תפיסת המציאות כמקיימת דיכוטומיה בין שמיים וארץ הולידה גישות רוחניות מתחרות. האחת עלולה לאבד את התשוקה ומסירות הנפש ואיתן את ההמשכיות, בעוד האחרת עלולה לפתח זלזול ותיעוב כלפי עולם המעשה. חידוש, או חזרה, לעשיה המבוססת על דמיון ואינטואיציה, ספונטניות ויצירתיות, יכול לאפשר מרחב שלישי – ממלכת השדים הנתונה בין שמיים וארץ, מרחב מיתי בו ניתן לפעול עבור תיקון מעשי המתקיים מתוך מוכוונות אל הנשגב.
ברצוני לערוך סקירה פשוטה ויסודית, אליבא דהלכתא, בעניין משכב זכר. כמדומני שבסקירה ישירה זו טמון פתח למבט אמוני והלכתי ענייני ורלוונטי לנושא, במיוחד לאור מציאות ימינו.
ראשית
איסור משכב זכר מוזכר פעמיים בתורה, פעם אחת בפרשת אחרי־מות ופעם אחת בפרשת קדושים:
וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא: (ויקרא יח:כב)
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם: (ויקרא כ:יג)
בניגוד לאיסור ביאה רגיל, איסור משכב זכר אינו מעשה אורגני. במילים אחרות, במשכב של איש ואישה החוקים מוגדרים מראש על־ידי הטבע ומעשה הביאה מוגדר בידי הבריאה. התורה מניחה שידוע לנו מה הוא משכב, כל שנותר לנו הוא לקבוע מאיזה שלב ה”מעשה“ חל. אך במשכב זכר קשה למצוא אופי טבעי למעשה; נראה שהדבר היחיד שמגדיר את המעשה כביאה הוא רק האיסור הדתי – ולולא הוא היינו מגדירים אותו כ’נותן אצבע בעין‘. נקודה זו היא משמעותית להבנת היחס ההלכתי בפרט, והדתי בכלל, לאיסור משכב זכר. הקריטיות נעוצה בהנחה שהתורה מחדשת פה מושג, ולכן בעצם נפתחת פה השאלה מהי ההגדרה המדויקת של האיסור ואיך ניתן כאנשים דתיים לגשת אליו.
חלקה הראשון של המסה, 'כשחלומות הופכים מציאות', ביקר שתי תפיסות עולם מנוגדות המתחרות על רוחו של הציבור הדתי לאומי – הגישה השמרנית האמריקאית, וגישה אותה ניתן לכנות 'רדיפת החזון', כאשר שתיהן יוצרות משברים חדשים לצד התיקון אותו הן מנסות ליישם. מתוך הבנה שחלומה של החברה הדתית צריך לחזור להיות עבודת ה', ולא שימור של פרקטיקות […]
צבעונים ששתלתי בתחילת טבת פורחים אצלנו בחצר. אתמול הפקדתי צוואה במשרד המשפטים. ביום שני בשתיים ורבע עמדתי מול הכנסת בתחושה של טרום חורבן, וקצת לפני ארבע מיהרתי בחזרה למשרד, לקראת פגישה שבועית. הפגישה בוטלה. סימונה קראה לי שלשום בלילה ואמרה שהיא לא רוצה שמפלצת הבלה-בלה-בלה תטרוף אותה. "מפלצת המה?" שאלתי, "תוציאי את המוצץ, אני לא […]
המדינה הזאת, לא של אבא שלך. לצערך. היית רוצה. למשל, שביום ההולדת השישי שלך, אבא ישוב בערב מהעבודה. מאוחר יותר מהשעה בה אתה הולך לישון. בחוץ כבר החשיך. אתה רחוץ, ולבוש בפיג'מה של חלק אחד ועליה מתרוצצות ג'ירפות. אבא נכנס עם המעיל החום הארוך שלו, ובידיו קופסת קרטון גדולה שמכסה את פרצופו. הוא מניח אותה […]
החשיפה הגוברת בשנים האחרונות של עבירות מין המתבצעות בקרב קהילות דתיות, פעמים רבות על ידי רבנים בולטים ודמויות סמכות, מחדדת את כוחו של השיח הציבורי והתקשורתי בנושא זה, ואת גבולותיו. לצד זאת, הקשיים והמגבלות של ההליך הפלילי, בייחוד בטיפול בפגיעות בחברה הדתית, מדגישים את הצורך בגיבוש כלים חברתיים וקהילתיים חדשים שיאפשרו לפעול לטובת תיקון.
לצד המהפכה המשפטית והרפורמה במערכת המשפט הכללית, מתקדמת מהפכה משפטית נוספת – הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים. באמצעות שימוש בערכים של רב תרבותיות, ורטוריקה של פלורליזם משפטי, היא צפויה להרחיב את סמכויותיה של מערכת משפט אנטי ליברלית, שמפלה נשים ומיעוטים בתוכה ומחוץ לה. הרחבת הסמכויות עלולה להגביר ניכור וקיטוב, לחזק מנגנוני כפיה והשתקה, ואף להפוך את הציות לדין הדתי למרכיב זהותי מרכזי בתפיסת הנאמנות למדינה עבור חלקים נרחבים מן הציבור הישראלי.
תוצאות הבחירות הארציות האחרונות לכנסת עוררו תגובות קשות של ״המחנה המפסיד״, חלקן קיצוניות. קולות אלה מוכרים היטב בעשורים האחרונים לירושלמים שבינינו, קולות יאוש ודכאון מירידתה של העיר בסולם הסוציו־אקונומי, בריחת צעירים ומשפחות צעירות וקונפליקטים בין-מגזריים כדרכו של עולם. קולות שליליים אלה נשמעים ומהדהדים גם מחוץ לעיר, בעוד קולות חיוביים מלאי חיוניות ומרץ, נשמעים בעיקר בתוך העיר עצמה. ברצוני להציע מספר כיוונים ועקרונות כלליים למחשבה ולעשייה, שלא על פי סדר חשיבות, המהווים חלק ממה שניתן להציע ללמידה ולהפקת לקחים מהמתרחש בירושלים, לטוב ולמוטב.
בשנים האחרונות מתחזקת הקריאה להובלת מהלך של ביזוריות סמכויות מן הממשלה על משרדיה וזרועותיה הארציים, לשלטון המקומי. הביזוריות מאפשרת קבלת החלטות מותאמת קהל, ועיצוב המרחבים הציבוריים בידי המושפעים מהם; אך היא כורכה בסכנות של פגיעה אפשרית במיעוטים, חיזוק מגמות היבדלות וריכוז כוח רב מדי בידי ראש הרשות המקומית. ישנו צורך במודל מאוזן המאפשר מקסום של ההשלכות החיוביות וצמצום של האתגרים, תוך אבחנה בין תפקידיה השונים של הרשות המקומית וחיזוק קהילות מקומיות.
שלש טענות נטענות כנגד השידוך כביכול בין הדת לבין השמרנות בגיליון "דעות" 102 שהוקדש לדתיות ושמרנות. האחת שגויה קטגורית; השנייה שגויה לוגית; והאחרונה שגויה עובדתית. הבעיה אינה רק בתפיסה שגויה או חלקית של השמרנות, אלא בתפיסה שגויה של מהו עושר ומהם חיים מלאי משמעות. תגובה לגליון 102.
"דמוקרטיה איננה מצב, אלא פעולה, ועל כל דור לקחת בה את חלקו" (ג'ון לואיס, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית ופעיל זכויות אדם ואזרח) הדמוקרטיה הייצוגית ייצרה מאז ומעולם תסבוכות פילוסופיות משונות, אך התקופה האחרונה אינה משאירה אותן בגדר בעיה של פילוסופים. בהינתן עצירה מלאה של חקיקת הרפורמה המשפטית, טמון משבר ייצוג חמור עבור רבים […]
שבת אחר הצהריים באמצע שנות השמונים, בסניף גילה, על ספסל פח מלוכלך במקלט של בית הספר "הרוא"ה", הקשבנו בעיניים בורקות למדריך טוביה שהקריא מאמר של קישון על נוער חסר ציניות, שדברים מיושנים כמו תיקון פני החברה, עידוד העלייה וחידוש ההתיישבות מדברים אל ליבו. כך הועבר גם אלינו הנרטיב על הכיפות הסרוגות – ציבור שמתנהג אחרת, […]
