פיקוח הנפש כפיקוח נפש: על מעמדם ההלכתי של צרכים נפשיים בשעת מלחמה / יוני רוזנצווייג

 

מוסכם בהלכה כי ניתן לחלל שבת על מנת לספק את צרכיהם הגופניים והטכניים של הלוחמים בעת המלחמה. אך מה הדין בכל הנוגע לצרכיהם הנפשיים? עיון הלכתי בעקבות פוסקי דורנו

 

אין חולק כי הכשירות המבצעית של לוחמים בשעת מלחמה צריכה להיות מיטבית, וששיקול זה דוחה לא רק איסורי דרבנן אלא אף איסורי תורה. על הצורך בסיפוק הצרכים הגופניים והטכניים של הלוחמים, הכול מסכימים: אוכל, כלי נשק, ציוד היקפי וכדומה. בכל אלה פשוט הדבר כי יש לספקם בשעת מלחמה ללוחמים, גם אם הדבר כרוך בחילול שבת (אף שרצוי למעט ככל האפשר באיסורים). ואולם, פחות ברור הוא מעמדם ההלכתי של צרכים נפשיים של לוחמים בשעת לחימה. האם גם באלו התירו?

הרמב"ם בהלכות מלכים (ז, טו) הדגיש את הצורך שבפניות הנפשית של האדם לצורכי הלחימה:

מי האיש הירא ורך הלבב – כמשמעו, שאין בליבו כוח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מליבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר: "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם", ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו, ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכול.

כשחייל אינו מרוכז במלחמה, ישנו חשש אמיתי שטיב לחימתו ייפגע. בעגה המודרנית אנו משתמשים במילה 'מורל' כדי לדבר על הכשירות הרגשית והנפשית של הלוחמים. כדי להעלות את המורל של החיילים לפני היציאה לקרב, הם נפגשים עם מפקדיהם שמחזקים אותם ונותנים להם השראה ותחושת שליחות ויכולת, ומוודאים שהלוחמים ממוקדים במשימה, ורק בה. ממילא, מכיוון שפגיעה במורל פוגעת לכאורה בכשירות המבצעית, ניתן להחיל עליה את כל כובד ההלכה שדוחה כל איסורים שבתורה מפני פיקוח נפש. אך עדיין צריך לשאול: באילו הקשרים מצאנו בספרות ההלכתית חשש לפגיעה במורל הלוחמים שמצדיק יישום הלכות פיקוח נפש?

בעגה המודרנית אנו משתמשים במילה 'מורל' כדי לדבר על הכשירות הרגשית והנפשית של הלוחמים. כדי להעלות את המורל של החיילים לפני היציאה לקרב, הם נפגשים עם מפקדיהם שמחזקים אותם ונותנים להם השראה ותחושת שליחות ויכולת, ומוודאים שהלוחמים ממוקדים במשימה, ורק בה.

אירוע חריג וטראומתי

הרב שלמה גורן כתב על פינוי חללי צה"ל בשבת:

מאחר ובתנאי הלחימה הקיימים כיום, השארת חללים שלנו במקום נפילתם בקו למשך יממה שלמה עלולה לפגוע קשות בכושר הלחימה של החיילים ובמורל שלהם… לכן, בהתחשב ברגישות הנפשית המיוחדת שיש לנו כלפי בנינו הנופלים, ומכיוון שפינוי בידיים שלא ברכב מהווה סכנה למפנים העלולים להיפגע מאש האויב תוך כדי ההליכה ברגל, אנו מתירים. והלוואי שלא נזדקק לכך.[1]

הרב מרדכי הלפרין העיר על כך שכל זה נאמר אך ורק כשהחיילים נמצאים עם ההרוגים בשדה הקרב, אך עדיין יש לברר מה הדין כשהחיילים אינם עמם – האם מותר לנסוע בשבת כדי לפנותם?[2] הרב הלפרין שוטח שם את סיפורו כרב צבאי, ומביא את פסיקתו של ר' שלמה זלמן אוירבך שהתיר לפנות את הפצועים, וזו לשונו כפי שהובא שם בנספח:

לדבריו [=של הרב אוירבך; י.ר.] אין ספק שפינוי התאג"ד והטנקים הוא פיקוח נפש, אך גם הפגיעה המורלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד ואף אחד לא יטפל בהם הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש (בשיחה אחרת, מספר רב של חודשים לאחר מכן, הזהיר אותי הגרשז"א שלא ילמדו מהדברים למעלה ויגידו בשמו שגם לאכול אוכל קר בשבת זו בעיה מורלית ופיקוח נפש ולכן מותר לחלל שבת ולבשל או לחמם אוכל במלחמה. הוא הסביר שצריך יראת שמים אמיתית להבין את ההבדל בין הדברים, וברור שאין שום היתר לחלל שבת לחמם אוכל וכדומה). סיפרתי לו שלא התרתי לאנשי היק"פ לעשות רישומים על החללים שפינו. הרב מאוד התלבט והסביר שלדעתו בסוף המלחמה למרות שיש הרבה חללים, חזקה על המת שנשכח מהלב, אבל הנעדרים יהיו בעיה שתמשיך להזיק לאורך הרבה זמן… כמו כן, כשחייל חושש שאם ייפול במלחמה אשתו תישאר עגונה ולא יורידו את יורשיו לנכסיו וכדומה, תיפגע באופן חמור הנכונות שלו להסתכן. חז"ל התירו דברים רבים מכוח 'שלא להכשילם לעתיד לבוא', ולדעתו אין מכשילם לעתיד לבוא גדול מזה (דברים אלו אמר לי הגרש"ז אויערבאך אף שלעניין חזרת רופא בשבת לא התיר איסורי תורה מכוח שלא להכשילם לעתיד לבוא).[3]

והנה השלים הרב יהושע בן מאיר את מה שיש להסיק מדברי הרב שלמה זלמן אוירבך להלכה:

כמדומה שמבחן הכניסה לקטגוריה שבה "צריך יראת שמים אמיתית להבין את ההבדל בין הדברים", כלומר: למצב שבו יש לשקול שמא הפגיעה במורל של כוח הנכנס לקרב מתירה חילול שבת, הוא שמדובר באירוע חריג וטראומתי לא באירוע יום-יומי שאנשים רגילים להתמודד איתו גם באורח חיים שגרתי. על כן, מצבי חום וקור לא יצדיקו חילול שבת לצורך הבאת מאווררים או הפעלת מזגנים, הפעלת אמצעי חימום וכדומה, להבדיל ממצבי חום/קור קיצוני העלולים לפגוע לא רק ב'מורל' הלוחמים אלא ביכולת התפקוד שלהם. 'שעמום' לא יתיר הבאת בידור או סרט… ואפילו לא אימונים (שאינם נחוצים/תורמים למבצע המשמש ובא). כמו כן, לא יהיה היתר לחמם אוכל בשבת (או לאכול אוכל טרף וכדומה), כל זאת כיוון שמצבים כאלו הם מצבים רגילים שאנשים מתמודדים איתם בחיי היום-יום, ואין שום חשש שיביאו לידי פגיעה במורל ברמה שתפגע בתפקוד.[4]

 

בין יחיד לרבים

החילוק שבין "אירוע חריג וטראומטי" לבין "אירוע יום־יומי שאנשים רגילים להתמודד איתו", אינו מוסכם בהכרח על כל הפוסקים, ויש המציעים חילוק אחר. הרב שאול ישראלי דן בהיתר להפעיל משטרה בשבת, ואחר דין ודברים כותב, לקראת סיום הסימן, את הדברים הללו:

ומעתה אין זה שייך כלל לדיון על קביעות הגבול והגדר של ספק פיקוח נפש שהותר, לבין ספק רחוק של אחד מאלף שהוא אינו כלל בגדר ספק, כי כל זה שייך לעניין מקרה בודד וחד פעמי, שמכיוון שהוא ספק רחוק אני מניח שלא יקרה כלל… מה שאין כן נידון שלנו, אם תאמר שהוא מיעוט… ועל ידי זה לא תצא אף פעם לפעילות בדיקה בשבת, אבל אז הרי אתה יודע בוודאות גמירה שפעם על ידי אי יציאה יגיעו הדברים לידי איבוד נפשות, כי הרי סוף סוף באחד מהשבתות תזדמן תגרה שתביא לידי איבוד נפשות, ונמצא שאי יציאה זו יש בה משום איבוד נפשות. ולהיפך – יציאה בכל שבת ושבת ודאי תמנע את הפרצה באיזה זמן שתזדמן. אם כן, יש לנו לראות את היציאה לשמירה בכל השבתות כמכשיר פיקוח נפש של אותה שבת, שבה השמירה תביא תועלת… כלל הדברים שאין לנו לדון את המקרה מבחינתו הבודדת, אלא מבחינת כל המקרים הדומים לו שגם להם אנו קובעים את דרך ההתנהגות על ידי הקביעות כלפי מקרה זה.[5]

לפי הרב ישראלי, ההבדל אינו בהכרח בסוג המאורע, אלא בשאלה אם מדובר ביחיד או רבים. פיקוח נפש של יחיד נתון למערכת שיקולים הלכתית מסוימת ואילו פיקוח נפש של רבים הוא שונה, וכמו שמסביר הרב רא"ם הכהן:

לעניות דעתי, כאשר אנו דנים בשאלות הנוגעות לפיקוח נפש, ישנו הבדל יסודי בין מצב שהשאלה נשאלת בהקשר של אדם יחיד, ובין מצב שבו מוצגת השאלה כשאלה ביחס ליחידים המהווים ציבור. כאשר היחיד הוא ששואל, יש לבחון את רמת הסיכון ביחס לשואל היחיד… אולם כאשר אותה השאלה נשאלת ביחס לציבור… הסיכון, הלא שכיח ביחס ליחיד, הופך לוודאות כמעט מוחלטת ביחס לסיכון יחיד כלשהו מתוך הכלל.[6]

בין שלל דוגמאות מביא הרב רא"ם את הסיפור הבא:

במלחמת 'שלום הגליל' שירתי כקצין שריון. באחת מן השבתות הגיעה משאית אספקה ובה מדים להחלפה… מכיוון שהיו לי הרבה ספקות בהלכה ביחס לעצם לקיחת הבגדים וביחס לשימוש בהם, נכנסתי בחופשה הקצרה שקיבלתי אל פוסק הדור הגרש"ז אוירבך זצ"ל והתחלתי להרצות בפניו את ספקותיי. הגרש"ז אוירבך הפסיק את דבריי, ובגערה הרים את קולו, החזיק בצווארון מעילו הירושלמי ואמר: "חייל שבגדיו מלוכלכים לא יילחם טוב, ולכן חובתך לנסוע בשבת על מנת להחליף את בגדי חייליו". ברור שבמיקוד השאלה כשאלה פרטית קשה להתיר לחלל שבת על מנת שלחייל מסוים יהיו בגדים נקיים, אולם בהתייחסות לשאלה מבחינת כלל החיילים, ברור שבסופו של דבר יהיו חיילים שתיפגע לחימתם אם מדיהם יהיו מלוכלכים או לא מתאימים.

מעתה, רואים אנו עד היכן הדברים מגיעים, שלא זו בלבד שיש מקום לשיקולים נפשיים בשעת לחימה או במצב טראומתי לא פשוט (כגון פינוי פצועים מן השטח), אלא שאם מקבלים אנו כי גדרי פיקוח נפש אצל הציבור שונים הם, הרי שיש מקום להרחיב את ההיתר לכל דבר שיכול לעודד ולשפר את רוח הלחימה של הלוחמים. כך, לדוגמה, העיר עורך 'תחומין', הרב יצחק ברט, על מאמרו של הרב יהושע בן מאיר הנ"ל שהתפרסם בכתב העת:

נראה שבמצבים קיצוניים כדוגמת מלחמה, גם בעיות מינוריות ושגרתיות עלולות לגרום לפגיעה חמורה בתפקוד, מעין יולדת שהריחה שנחשב לפיקוח נפש… ובכלל בפיקוח נפש של ציבור קבעו הר"ש ישראלי… והר"ש גורן… שאם ביום מן הימים ימות אפילו חייל אחד כיון שנלחם פחות טוב בגלל היעדר שיחת מוטיבציה, הרי מתיר הדבר את כל נסיעות הרבצ"ר בשבת לעריכת השיחות בכל הזמנים ובכל המלחמות.[7]

אמנם הרב בן מאיר דחה דבריו לחלוטין, ועם כל זה, יש לציין שאף לשיטתו, יש מקום לדון מהו 'אירוע טראומתי' שמצדיק היתר, לפי הזמן והמקום, וכמו שכתב בעצמו:

למרות שהדברים ברורים נראה שהם מוכחים מיניה וביה, שהרי אין ספק שגם בימי קדם היה לחללים השפעה מוראלית שלילית על כל אדם, ובודאי על חיילים לוחמים, ובכל אופן הגר"ש גורן זצ"ל מביא מקורות שבימי קדם לא פינו חללים בשבת. בעל כורחנו חייבים אנו לחלק שלהבדיל מהיום שהטיפול במתים נעשה לרוב על ידי כוחות מקצועיים אפילו בחיים האזרחיים, בימי קדם היה הטיפול במת נעשה בדרך כלל על ידי קרוביו ושכניו. על כן, באותם הימים ההיתקלות בנפטר ואפילו בחלל מלחמה הייתה פחות טראומטית ויותר שגרתית, ולכן לא התירה חילול שבת.[8]

 

מלחמה כגדר אחר

כפי שראינו, גם הרב שאול ישראלי וגם הרב רא"ם הכהן דנו בצרכים המתחדשים בכל דור ודור, שיש לקחתם בחשבון בפסיקת הלכה בעניינים אלו. יש המביאים בחשבון את מורל הלוחמים לפי סוג האירוע (טראומתי וחריג), ויש הסוברים שמדובר בפיקוח נפש ציבורי, אשר בעטיו  כללי ההלכה משתנים.[9] מעבר לכך, טוען הרב רא"ם הכהן, כי מלחמה הינה גדר שונה מפיקוח נפש ציבורי רגיל. מורי ורבי הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל אף רמז לכך בהקדמתו לשו"ת 'מלומדי מלחמה':

מן הראוי להתוות בקצרה את הקו המנחה בפסיקה לחיילים. שנינו (עירובין, סוף פרק ראשון): "ארבעה דברים פטרו במחנה" וכו', וכתב רבינו הגדול בפירוש המשנה: "ומחנה זה האמור כאן ואפילו למלחמת הרשות, וכל שכן למלחמת מצוה לפי שהקילו להם מפני שהם עסוקים בכיבוש ארץ האויב". ובחידושי המאירי ז"ל הוסיף להסביר: "מפני הסכנה הקלו עליהם".

בימינו אין אלא מלחמת מצוה שהיא עזרת ישראל מיד צר, ונמצאו שני הטעמים תקפים, האחד מפני הסכנה שלא להכביד עליהם באופן שלא יחלשו חס ושלום ותתערער בריאותם ולא יוכלו להיזהר כראוי מפני האויב, והשני מפני המצווה ראו חכמים להקל עליהם בדברים מסוימים כדי שיהיו פנויים לקיים בשלמות ובמסירות יתירה את המצוה שהם עסוקים בה שהיא הצלתן של ישראל… כדי למנוע התדרדרות רוחנית, חייבים לטפח מודעות לגודל המצווה שהחיילים עוסקים בה.[10]

כלומר, בבסיס הלכות מלחמה עומדים שיקולים שונים. כדי להסביר עניין זה על בוריו נפנה את מבטנו לדברי 'ספר החינוך', על מצוות הריגת שבעת העממין:

ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל [מצוות] עשה.[11]

מדבריו משמע שהמצווה להשתתף במלחמת שבעת עממין נדחית מפני פיקוח נפש של הלוחם, ועל זה העיר המנחת חינוך:

וצריך עיון: נהי דכל המצוות נדחים מפני הסכנה, מכל מקום מצוה זו דהתורה ציוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה! אם כן, דחויה סכנה במקום הזה, ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן. וצריך עיון.[12]

את דברי ספר החינוך ניתן לתרץ בכמה אופנים, ומכל מקום, דברי ה'מנחת חינוך' פשוטים, שוודאי שלא ניתן להתנות את מצוות המלחמה בכך שאף אחד מבני ישראל לא ייהרג, שהרי כזאת וכזאת תאכל החרב. אלא שעדיין צריך עיון מדוע זה כך, ומה קרה לפיקוח נפש שדוחה את כל התורה כולה?

והנה, בספר 'נפש הרב' הביא הרב צבי שכטר, בשם הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, קושיה זו בהקשר של הקמת המדינה:

ובקשר לזה הזכיר רבנו שהרבי מסטמר הקשה בספרו, מי הרשה למנהיגים הציוניים להקריב כל כך הרבה קורבנות של נפשות יהודים בעד הקמת המדינה ובעד המשך קיומה, הלא פיקוח נפש היה צריך להיות דוחה לכל עניין המדינה אפילו אילו היה עניינה גדול מאוד. ורבנו אמר שלכאורה טענה חזקה היא מאוד.[13]

הוא כותב כי הרב סולובייצ'יק עצמו סבר שמכל מקום, הקמת המדינה הצילה יותר נפשות מחמת שמד והתבוללות, מאשר הקריבה, ומלבד זאת, דיני פיקוח נפש עדיין חלים אלא שמכל מקום, פיקוח נפשו של הציבור קודם לפיקוח נפשו של היחיד, ועל כן במלחמה אין משגיחים בפיקוח נפש.

 

הרחבה ושינוי של הכללים הרגילים

אך נראה שניתן להציע כיוון אחר, על פי מה שהתחלנו להביא לעיל מהרב רא"ם הכהן ומהרב רבינוביץ', שדיני מלחמה הם שונים בתכליתם, וכללים אחרים שולטים בהם.

ראו מה שכתב הריב"ש בתשובה (סימן ק"א) לעניין דיני מצור בשעת מלחמה: "אבל יש בה היתר אחד מיוחד, שאם התחילו אין מפסיקין ומחללין את השבת לכל צורכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה, כמו שבא הקבלה: "עד רדתה" – ואפילו בשבת".

וכן כתב מורי ורבי הרב רבינוביץ': "הגדרת 'עזרת ישראל מיד צר', היא שתלויה באיזה אופן שהוא בסכנת נפשות, אבל אחרי שהוגדרה המלחמה כמלחמת מצווה, הותרה כל פעילות מלחמתית, אפילו כזאת שאין בה עניין סכנה".[14]

יתרה מכך, הרדב"ז מביא את דברי הרמב"ם בעניין אכילת טרפות במלחמה: "חלוצי צבא כשייכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים…"[15] ומבאר אותם בזו הלשון:

ולא איירי שהם מסוכנים אצל הרעב, אלא שאינם צריכין לטרוח לבקש מאכל היתר, כיון שנכנסו לגבול העמים אם ילכו לבקש מאכל היתר יקומו עליהם העמים, ודמיא להא דאמרינן צרין על עיירות של העמים ואפילו בשבת.[16]

לפנינו אם כן כמה דינים שנאמרו במלחמה שאינם תלויים בפיקוח נפש דווקא, אלא מכיוון שנמצאים במצב של מלחמה, ישנה הרחבה ושינוי של גדרי פיקוח הנפש הרגילים, והם כוללים גם מצבים עתידיים, כמו שביטא את הדברים הרב יעקב אריאל:

ועוד, במלחמה עסקינן, ובמלחמה השיקולים צריכים להביא בחשבון גם את העתיד ולא רק את ההווה. עיין רדב"ז… כלומר: גדרי פיקוח נפש במלחמה שונים מגדרי פיקוח נפש בחיים האזרחיים, כי מלחמה היא עימות כולל וממושך ויש להביא בחשבון גם סיכונים עתידיים שכרגע אינם נראים עדיין…

כשם שאנו חוששים מפני העלאת המוראל של האויב, כן חובתנו להבטיח את העלאת המוראל של חיילינו. המוראל הוא מרכיב חשוב במלחמה. אומנם גם בחולה רגיל צריך להתחשב במוראל, כגון שכיב מרע שאנו נזהרים שלא תיטרף דעתו, וכן יולדת סומא מדליקין לה את הנר בשבת כדי ליישב את דעתה, אך בכל זאת במלחמה הנושא המוראלי חמור יותר. עובדה היא שהתורה מינתה כהן גדול מיוחד משוח מלחמה שכל תפקידו לדבר עם הלוחמים שלא ייבהלו ולא יערצו מפני האויב, ויהושע שלח מרגלים חרש לוודא מה המוראל של אנשי יריחו, וכן הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו (ונראה לעניות דעתי שאף על פי שדין זה נאמר במלחמת הרשות, אך גם במלחמת מצוה שבה יוצא אפילו חתן מחופתו מסתבר שצריך לשלח ירא ורך לבב אם יש חשש שיפיל את לבב הלוחמים ויפגע במוראל). לכן, חייל היוצא למלחמה צריך להרגיש שהעורף כולו מאחוריו וייעשה הכל להצילו אם ייפגע או ייפול בשבי.[17]

דברים אלו של הרב אריאל נאמרו בתוך תשובתו העוסקת בפדיון שבויים, אך הקורא יראה שכוחם יפה גם לשאלות רבות שעולות תוך כדי מלחמה. אכן, מלחמה איננה רק 'פיקוח נפש מוגבר'; כל מערכת השיקולים משתנה במצב זה, עד כדי כך שפיקוח נפשו של היחיד – שבימים כתיקונם גובר כמעט על כל שיקולי ההלכה האחרים – אינו עוד הערך העליון. ודאי שכדי לנצח במלחמה, יש צורך לדאוג לחיי החיילים, לבריאותם הגופנית והנפשית, וממילא יש מקום להרחיב מאוד את הגדרת צורכי הלוחמים.

בדרך דומה הסיק סגן אלוף הרב אברהם אבידן בכותבו על מלחמת ששת הימים:

זכורני שסמל הדת של גדוד מרגמות כבדות שהיה בירושלים במלחמת ששת הימים, דיווח לי כי בשבת האחרונה שלפני מלחמת ששת הימים, בשעות הקטנות של בוקר השבת, דילג הגדוד מהמחנה במרכז העיר, ותפס את גזרת ההרים שממול לנבי סמואל. במחנה במרכז העיר היה הגדוד ערוך כך שהכינו לחיילי הגדוד אכילה ושתייה חמים במשך יום השבת. בעקבות הדילוג לא הייתה כל אפשרות להתארגן שיהיה לחיילי הגדוד אוכל ושתייה חמה, ואכן חיילי הגדוד אכלו במשך השבת אוכל קר. אולם בשעות לפני בוקר, בעת שגמרו להיערך בגיזרה, שרר בהרי ירושלים קור עז, והחיילים טענו כי שתיה חמה תסייע להם לשמור על עירנותם. סמל הדת בהבינו שלא יצליח למנוע מהם זאת לא מחה בהם. לאחר מעשה, ביודעו כי בבית מדרשה של הרבנות הצבאית נאסר בישול באופן מוחלט, בא אליי בשאלה האם נהג נכון.

מקרה זה מוערך על ידי שאין בו סכנה ממשית אם לא ישתו החיילים שתייה חמה. ברם, אם ישתו, תהווה השתיה החמה גורם מסייע בשמירת כושרם של הלוחמים. כלומר, אילו היה המצב שבלא שתייה חמה לא יוכלו הלוחמים לתפקד, כי אז הרי ברור שמותר להם לבשל שתייה חמה בשבת. אך מאחר והמצב הוא שהלוחמים יוכלו לתפקד גם בלי שתייה חמה אלא שהשתייה החמה תסייע להם לשמור על כושרם, הרי זה דומה מבחינה עקרונית ליסוד היתר הלחימה בשבת, וכן למה שביארנו לעיל בדעת הרדב"ז אודות ההיתר ללוחמים לאכול מאכלות אסורות, שאכילת המאכלות תסייע לשמור על כושרם. כך גם בענייננו, אמנם אין סכנה אם לא ישתו הלוחמים שתייה חמה, אך שתייה זו תסעוד ותיטיב עמם, ואם כן יפה נהג סמל הדת שלא מחה בידם.[18]

ומסכם את הדברים הרב רא"ם הכהן:

ראייה זו, של היתר מאכלות אסורים כמונע סכנת נפשות הלוחמים, אף אם אין זו סכנה ישירה של מיתה מרעב, נכונה מצד עצמה… מכך אנו מסיקים שגדרי פיקוח נפש במלחמה שונים מגדרי פיקוח נפש של יחיד, ואפילו מאלו של ציבור שאינו שרוי במלחמה. הרדב"ז מציין את העובדה שבחיפוש הבשר הכשר עלול להיווצר סיכון ללוחמים, והנצי"ב אף מרחיב את הדברים ומציין שעצם ההקפדה על כשרות האכלים מסכנת את הלוחמים (אולי כיון שהיא מסיטה אותם מחובתם העיקרית שהיא הלחימה עצמה ובכך, גם אם היא אינה מסכנת כל לוחם באופן ספציפי, היא מסכנת את המערך המלחמתי כולו). אולם מעיון בעקרונותיו של הרמב"ם לגבי אופי הלחימה ניתן להעלות פרט חשוב נוסף – בשעת המלחמה חובה על הלוחמים להתרכז באופן מוחלט בענייני המלחמה…

על בסיס דברי הרמב"ם האלו ביאר ידידי הרב יגאל קמינצקי שליט"א שההיתרים 'כנגד יצר הרע' (אשת יפת תואר ומאכלות אסורות) נובעים גם הם מהיתר פיקוח נפש של המלחמה שגדריו שונים, וכך כתב במאמר ששלח לי: "ויש להבין מדוע התורה התירה במציאות זו של מלחמה, מאכלו אסורים ואשת יפת תואר יותר מאשר במציאות אחרת? אפשרות אחת היא לומר שההיתר מטעמי פיקוח נפש רחב, כלומר שאם האדם ייטרד בענייני אוכל או אישה, ולא יבוא על סיפוקו, הוא יילחם פחות טוב ובכך יסכן את נפשו ונפש הלוחמים האחרים… ולאמור שהתורה רצתה ללמדנו… שהצורך לנצח במלחמה למען קדושת שמו, הוא זה שמביא את התורה להתיר יותר מאשר במצבים אחרים של פיקוח נפש"… לסיכום… במלחמה, אפילו סיפוק טרדותיהם האישיים של הלוחמים הוא חלק מהמאמץ המלחמתי הכולל. לפיכך, על מנת לצמצם את הטרדות התירה התורה איסורים מסוימים, אף שלא במקרה פיקוח נפש ישיר".[19]

מכל זה למדנו עד כמה חשובה היא נפשם של הלוחמים בשעת מלחמה, שיש להתייחס אליה באותה חומרה שמתייחסים לבריאות גופם. והקדוש ברוך הוא ישמור את חיילינו דבכל אתר ואתר.

_______________________________________________________________________________

*הרב יוני רוזנצוויג הוא מייסד מרכז מעגלי נפש להלכה, קהילה ובריאות הנפש, ורב קהילה בבית שמש

[1] הרב שלמה גורן, משיב מלחמה: שאלות ותשובות בענייני צבא, מלחמה ובטחון, חלק ב, ירושלים תשע"ט, עמ' קי"ז.

[2] הרב מרדכי הלפרין, רפואה מציאות והלכה, ירושלים 2011, סימן י"א.

[3] שם, בנספח.

[4] הרב יהושע בן מאיר, 'חילול שבת לצורך מורל הלוחמים', תחומין, ל (תש"ע), עמ' 82–86 [= הודפס גם בספרו מפקודיך אתבונן, ירושלים תשע"ח, עמ' 143 והלאה].

[5] הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, ירושלים תש"ס, סימן יז.

[6] הרב ראם הכהן, שו"ת בדי הארון, חלק פיקוח נפש, סימן ג.

[7] תחומין ל, (תש"ע), עמ' 82–86.

[8] שם.

[9] וראו בעניין זה אף את מאמרו של הרב מרדכי גודמן, 'היבטים אזרחיים של אירוע חירום בשבת', צהר, יג (חורף תשס"ג), עמ' 29–50; וכן את מאמרו של הרב יצחק אבי רונס, 'עידוד חיילים היוצאים לקרב תוך חילול שבת',  תחומין, כט (תשס"ט), עמ' 453–461; ומאמרו של הרב יצחק ברט, 'גדרי פיקוח נפש ציבורי: הרש"ז אוירבך, הר"ש ישראלי והר"ש גורן', שם, עמ' 386–402.

[10] הקדמה לשו"ת מלומדי מלחמה, מעלה אדומים תשנ"ג.

[11] ספר החינוך, תכה.

[12] הרב יוסף באב"ד, מנחת חינוך, לאמברג תרכ"ט.

[13] הרב צבי שכטר, נפש הרב: דמותו של הרב יוסף דב סולוביציק, ירושלים תשנ"ד.

[14] הרב רבינוביץ' (לעיל, הערה 10), סימן ל"ו.

[15] רמב"ם, הלכות מלכים ח, א.

[16] רדב"ז שם.

[17] הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה, חלק ה, כפר דרום תשס"ט, סימן ז.

[18] הרב אברהם אבידן, 'מלחמה בשבת וביום הכיפורים', תורה שבעל פה, יז (תשל"ה), עמ' קמ"ז-קס"ב.

[19] הרב רא"ם הכהן (לעיל, הערה 6), פרק ג.