בין אתונה לירושלים – ראיון עם פרופ' אביעזר רביצקי

 בדורות האחרונים רבים ממנהיגי החברה הדתית נקטו גישה של הסתגרות והתנגדות לתפיסות ורעיונות חדשים אשר עלו מהתרבות הכללית. חייבים אנו לשאול – האם מדובר בהצלה של היהדות או בטעות היסטורית? ננסה לברר את עמדתו של אחד ממנהיגי הזרם הדתי הלאומי הליברלי, וראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, בסוגיה זו.   

האם הלכות כגון הגבלה על אכילה משותפת או איסורי חיתון עם הגויים, משקפות לדעתך את יחס היהדות כלפי דעות ואמונות מדתות אחרות?

בוודאי שיש רצון לעשות הפרדה רוחנית. חשוב לי שנשמור על היחודיות ועל הזהות שלנו, ואני מאמין שיש לעם ישראל בשורה אמיתית שנאבקנו שלושת אלפים שנה על מנת להעביר אותה ולהנחיל אותה לבנינו ולבני בנינו עד סוף הדורות. יחד עם זאת צריך להבין שיש בזולת דברים רבים, ושאפשר ללמוד ממנו המון.אציג עמדתי על ידי שני סמלים. מצד אחד, ישנו את אנטיוכוס הרשע ומצד שני, יש את אפלטון הנעלה.אנטיוכוס מייצג את המלחמה על הזכות להיות אני ולא לאבד את הזהות והיחודיות שלי כנגד עולם תרבותי שמעמיד במוקד את עבודת האלילים, כנגדו צריך להאבק. בניגוד לו עומד אפלטון הנעלה, כל תולדות הפילוסופיה היהודית הם מפגש בין המסורת הדתית היהודית הפנימית לבין עולם התרבות החיצונית. רק אם האישיות שלך היא זירה או מפגש בין שני העולמות, מצד אחד המקורות היהודים הלא-פילוסופיים ומאידך המקורות הפילוסופיים הלא-יהודיים, יש סיכוי שתיצור פילוסופיה יהודית מקורית. כל הפילוסופים היהודים אי- פעם יצרו כך את הפילוסופיה היהודית, מפילון אלכסנדרוני במאה הראשונה לספירה ועד הר' קוק והר' סולובייצ'יק במאה העשרים. 

ומהי אותה עבודת אלילים שצריך להאבק כנגדה?

עובד עבודה זרה זה מושג משתנה ומתפתח במהלך הדורות. בתקופת התנ"ך עבודה זרה קשורה בהשחתה מוסרית, ולא רק בהשחתה דתית.  אם תסתכל בספרות שבאה אחרי התנ"ך תראה שבדרך- כלל מבחינים בין עובד עבודה זרה של תקופת התנ"ך לבין התפתחויות מאוחרות יותר. לדוגמא, לגבי האיסלאם, יגיד לך הרמב"ם כי אמונת הישמעאלים אין בהם דופי לפי שמכוונים ליבם לשמיים, והוא רואה בכך מונותאיזם טהור, אך את הנצרות הוא רואה כעבודה זרה. כבר במאה ה13 רבינו מנחם המאירי- רמב"מיסט מובהק – אומר במפורש שנוצרים בני זמנינו הם מוסריים ואינם נחשבים כעובדי עבודה זרה, אלא הם אומות הגדורות בדרכי הדתות והדברים הכתובים בתורה על עובדי עבודה זרה, אינן חלים עליהם. גם כיום, עם תחילת ההיכרות עם דתות המזרח הרחוק, רבים מגדירים את הדתות במזרח הרחוק כסוג של מונותאיזם, או לפחות שזה לא עבודה זרה כפשוטה. אני מגדיר עבודה זרה כסגידה דתית לעץ ואבן. כלומר, ארציות שיש בעולם הזה שאין מאחוריה סמליות כלל. אני יכול להגיד ש 'מנהגי האמורי' נמצאים אצל הרבה מאוד יהודים שמגדירים עצמם כיהודים דתיים, אמנם זה לא עבודה זרה ממש אך בפירוש 'מנהגי האמורי'. כלומר, אם תסתכל בעיניו של הרמב"ם על 'הדת העממית' אצלנו הכוללת מנהגים כגון: להסתובב עם חוט אדום למזל טוב, להאמין בהשפעה של חתול שחור וכו', הרמב"ם היה קורא לזה 'מנהגי האמורי'. לכן לפעמים 'מנהגי האמורי' לאו דווקא נמצאים אצל האחר, אלא אולי הם דווקא אצלנו בבית. ושלא נדבר על אנשים שהולכים להתפלל ולבקש בקשות מהצדיק בקברי צדיקים. 

תקופת ההשכלה ככלל ותופעת החילון בפרט, הציבה בפני היהדות אתגרים רבים. האם בעיניך היהדות התמודדה כראוי עם אתגרים אלו, ואם לא, כיצד לדעתך ראוי היה להתמודד עם האתגרים?

אני חושב שהיהדות ההלכתית, ובכלל ההנהגה התורנית  במאתיים שנה האחרונות, חייבת לעשות חשבון נפש עצום. היא לא ידעה להתמודד עם תופעות כגון ההשכלה, הרפורמה, החילון, האמנציפציה ועוד. לפני מאתיים שנה כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו שומרי מצוות באופן הלכתי. היום רק בערך חמישה עשר אחוזים מהאוכלוסייה היהודית שומרת מצוות. צריך לשאול: הורים שאיבדו רוחנית שמונים וחמישה אחוזים מבניהם, האם האחריות על אבידה נוראית זו היא אחריות הילדים בלבד או מוטלת אחריות גם על הוריהם? חשבו שניתן לסגור את העולם והילדים ישארו בפנים. היו צריכים להבין שיש כאן תופעה חדשה, חלק ממנה טמא וחלק ממנה טהור. את הטהור צריך לאמץ ובטמא צריך להיאבק, אבל לא על ידי כיסוי העיניים. צריך להבין שהיהדות היא חלק מהרפתקה אנושית יוצרת, והיא לא נגד הרפתקה זו. אני חושב שהתפיסה שאומרת ש'חדש אסור מהתורה' נכשלה. זה נכון שבעשרים שנה האחרונות נדמה כאילו הגישה הזו מצליחה, אבל אם בוחנים אותה במבט של כמה דורות רואים שהיא נכשלה. 

החזון איש, הגדיר את החילונים כ'תינוקות שנשבו', האם הגדרה זו משקפת לדעתך את היחס הראוי לחילונים?

התופעה החדשה של החילון שמצד אחד, נדמית כמו התופעה הישנה של הכפירה, אך מצד שני, שונה לחלוטין, הביאה את החזוןאיש להגדרה זו. החילוני שונה מהכופר בשני דברים. ראשית, פעם מי שנטש את התורה היה גם בוגד בעמו. זאת אומרת, לא היה דבר כזה שאדם מחליט לחלל שבת ולאכול לא כשר אבל מוכן להקריב את נפשו למען העם היהודי. בנוסף, האמונה באלוקים היתה קשורה במוסריותו של אדם. כאשר אברהם אומר "אין יראת אלוקים במקום הזה" אז המסקנה היא ודאי "יהרגוני על דבר אישתי". מי שאין הקב"ה בלבבו הוא רוצח פוטנציאלי. אז תגידו, את זה אמר אברהם אבינו במאה ה17 לפני הספירה. אך גם במאה ה17 אחרי הספירה, ג'ון לוק, מיסד רעיון הסובלנות במערב, אמר שצריך להיות סובלני ליהודים, למוסלמים ולעובדי אלילים אבל לא לאתאיסטים, כי מי שאין אלוהים בלבבו, אין אתה יכול לסמוך על שבועתו. בדיוק כמו אברהם אבינו רק שלושת אלפים שנה מאוחר יותר! הוא לא העלה על דעתו כופר מוסרי. ופתאום אנחנו רואים בדורות האחרונים חילונים מוסריים שאנחנו מתקנאים במוסריות שלהם. אז שתי התמורות האלה: אחד, אדם שנוטש את התורה או חלק גדול ממנה אך מוכן למסור את נפשו למען העם ושתיים, אדם שאומר שאין אלוהים בתודעתו אבל הוא מוסרי לעילא ולעילא, הכריחו את היהדות ההלכתית ליצור תפיסות חדשות המתייחסים לאותם אנשים בצורה ראויה, בלי להחיל עליהם את גישות ימי הביניים על אתאיסטים. החזון איש בהעזה דתית והלכתית אדירה חיפש מושגים חדשים מתוך העולם שלו כדי להתמודד עם התופעה החדשה, זוהי דוגמא נהדרת לשימוש בדינמיקה הפנימית שיש בתוך עולם ההלכה תוך התמודדות עם העולם החיצוני לה. 

 

הראיון נערך ע"י יותם ברום.