איך הצלחנו להגיע למצב נורא כזה? איך הפכה תורת ישראל, בעיניהם של צעירים זכים, שאין אלא להעריך את רצונם ללמוד תורה ולהקדיש זמן לבירור רוחני לפני תחילת מרוץ החיים, למין אבן רחיים בזויה, סותרת כל ערך טוב שצריך להאמין בו? לכזו שצריך "לאזן"?
בדורות האחרונים רבים ממנהיגי החברה הדתית נקטו גישה של הסתגרות והתנגדות לתפיסות ורעיונות חדשים אשר עלו מהתרבות הכללית. חייבים אנו לשאול – האם מדובר בהצלה של היהדות או בטעות היסטורית? ננסה לברר את עמדתו של אחד ממנהיגי הזרם הדתי הלאומי הליברלי, וראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, בסוגיה זו.
לא מזמן התעוררה סערה תקשורתית סביב הסמכת רבנים חילונים על ידי "מכון תמורה". לאור זאת החלטנו לראיין את הרב סיוון מס שיסדה את המכון, מנהלת אותו ומוכרת כרב החילוני הראשון בארץ
ניסינו לברר מהי חילוניות ומהן תפיסותיו של הזרם היהודי הגדול ביותר בארץ.
הניסיון של הוגים חילונים להעניק תוכן פוזיטיבי לחילוניות אינו אלא שיבה לנרטיבים הגדולים של המודרנה: קִדמה, השכלה ונאורות. המציאות הפוסטמודרנית – שחושפת את מעמדם הרעוע של הנרטיבים המודרניסטיים ואת יחסי הכוח שבתשתיתם – חותרת תחת הניסיון הזה, וכך ההגדרה 'חילוני' מתרוקנת מתוכן
הציבור החילוני בישראל מסתמך באופן מהותי על קיומם של זרמים אורתודוקסיים ביהדות כחלק מכינון ומשימור זהותו החילונית. ביסוס יהדות חילונית משמעותית מחייב אנשים שיהיו מוכנים להשקיע את עצמם בתחומים הללו וליצור את האלטרנטיבה הזו, לא רק בצדדיה הרוחניים אלא גם בצדדיה המעשיים
מפעלי היהדות החילונית, שמכנסים סביבם ציבורים גדולים שיוצרים לעצמם תכנים, טקסים ומנהגים מתוך קשר עמוק לזהות היהודית וללא מחויבות להלכה האורתודוקסית, הם המשך ישיר של חזונו היהודי-חילוני של חיים נחמן ביאליק. גם אם החזון נדחק הצדה, כתוצאה משיח הזהויות הדומיננטי כיום בישראל, הוא רלוונטי יותר מתמיד
"תינוק שנשבה", "רשע" ו"כופר": לאורך הדורות ניתנו כינויים שונים לאנשים שעזבו את התורה והמצוות, והם משקפים יחס ערכי שונה כלפיהם. אך האינדיבידואליזם המתעצם בימינו והטשטוש הגובר שבין 'דתי' ו'חילוני' יוצרים פער משמעותי בין הכינויים הללו, שמקורם במסורת ההלכתית, לבין המציאות בעולם היהודי ובמדינת ישראל. הרב שלמה וילק טוען שהחילון לא יעלם כל כך מהר, ומסביר למה זה דווקא טוב
ליאור טל הוא ראש מכינת 'בינה' על-שם לובה אליאב ומלמד בישיבה החילונית ובבית-המדרש 'קולות'.
חסידות בלי אמונה – החסידות כמקור השראה לאדם בן ימינורון מרגולין רון מרגולין הוא פרופסור להגות יהודית מודרנית ולחקר החסידות באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון שלום הרטמן. ספרו "הדת הפנימית: פנומנולוגיה של חיי הדת הפנימיים והשתקפותם במקורות היהדות מן המקרא עד החסידות", יוצא לאור בימים אלה בסדרה "פרשנות ותרבות" של הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
האתגר הגדול שהאופציה החילונית מציבה לדת הוא
דווקא האתגר הפנימי: עזיבתם של כוחות ביקורתיים, חושבים ומעמיקים משאירה את החברה
הדתית קפואה ומיושנת. במקום שהחינוך הדתי יתרכז בהחייאת רוחה של הדת באמצעות הצבת
אתגרים חדשים, הוא עסוק בפחדיו מפני חילון, ובכך קופא על שמריו ומדלדל את הרוח
הדתית.
אפשר לקרא את המאמר בקובץ הPDF של הגיליון. לחץ כאן.
"למרות שהפסקתי לשמור מצוות, הדת לא הפסיקה להוות עניין מרכזי בחיי" – הצהרה זו משותפת במידה רבה לכל הצעירים שרואיינו לצורך הכתבה שלפניכם.
