תיאולוגיה של טירוף: האם השהיד עובד את האל? / פרופ' מאיר בוזגלו

 

הפשעים שנעשו בעוטף עזה מעלים קושייה תיאולוגית על מהות האמונה של החוטפים והרוצחים בשמו של האל. האם מי שמתפלל לשיבתם של השבויים ופעילי החמאס המחזיקים בהם מאמינים באותו אלוהים? התחלות לבירור פילוסופי-אנליטי של קריסת האמונה לטירוף

 

הפשעים שנעשו בעוטף עזה מצטרפים לעוולות רבות שנעשו בחסות ארגוני טרור ובכלל, עוולות הממשיכות להתקיים גם בעת כתיבת מאמר זה. התרחשויות אלה מעלות שאלות תיאולוגיות הדורשות מענה – האם אֵם הקוראת תהלים לשיבתו של בנה מהשבי, ופעיל החמאס המחזיק בבנה – מאמינים שניהם באלוהים? האם מאמינים הם באותו האלוהים? אפשר לשאול גם שאלה אחרת: במה מאמינים אנשי דאע"ש? אנשי החמאס? לכאורה, ארגונים אלה מחשיבים עצמם כארגונים "דתיים", ואף נתפסים כך בעיני רבים; אך האם מדובר כאן בפרשנות דתית או שאין כאן דת כלל? ובאופן ציורי: האם הם עובדים את האל או את השטן?

התרחשויות אלה מעלות שאלות תיאולוגיות הדורשות מענה – האם אֵם הקוראת תהלים לשיבתו של בנה מהשבי, ופעיל החמאס המחזיק בבנה – מאמינים שניהם באלוהים?

שאלה זו אינה בבחינת מותרות הגותיים. יש בה כדי לאבחן את המצב הנוכחי, ויש בה גם עניין במערכה על התודעה – מערכה שחשיבותה רק גדלה עם הזמן. טעם נוסף לבחינה זו, נוגע לתודעה העצמית של המאמינים, ולאפשרות לחלץ מכאן תגובה הולמת לשבר הזה שעוברת אמונת הייחוד. העובדה שבאמונה זו נטוע גם זרע פורענות, איום על האנושות על כל היקר לה, דורשת התמודדות עם סוגיה זו. בכוונתי להציע כאן מחשבות ראשוניות, ואני מקווה שקריאתן בעיצומו של כאב ובהלה, כאשר התותחים עודם רועמים, לא תיפגע מבחינת בהירות המחשבה שכה נדרשת; אני מתפלל שהאירועים הבאים לא יעמידו את הדברים כאן באור שונה, לא שייך.

 

בין אמונה לפעולה

בבחינת הדבר דרך משקפי העמדות הקוגניטיביות של האמונה, הנותנות מקום מרכזי לידיעותיו ולמחשבותיו של המאמין, ניתן לחשוב שהקנאי ההורג ושם האל על שפתיו, מאמין באלוהים. לתפיסתו, ככל שהוא מוכן לסכן את חייו "ולשלם מחיר", כך הוא יעלה לדרגת אמונה גבוהה יותר. לשיטת שולחיו, הוא "שהיד" המעיד על ייחודו של האל, מעין המשך ישיר של דברי הנביא – "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל" (ישעיהו מג, יב). היה זה רמב"ם שבימיו נודע פרץ מוסלמי קנאי במיוחד, שציין לשבח את טוהר אמונת הייחוד באיסלאם. אכן, אם אמונה באל מסתכמת בהכרה באל מחויב המציאות וטרנסצנדנטי, הרי המאמין בכך מבטא ומעיד על האמונה באל. פעולותיו של המאמין אינן שייכות לשאלת עצם אמונתו. בדומה לכך, ביולוג או כימאי עשוי לדעת הכול על המבנה המולקולרי של רעל כחומר, אך ההחלטה כיצד להשתמש בו היא עניין אחר לגמרי.

עמדה זו, שכפי שאני מקווה עולה כבר מן התיאור הראשוני, יש בה כדי להטריד. האם הניתוק בין האמונה ובין הפעולה כה גדול? האם אמונה באל משאירה מקום כה נרחב לפעילות, כאילו מדובר היה באמונה מדעית? דומה שאם אמונה היא ידע מטפיזי גרידא, אז אין מנוס מליפול לעמדה זו. אני מניח שיש לרמב"ם אמצעים מטפיזיים להתמודד עם שאלה זו. כאן נמצאת תורת ההכרה, השכל הפועל ותפיסת המציאות שלו. בשלב זה, נניח לניסיון רמב"מי זה ונסתפק בהדגשה הברורה לאיש השכל הישר, שגם רמב"ם צידד בה באחד הפרקים המסיימים את מורה נבוכים, לפיה המאמין באלוהים אינו יכול לעולל רע. בעמדה זו, אדם היודע את קונו ומתכוון למרוד בו, אינו מן האפשר.

השאלה הולכת אל מעבר לעיוותים שנמצאים היום בקרב חלקים רחבים בציבור המחויבים לאסלאם: האם אנטישמי יכול להאמין באלוהים? להתפלל? האם שונאי אדם מסוגלים להתפלל? ואנחנו נדרשים גם לשאול באותה חריפות: האם שונא ערבים באשר הם – בלי קשר לסכסוך זה או אחר – או שונא מוסלמים באשר הם, יכול להאמין באל?

בעמדה השונה מזו הקוגניטיבית, אין לייחס לאדם ששונא חלקים מן המין האנושי, התכוונות לאל. תפילתו של אדם זה אינה רצויה לפני האל. הנביא ישעיהו לועג למי שבא לצום ולהתפלל בעודו אדיש לסבלו של הזולת, ומתנה את קבלת התפילה בין היתר בדאגה לעני, לחלש: "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ" (ישעיהו א, טו). האל השומע תפילת כל פה לא שומע, כי אין זו תפילה כלל. עמדה זו עלולה להטעות אותנו לחשוב שרק צדיקים מתפללים. אולם, ברור שחטאיו של האדם אינם מוחקים את התכוונותו לאל. למען האמת, האל קיים עבור החוטאים ועבור הצדיקים כאחד. עצם ההבנה של האל כמרבה לסלוח, שימינוֹ פשוטה לקבל שבים, מחייבת זיקה בין החוטאים לבינו. מבחינה זו, גם אנטישמי יכול להתכוון לאל. העניין תלוי, מן הסתם, בתוכן התפילה עצמה. אדם המתפלל שהאל יסייע לו להכיר בחטאיו ולהחזירו בתשובה הוא ללא ספק מתפלל לאל. מכאן עולה מאליה השאלה למי, או יותר נכון למה, הוא מתפלל? מתי תפילה היא תפילה לאל?

מהלך הדברים עד כה מוביל אותנו להבנה כי צמצום האמונה לממד קוגנטיבי־מטפיזי, עלול להשאיר את שאלת ההתנהגות של המאמין פרוצה לכל עבר באופן מדאיג.

מהלך הדברים עד כה מוביל אותנו להבנה כי צמצום האמונה לממד קוגנטיבי־מטפיזי, עלול להשאיר את שאלת ההתנהגות של המאמין פרוצה לכל עבר באופן מדאיג. בחינת האמונה דרך פריזמה נוספת מובילה להבנה כי התנהגותו של האדם כשלעצמה, אינה חוסמת את התכוונותו לאל. אולם, כעת נראה כי הזכות להתכוון לאל מותנית בתוכן התפילה עצמה, תוכן המחויב לתפיסות מסוימות לגבי האל. מה שמחזיר את החשיבות של הממד הקוגניטיבי.

 

רווייה ערכית

יש רגליים לסברה שמי שחוטף סבתא זקנה אינו יכול לעבוד את האל. הסבתא היא גילוי של חמלה, ומי שסבור שהאל הוא רחום וחנון לא יכאיב לה לקראת סוף חייה, כפי שלא יפגע לרעה בתינוקות או בנשים הרות. קנאות דתית כמוה כמפלצתיות דתית – היא סוג של מפלצתיות ולא סוג של דת. אמנם היא מתעטפת באצטלה של דת, אך היא איננה כזו, כפי שיהלום מזויף אינו סוג של יהלום, אלא סוג של זיוף. אכן, ההקשר הפוליטי־היסטורי חושף את השיקולים שהתערבבו בתפיסת מחבלי החמאס: הסכסוך בין יהודים לפלשתינים, תודעת הפליטות, ההשפלה של העולם הערבי, החיים הקשים בעזה והקושי של האיסלאם להגיב למודרנה.

יש רגליים לסברה שמי שחוטף סבתא זקנה אינו יכול לעבוד את האל. הסבתא היא גילוי של חמלה, ומי שסבור שהאל הוא רחום וחנון לא יכאיב לה לקראת סוף חייה, כפי שלא יפגע לרעה בתינוקות או בנשים הרות. קנאות דתית כמוה כמפלצתיות דתית – היא סוג של מפלצתיות ולא סוג של דת. אמנם היא מתעטפת באצטלה של דת, אך היא איננה כזו, כפי שיהלום מזויף אינו סוג של יהלום, אלא סוג של זיוף.

למעשה, אלו הן הסיבות המיידיות לעמדתם; אלו הן ההצדקות בעיני מי שאיבדו מצפן מוסרי ותומכים בטרור. המחבלים לא השתקעו בתפילה לאל שיגלה להם את כוונתו, הם רתמו את הלהט הדתי לשנאה עיוורת. רמב"ם לימד אותנו ש"אמונה אינה עניין הנאמר בפה", טענה שכיוון ליהודים רבים, שלמרות  שמשתמשים באותה השפה, הם אינם יורדים למשמעותם של תוכני האמונה כלל ועיקר. בנוסף, רמב"ם גם לימד אותנו את הביטוי "העדיר את האל מדעתו", כלומר, ביטל את ההתכוונות לאל. כל המגשימים את האל מעדירים את האל מדעתם, ואנחנו עשויים להוסיף שכל מי שמתנהג באופנים מסוימים, למעשה עובד ישות זרה, על אף שהוא מגדיר את עצמו "דתי". במקרה של חמאס, התנהגותו מצביעה על כך שהוא עובד את תאוות הנקמה שלו. עורף ראשי תינוקות מבחינה זו הוא עובד אלוהים אחרים, או בלשון האסלאם – משתף (שִׁירְק).

על סברה זו של השכל הישר אין זה פשוט כלל להגן. ניסיון אחד אפשר למצוא בעמדת ליבוביץ, המזהה את האמונה באל עם קבלת תרי"ג מצוות. שמירת שבת וקיום מצוות אחרות הן ביטוי לאמונה באל. בעמדה זו אין מקום ליחס לאל, או לדת שאינה מחייבת בתרי"ג מצוות כמו האסלאם. עמדה רכה יותר תזהה עבודת אל עם ערכים הומניטריים: מי שקרוב לאל אינו זה שסבור שהוא מאמין בו, אלא זה שבפעולתו הוא פועל בשירות הטוב ודבק בדרכיו; השאלה אם הוא מאמין או לא מאמין באל עשויה להיות שולית מבחינתו. הפילוסוף עמנואל קאנט מציע כאן שקריאה של כתבי הקודש צריכה להיות בהתאמה לערכים הומניסטיים. דבריו של קאנט מתחברים למסקנתנו לעיל, המתיישבת עם השכל הישר.

ואולם, נותר לנו להבין כיצד נמנעת עמדה זו מזיהוי מלא של האמונה עם ערכים הומניסטיים. השאלה הזו ניצבת בלב שאלות פילוסופיות קיומיות מאז קאנט: במה נבדל המאמין ההומניסט מן ההומניסט האתאיסט? נראה כי מה שאנו פוגשים כאן מבטא חידה בהבנת האמונה. לאמונה ממד קוגניטיבי־מטפיזי, אך היא אינה מתמצה רק בכך; באמונה יש ממד של מחויבות לטוב, אך גם כאן אנו מוצאים את עצמנו מוסיפים כי לא ניתן לעשות לה רדוקציה למחויבות לטוב בלבד. באמונה הראויה לשמה, שני הממדים הללו אינם מונחים זה לצד זה, אלא חוברים זה לזה. יש ביניהם יחסים סיבתיים הצדקתיים, הדורשים פענוח. דומה שבזה הם הולכים מעבר ליחסים הרגילים בין אמונות לבין פעולות. בהיעדר מונח אחר, אומר בשלב זה שהם מותכים זה לזה כך שאינם ניתנים להפרדה כלל.

ניתן להקהות במידה מסוימת קשר זה על ידי העשרת הממדים המטפיזיים. בהעשרה זו, איננו מסתפקים בתארים ניטרליים ערכית, אלא מראים שהם דווקא רוויים ערכית: האל טוב, ואל שאינו טוב אינו אל. מאידך, התכוונות לאל או אמונה, אינה מחשבה על אודות האל אלא השתוקקות להיות טוב. האמונה אמיתית או שקרית, וההשתוקקות, כמו התפילה, היא בלב שלם או לא בלב שלם. במילים אחרות, אנחנו מרחיבים את תוכן האמונה ומבינים אחרת את משמעות האמונה, כך שהפער בין תפיסות האמונה שהצגנו מצטמצם.[1] העשרות אלו עשויות לשמש כהתחלה ראשונית להסביר את הקושי לייחס לרשע התכוונות לאל בלי שנבצע רדוקציה של האמונה להומניזם. בכך איננו מוותרים על הממדים הקוסמולוגיים והמטפיזיים, והודות להם אנחנו מוסיפים את האמונה בניצחון הטוב שאתאיסט הומניסט פוסט מודרני נמנע ממנה.

 

הכשל הדואלי

הפילוסוף החושב מושגים כלליים, מפשיט מן הקונקרטיות של המשברים שהוא מנתח. ואולם, אם נהיה מוכנים לאמץ את שפת המאמינים על הפרטיקולריות, "לקפוץ" ולאמץ את השמות הפרטיים שבה, יש דרך נוספת לעגן את מה שראינו כטענה של השכל הישר.[2] נתחיל בהערה שלכאורה, ניתן להגן על התכוונות לאל גם עבור מי שעובד את שנאתו. ניתן לטעון כי הרשע עובד שני אלים – את האל כמו גם את תאוות הנקמה שלו. שכן, תאוות הנקמה היא אמונה לא מנוסחת, ואין בה כדי לבטל את האמונה באללה. פתרון דומה הציעו חז"ל כדי למצוא נקודת זכות על ישראל בחטא העגל. הם ראו בביטוי "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" את העובדה שבני ישראל עבדו גם את העגל וגם את האל, כפי שמעיד כינוי הריבוי "אלה". לפי זה, בני ישראל לא הכחישו את אלוהותו של האל אלא הוסיפו ישות לצידו. האדם בתפיסה זו יכול לעבוד בעת ובעונה אחת גם את האל וגם אלוהים אחרים.

האם באופן דומה ניתן להחיל זאת על המחבל הקנאי, ולתפוס אותו כעובד את האלוהים היחיד לצד עבודתו את תאוות הנקמה שלו? נראה שהאנלוגיה אינה כה פשוטה, ואיננו יכולים למהר ולייחס למחבל התכוונות לאל באמצעותה. תאוות נקם שונה מהוספה של הרעיון שהעגל הוציא ממצרים – בעגל אין כל רוע, גם לא בפסל; העגל מצד עצמו הוא יצור נברא ואפשר לחשוב (בדוחק) שניתן להוסיפו לאל. ההתכוונות האנושית, כפיות הטובה, היא עשתה אותו אל. במקרה של נקמה, מדובר ברוע, ב'סטרא אחרא' – אם נאמץ ביטוי מן הקבלה.

האפשרות העמוקה יותר צועדת מעבר לדיון המופשט ומסבירה, מתוך העולם היהודי, מדוע לא ניתן לראות בעגל כאנלוגי לעבודת תאוות הנקם, שכן העוינות לעם ישראל היא אנלוגית לעוינות לאל. על הפסוק: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י, לה) מרחיב רש"י: "משנאיך – אלו שונאי ישראל שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם. שנאמר 'ומשנאיך נשאו ראש' ומי הם? 'על עמך יערימו סוד'" (תהילים פג)".

מזמור תהלים שעליו מדבר רש"י מרחיב עניין זה וטוען לקשר הדוק בין עוינות לעם ישראל לעוינות לה':

שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף.
אֱלוֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ; אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל.
כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ.
עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ.
אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד.
כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו; עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ.

לפי רש"י, מי שזומם על עם ישראל הוא "שונא את מי שאמר והיה העולם". גם אם בדוחק אפשר להבין את המצב שאדם עובד גם את האל וגם את העגל (למשל, רואה בעגל אל משני), קשה יותר לצרף שנאה לבורא עולם יחד עם כניעה למי שבין היתר מצווה על אהבתו בלב שלם. הקשר העמוק בין ה' לישראל מאפשר להסביר את הקושי לראות את השהיד כעובד האל שבו פתחנו. ייחוס עבודת האל לשהיד, מוביל אותנו למצב האבסורדי, שהשהיד מורד באל ועובד אותו בעת ובעונה אחת. במצב זה, המוצא פשוט: השהיד מורד באל, והוא רק מדמה שהוא עובד את האל.

העניין כאן אינו מצומצם לקשר פרטיקולרי בין הקב"ה לאחת האומות. מנקודת מבט יהודית, יש לקשור אותו לתפיסת ההיסטוריה היהודית שיש בה ממד אוניברסלי מובהק. אברהם הוא מי שנברכו בו כל משפחות האדמה, כאשר עם ישראל הוא הראשון שנענה לקריאתו זו של אברהם. אם כך, הפוגע בישראל פוגע בתוכנית האלוהית לפרסם את שם ה' בעולם, ומבחינה זו האנטישמיות, או ליתר דיוק, שנאת ישראל, אינה מתיישבת עם נאמנות לאלוהי אברהם. אחזור לנקודה זו בהמשך.

 

תאוות הנקמה

מן הדברים האלו משתמע כי תיאולוגיה של הטירוף אינה דעת האל אלא דעת תאוות הנקמה המתחזה לעבודת האל. הטירוף אינו דתי כלל. האֵם המתפללת לשובו של בנה או לשובה של בתה מן השבי, כמו גם הנכדה המתפללת לשובה של סבתה, מתפללת לאל; מי שמחזיק בחייל, בחיילת, עורף הראשים שמתפלל להצלחת משימתו, אינו מתכוון לאל.  צעקתו "אללהֻ אכּבּר" היא כיסוי לתשוקת נקמה שגדולה מן המחויבות לאללה. האמונה באל, כפי שהעליתי לעיל, היא אמונה במוחלט שהוא לא רק מעבר לטבעי, מעבר להבנתי, אלא המוחלט שהוא הטוב המצווה על הטוב. בציווי על הטוב הוא מתעלה על ההרים ועל הגבעות, אך גם על מה שחזק ועוצמתי מהם – על רגשות, תשוקות ותאוות.

בשירו "אדוני, נגדך כל תאוותי" כותב רבי יהודה הלוי:

וְאֵיכָה אֶעֱבֹד יוֹצְרִי – בְּעוֹדִי

אֲסִיר יִצְרִי וְעֶבֶד תַּאֲוָתִי?

הנקמה מלווה בקתרזיס, משום שהיא קשורה בצדק: כל מי שנוקם משוכנע שהוא נלחם מלחמת צדק שלמענה הוא מוכן להקריב הכול, ואף להביא חורבן על עמו ועל העולם כולו. בנקמה יש שחרור גדול, פורקן שמכיל עונג שקשה לעמוד בפניו. הצדק כאן הוא בשירות חגיגת הזעם. הטומאה יונקת מן הצדק, מן הקודש. עוצמה זו של הנקמה מציבה הזדמנות עבור עובד לה' להגדיל את מסירותו אל מעל לתאוות הנקם. זו דרגה אחת להכניע את יצר האדם שמשועבד לכבוד, לממון ולניאוף, אך זו דרגה רוחנית גדולה לאין ערוך להכניע את הנקמה, שמתחזה לצדק.

השהיד מתגבר בדרך כלל על תאוות החיים שלו, מקבל על עצמו משמעת סגפנית. אף שהוא מזמר את התקווה לבתולות בעולם הבא, ברור שאין הוא מבין זאת במשמעות הפשטנית. לו היה הדבר כך, היה מחבק את מי שהורג את עמיתו ושלח אותו לעולם הפנטזיות המיניות שלו, ואולם בפועל, אירועים אלו רק מתדלקים את שנאתו. ארבע הנשים שמתיר לו האיסלאם לא מרוות את תשוקתו, וגם אם האסלאם היה מתיר לו יותר, לא היה בזה כדי להביא מרגוע לנפשו ולהרחיקו מן הטירוף. פיתוי הגאולה מכשף אותו והוא מסתפק בתחליף: נקמה.

המסורת המוסלמית ראתה סכנה זו. החדית' המוסלמית מספרת על עלי אבן טאליב (מייסד השיעה שגם בסונה נודע לו מקום של כבוד) שבאחת ממלחמותיו הפיל איש ארצה, ועלה על חזהו כדי לכרות את ראשו. האיש המוטל על הקרקע ירק בפניו. כתגובה ויתר עלי ועזב אותו לנפשו. כאשר נשאל על כך השיב: הוא ירק בפניי, וחששתי שאהרוג אותו משום שהוא הרגיז אותי ואינני הורג אלא כשאני נאמן ומסור לאללה.

חדית' זו מלמדת שאסור לערב את הכעס על האויב בנאמנות לאל. האסלאם היטיב להבחין בין הג'יהד הקטן, מלחמה בשדה הקרב, לג'יהד הגדול – המלחמה של האדם ביצרו. האסלאם מכיר את עבודת הנקם והשנאה, ואין בדברים לעיל הרבה חידוש עבורו. הבעיה כאן היא מי בדיוק קורא את הדברים הללו? אנשי חמאס שמעו מן הסתם את מנסור עבאס אומר שאין זו רוח האסלאם; הם יודעים על היחס הראוי באסלאם לנשים, לזקנים ולילדים בזמן מלחמה; וגם הם רואים את החורבן שהדבר מביא על תושבי עזה ואת הנזק לפלשתינים בכלל. הבעיה היא שהם שומעים את הקריאות הללו לצדק, את גינוי מעשיהם, מבעד למשקפי השנאה ותאוות הנקמה. מאותה סיבה גם מנהיגיהם, "חכמי אסלאם" שנשטפו בשנאה, ממלאים פיהם מים לנוכח עוולות החמאס.

האסלאם היטיב להבחין בין הג'יהד הקטן, מלחמה בשדה הקרב, לג'יהד הגדול – המלחמה של האדם ביצרו. האסלאם מכיר את עבודת הנקם והשנאה, ואין בדברים לעיל הרבה חידוש עבורו.

ביהדות יש תפילות שהאל יציל אותנו מיצר הרע, מכעס ומקנאה, אולם אין תפילה שהאל יציל אותנו מתאוות הנקם. דווקא המסורת המוסלמית מקדימה לסורה הראשונה, המדבר על האל הרחמן והרחום:

أَعُوذُ بِٱللّٰهِ مِنَ ٱلشَّيْطَانِ ٱلرَّجِيمِ אַעוּדֻ' בִּ(אל)לָּהִ מןַ (אל)שַּׁיְטָאןִ (אל)רַּגִ'ים (שאללה ישמרני מהשטן הארור).

התפילה איננה רק להצלחה ולמילוי משאלותיהם של המתפללים, אלא בראש וראשונה לכך שהאל ינחה אותם בדרך הישר. המסורת המוסלמית מקדימה לתפילה זו את השמירה מן הכעס, הפיתוי. התקווה היהודית להבהרה, "והאר עינינו בתורתך", אם היא נאמרת מכל הלב, ומכוונת לאל הטוב, היא מוצא חשוב עבור המאמינים. כלולה בה כבר את תחילת שבירת הלב, והאדם נעשה ראוי לכך שתפילתו תתקבל.

 

כג

הנפילה האמונית של פלגים פלשתיניים רצחניים אינה ניתנת להצדקה, אך חלק חשוב שלה ניתן להבנה במונחי הפסיכולוגיה האנושית. לאור זאת עולה השאלה, האם אפשר היה לנהוג אחרת, באופן שהיה מצמצם נפילה אמונית זו? מרחב עצום של מחויבויות עולה כאן לנגד עינינו, ואציע כאן דוגמאות בלי סדר מיוחד. העידוד לטרור של סטודנטים קרובים ורחוקים, כמו גם עיתונאים, שיוצרים גזרה שווה בינינו לבין חמאס, לא מועילים ולמעשה מגבירים שנאה כלפי ישראל ויש חובה הומנית־דתית לצאת נגד עידוד זה; העלמת העין של ראשי אקדמיה מגילויי תמיכה בטבח, בשם ההגנה על חופש הביטוי, אמנם אינה טרור, אך היא מעודדת אותו ויש חובה הומנית־דתית לגנות אותה; באותה המידה, יש חובה הומנית־דתית לצאת נגד מגמות רחבות בימין היהודי, שמרבות שנאה בין העמים, כולל דחיקת רגליהם של פלשתינים, התנכלויות וגזענות. כל אלו מייצרים חממות להתפתחות השנאה ולהפצתה. כך, למשל, מלחמה על השליטה בהר הבית, רק כדי להוכיח שאנחנו הריבון, נופלת כפרי בשל לתעשיית השנאה סביבנו. גם היהודים אינם מחוסנים מנפילה אמונית: הדיברות "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלוֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" ו" לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" – לא היו ניתנים אם לא היינו מועדים למעוד ולעבור עליהם.

מאידך, יוזמות שמצמצמות דמוניזציה ושנאה בקרב יהודים ומוסלמים, מרבות אמונה בעולם. רבנים יקרים כמו הרב פרומן המנוח סללו את הדרך לכך; המורשת הספרדית היהודית־ערבית מציעה שפע אופקים להרחיב זאת לעומק ולרוחב. אם נצרף זאת לדיון לעיל, הרי שניתן לראותם כצאצאיו של אברהם, הפוגשים את אחיהם. שליחות זו מוגדרת במונחים קונקרטיים הלוקחים אותנו אל מעבר ליחס הומניסטי שבו אנו מחויבים כלפי כל נברא בצלם; השהיד המורד באל – בוגד באחיו ובאחיותיו צאצאי אברהם, וכלל לא מפתיע שהוא חותר גם נגד בני עמו ברצח של אחיו לאמונת האסלאם. קשה לי שלא להיזכר כאן בשירו של אבי שנכתב ללחן לשיר 'באב אל-וואד' של חיים גורי המנוח, הפותח בשורה "בינו נא מורדים רודפי קרב ורצח". הפשעים נגד ישראל נעשים היום על ידי אותם אנשים שטובחים באחיהם לאמונה.

העלמת העין של ראשי אקדמיה מגילויי תמיכה בטבח, בשם ההגנה על חופש הביטוי, אמנם אינה טרור, אך היא מעודדת אותו ויש חובה הומנית־דתית לגנות אותה; באותה המידה, יש חובה הומנית־דתית לצאת נגד מגמות רחבות בימין היהודי, שמרבות שנאה בין העמים, כולל דחיקת רגליהם של פלשתינים, התנכלויות וגזענות.

השיח החילוני מחזק עניין זה מכיוון אחר. חיזוק מגמות דמוקרטיות בקרב פלסטינים, קידום חופש הביטוי, ושותפות בחינוך הילדים אינם מותרות אלא הכרח המציאות. לצד זאת, גם ניהול המלחמה באופן שלא משעבד את העתיד של החיים המשותפים כאן – שהוא מבוסס, מוצדק ומובן לאוכלוסייה הפלסטינית – יש בו כדי לצמצם את מעגל הדמים ואת השתלטות שיח השנאה. אין בכך כדי לכבול את ידי חיילי צה"ל, או לרמוז להתנהלות לא ראויה חלילה. ההערה מתייחסת לקוראים לפעולות מתוך נקמה ולא מתוך מחויבות לחיים, ורואה בה ככישלון קיומי ואמוני.

התשובה לתיאולוגיה של הטירוף על כל ספיחיה, היא ברית שוחרי הטוב ומחפשי האמת על כל נתיבותיה. ההנחה כאן היא שלמרות שחכמי דת רבים של האסלאם משתפים פעולה עם שנאת ישראל, הרי שהאסלאם לא נכבש כליל על ידם. בנקודה זו, יש לעולם כולו וליהודים בפרט, חובה המוטלת עליהם, כצאצאי אברהם. קשה לנו לראות זאת בעת הזאת, שבה הפצע שותת, אך כזכור האמונה במוחלט הולכת מעבר לנקמה, ומשאירה מקום לניצחון הטוב. הנחרצות הנדרשת מאיתנו צריכה לגבור על הפורקן והלהט של הנקמה. היגון של המשפחות, הלבבות השבורים של יהודים מכל הזרמים והעדות, כולל אזרחי ישראל ערבים מוסלמים, דרוזים ונוצרים השותפים לשכול ולאחריות על צלם אלוהים, אמורים לסייע זה לזה. ברית זו נתמכת על ידי גילויי הערבות ההדדית שראינו, שמהווים תשובה ראויה של מקדשי החיים למקדשי המוות. היא זו שאוצרת את הזרעים לתהליכי ריפוי והחלמה.

 ____________________________________________

*פרופ' מאיר בוזגלו מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ויו"ר תנועת תיקון

המאמר מוקדש לעילוי נשמת ענר שפירא הי"ד

[1] ראו בספרי, שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת, בפרק השביעי: 'אונטולוגיה ונבואה: בין ישעיה לאפלטון', עמ' 105–121.

[2] ראו הפרק על לוינס בספרי האחרון, שמע: עיון מטאפיזי לאור המקורות, ירושלים 2022.