרדת הדת מהמדינה לא רק שהיא נעדרת כלל מהשיח של רבני צהר, אלא שתעמולת הבחירות שלהם לרבנות הראשית מתמצת בעיקר במגמה ההפוכה, שהיא חיזוק תפישת המונופול באמצעות השיח הממלכתי. את בעיית הקושי העקרוני והסתירה הערכית הם פותרים באמצעות ההבטחה כי שיפור שירותי הדת הניתנים לאזרח הם אשר יביא לרווחתו, ולא מתן הבחירה בנוגע לעצם קבלת עולה המחייב של ההלכה או הדיון במהפכה ערכית אמיתית בעולמה של ההלכה – נקודות הנעדרות לחלוטין מתעמולת הבחירות של רבני צהר.
חלק שני – הלכה מודרנית ומוסר
רבני צהר מציעים לנו שיח חברתי אחר: ליברלי וישראלי יותר. בעיקר, הם מציעים אבחנה ביניהם ובין הרבנות החרדית, תוך מתן דגש חזק על יתרון השירות הצבאי הנמצא אצלם.
אולם, הצבא אינו פרמטר לאופייה של ההלכה שתצא מבית מדרשה של הרבנות הציונית. הציונות הדתית הביאה עמה בשורה לא רק בתחום יישוב הארץ והציונות, אלא גם בתחום יחסה אל המודרנה, דהיינו, בנכונות לנהל דיאלוג – אף בנוגע להיבטים הלכתיים – בין עולם היהדות למציאות המתחדשת.
בג' באלול תשע"ב פרסמו רבני צהר מסמך הכולל את ה"אני מאמין" שלהם בנוגע לרבנות הראשית. במסמך זה, מדגישים רבני צהר שלושה נושאים בתחום סוגיית בתי-דין רבניים:
1. חשיבות הרבנות והרב הראשי כגורמים העומדים בראש מערכת בתי-הדין הרבניים, וכן חשיבות הפרוטוקול, קיומם של דיונים וקבלת פסקי-דין בתוך זמן סביר;
2. קידום מינויים של דיינים בעלי מחויבות למסורת הפסיקה של הרבנים הראשיים הקודמים (המסמך מזכיר בעניין זה את שמותיהם של הרב קוק והרב עובדיה יוסף);
3. תמיכה בהרחבת סמכותו של בתי-הדין לדון אף בענייני ממונות.
במקום אחר באותו מסמך נכתב כי הרבנות רואה לעצמה תפקיד לחזק את הנישואים כדת משה וישראל בשל האיום בנישואים אזרחיים.
דלותם של הדברים אשר בשמם מבקשים רבני צהר להיות המושלים בכתר הרבנות הראשית מטרידה ומאכזבת. דווקא ממי שמכבד את המוסד ומתיימר להחזיר עטרה ליושנה, נדרש לסמן בברור את הבעיות ואת המטרות שיש לשאוף אליהן.
בעיית הבעיות הקיימת כיום בבתי-הדין היא האפליה הקשה שבה נתונות הנשים בבואן להתגרש והעוול העצום הנגרם להן שם. אין די בתליית השינוי המיוחל באופיו של השירות ובחיזוק נהלים. בתי-הדין הרבניים הם מקום מפגש ייחודי שבו להלכה יש תפקיד ייחודי בחיי הפרט ובחיי המשפחה. יישומה של ההלכה במציאות מודרנית ובקרב אוכלוסייה יהודית שאינה דתית בהכרח מזמן הזדמנות ייחודית להתפתחות מתוך הדינאמיקה של המציאות. זאת ועוד, ההליך השיפוטי בבתי-הדין הרבניים הינו ייחודי במובן זה שאין לפוסק כמעט[1] כל מגבלה של רשות מחוקקת, ומידת חירותו ושיקול-דעתו בבואו לקבוע את פסק-הדין גדולים מאוד. ואכן, בצדק קיימת במסמך רבני צהר התייחסות לדיינים הנבחרים, שכן לדיינים ישנן אחריות ואפשרויות רבות לפסיקותיהם, והם בעצם הנושאים באחריות להתמודד עם האתגרים אשר המציאות המודרנית מביאה לפתחם.
עם זאת, בהצהרות רבני צהר חסרה מאוד התייחסות מפורשת לדרך פסיקת ההלכה. אין בהצהרה התייחסות לשאלות דוגמת השאלה האם ההלכה היא אך יישום משפטי, המבטא מערכת חוקים נצחית סגורה, או שהיא כוללת בתוכה, באופן אינהרנטי, גם שיקולים מהותיים, מוסריים וערכיים הנגזרים מתוך הבנה מתחדשת של כבוד האדם וצדק אנושי? האם ההלכה היא מערכת פורמליסטית של כללים או שיש בה יסוד דינמי המתגלה כל העת והיא מהווה כלי למימוש ערכים ויעדים חברתיים?
בסיטואציה הישראלית הייחודית, לשאלות אלו ונוספות נודעות השלכות מעשיות ומהותיות בנוגע למעמדה של האישה.
האם, למשל, יראו רבני צהר את עצמם מוסמכים לתקן תקנות כגון אלו שניתקנו במאה העשירית, האוסרות על ריבוי נשים או מונעות מן הבעל לגרש את אשתו בעל-כורחה?
סוגיית הסכמי קדם-נישואים כדוגמה
יחסם של רבני צהר להסכמי קדם-נישואים יכול לשמש מקרה בוחן מעניין מאוד לשאלת החידוש ההלכתי. הסכמי קדם-נישואים מהווים כלי יעיל מאוד למניעת סרבנות גט ופופולריים בקרב קהילות אורתודוקסיות בעולם. רבני צהר הצהירו לא אחת כי הם תומכים בקיומם של ההסכמים הללו.
בישראל קיים הסכם קדם-נישואים, הנקרא ההסכם 'לכבוד הדדי', ובין מנסחיו היו לפחות שני רבנים אורתודוקסיים הרואים עצמם חלק מרבני צהר. כמו כן, קיבל ההסכם את הסכמתו של מי שנחשב כאחד מגדולי הפוסקים כיום, הרב זלמן נחמיה גולדברג.
אמנם רבני צהר מצהירים כי הם מעודדים את השימוש בהסכמים, אך בפועל הם אינם מחייבים את החתימה עליהם ואינם מתנים את השימוש בשירותיהם לצורך נישואים בחתימה כזו. מכיוון שאין לרבני צהר הסכם שעליו הם ממליצים לבני-הזוג הנישאים, יש להניח כי בפועל הם אינם עושים זאת.
זאת ועוד, למיטב ידיעתי, כבר חמש שנים לפחות, שנושא זה נמצא על שולחנם, והם עדיין לא הוציאו מתחת ידם הסכם אחיד אשר הם מסכימים וממליצים עליו כארגון.
האם העובדה שעד כה לא הוציאו רבני צהר הסכם קדם-נישואים מחייב מצביעה על החשש הרגיל מפני הסכם, והוא הוצאת השליטה על הליך הגירושין מבית-הדין והכרה בגירושין ללא אשם (ללא עילה)?
האם העובדה שרבני צהר, המאמינים באמת-ובתמים בחשיבותם של ההסכמים, אינם מחייבים הסכם מבית-מדרשם ואינם סומכים את ידיהם על הסכם מסוים, נובעת מחשש שהדבר יפגע בסיכוייהם להיבחר לרבנות הראשית?
ולבסוף, האם העובדה שאין להם הסכם שהם ממליצים עליו נובעת מכך שהם אינם מכירים בדחיפותו של הנושא ובמצבן של מסורבות הגט והעגונות בישראל?
במסמך העקרונות מיום ג' אלול מצוין, באופן כללי, כי ההסכם יקבע הליך מסודר בנוגע לפירוק הבית בהתאם להלכה ולחוק. האופן שבו המסמך מנוסח מחסיר את ליבת ההסכם, והיא הסנקציה ההדדית המוטלת על מי שיסרב לדרישת הצד השני להתגרש, ללא תלות או קשר לבית-הדין. ניסוח עמום, כפי שמופיע במסמך רבני צהר, מעלה את החשש כי גם לאחר שיגובש ההסכם, לא ייתן זה את האוטונומיה בעניין החלטת הגירושין לצדדים ויחזיר את ההחלטה על מימוש הסנקציות הכספיות כלפי הסרבן לידי בית-הדין.
עולה מהדברים הללו כי קיים עדיין פער עמוק בין השקפתם החברתית של רבני צהר לעשייתם ההלכתית: מבחינה חברתית, נמצאים רבני צהר כבר בתוך השינוי, מכירים בו ובדחיפותו, אך מבחינה הלכתית, הם אינם רואים עצמם בעלי כתפיים רחבות מספיק כדי לקדם שינויים.
אם אכן רבני צהר נמנעים מלהציע חידוש בגלל החשיפה הפוטנציאלית למתקפות מהכיוון הימני-הדתי, הרי שהשיח החברתי-הליברלי שלהם לא יוכל לבוא לידי ביטוי עם קבלתו של תפקיד ממלכתי. בכך הפסדנו את שני העולמות: גם את עולמם המתון והחברתי של רבני צהר וגם את האפשרות לשינוי ולחידוש בממסד הרבני-המונופוליסטי.
חלק שלישי : סיכום
מתוך הנחה שהרבנות תעבור לידי רבני צהר ובחלוף הזמן יעבור לידיהם אף הממסד הרבני כולו (כולל המערך הפקידותי, רבני הערים והדיינים), עלול דבר זה דווקא לקבע את הסיטואציה החוקית של המשך שליטת הממסד הדתי על חיי הפרט, ללא בחירתו. זאת, בעידודו של הציבור הרחב, המעניק אהדה רבה לרבני צהר, הן במגזר החילוני הן במגזר הדתי. אכן, ייתכן שאהדה זו תשפיע על התנהלותם של רבני צהר ותמתן קונפליקטים הקיימים על פני השטח, אך, בעיקר בתחום המעמד האישי, היא לא תביא לשינוי מהותי. לדוגמה, שליטתם של רבני צהר ברבנות הראשית עלולה לעכב תהליכי שינויי מתבקשים, כמו, למשל, חקיקת 'חוק ברית זוגיות' או נישואים אזרחיים.
שמירה על העמדה המונופוליסטית, ללא שינוי מהותי בתחום מעמדה של האישה, רק תסיג את המצב לאחור, ובסופו של יום לא יהיו הקשיים בנישואים ובגירושין, הנובעים מתפישת עולם הלכתית-פטריארכלית, שונים בהרבה מאלו הקיימים במצב הנוכחי.
לסיכום, אין לי אלא להרעיף שבחים על רבני צהר ועל המיזמים שלהם . כבת גאה לציונות הדתית, לבי איתם ועם אורחותיהם. אולם, איני יכולה להתעלם משתי סכנות הנשקפות ממהלך זה: האחת, קיבוע ושימור המונופול, במסווה של יהדות מודרנית ומאירת-פנים; השנייה, קיבוע מעמדה של האישה בתוך תפישה הלכתית-פטריארכאלית, במסווה של יהדות מתונה ומוסרית.
בעבורי – כאישה אורתודוקסית הרוחשת אהבה עמוקה למסורת, מחויבת להלכה הקלאסית, אך בד-בבד רגישה לאפליה ולעוול המתרחשים כיום בבתי-הדין הרבניים – תמיכה נתונה מראש במועמדות לתפקיד הרב הראשי של מי שאינו מציע פתרון אמיתי לבעיה המרכזית של הרבנות הראשית כיום, הינה צעד בלתי אפשרי. האם הייתי תומכת במועמד לראשות-הממשלה אשר אין לו ולוּ הבטחה אחת לשינוי בנושא הקריטי והיקר ביותר ללבי?
האם היינו תומכים תמיכה גורפת בגוף מאורגן המבקש לשנות מבפנים ואינו מזכיר ולו רפורמה אחת בנושא הבעייתי ביותר, והוא מעמדה של האישה?
הבחירות האחרונות בישראל הן סנונית ראשונה, היוצרת בעבורנו חלון ההזדמנות שלא היה קיים שנים רבות, ובתוכו גם חזרתה של הציונות הדתית אל זירת ההשפעה. נדרש כי חזרה זו תלווה בבשורה של עמדה מנהיגותית ומודרנית גם בתחום פסיקת ההלכה עצמה, ולא רק בתחום הממסדי הנוגע לרבנות הראשית.
עמדות של פסיקת הלכה מודרנית, הכוללות בתוכן תפישות מוסריות מעין אלו ודוגלות בפרשנות עכשווית של ערכי צדק וכבוד, עשויות להוביל לשינוי גישה בנושאי המעמד האישי ותהיה להן השלכה ישירה על שאלות מעשיות שונות, ובתוכן על האפשרות להשתלבותן של נשים בתוך מערך הפסיקה ההלכתית והמנהיגותית.
עורכת-הדין בתיה כהנא-דרור מנהלת את הארגון 'מבוי סתום' – למען נשים עגונות ומסורבות גט
למעט מקרים מסוימים מאוד שבהם לבג"צ ישנה אפשרות להתערב.[1]
