פורסם בעיתון "בשבע", מדור דעה, 21/8/14.
כמו בכל שבוע סיימתי את ההבדלה, ברכתי ברכת מעין שבע וסיימתי ב"ועל פרי גפנה". איני יודע מדוע, אך תוך כדי החזרת בקבוק מיץ הענבים למקרר, בחנתי אותו מקרוב. היתה עליו כשרות והוא השתייך למותג ידוע, אך באמצעות השורות הקטנות הבנתי להפתעתי שהוא בכלל מיובא. לא היה זה פרי גפנה של ארץ ישראל אלא של מדינה באירופה. כמה ימים לאחר מכן כשהלכתי לחנות שמתי לב שעל המדף נמצאים גם יינות מתוצרת ארה"ב, ספרד ועוד.
החל מהשבועות הקרובים נתחיל ביתר שאת להלחם את "מלחמות השמיטה". מצווה חשובה זו שמוזכרת בפרשת השבוע תציף מחדש את שאלת המקור של כל תפוח ומלפפון. בצדק רב נדרוש לעודד את תוצרת ישראל והמאבקים לחיזוק החקלאות הציונית יתפסו אותנו בכל אכילת סלט ואפילו בזמן חיתוכו, כשנרצה לשים את הקליפות בפח. ואולם בעודנו נאבקים, בצדק, אחת לשבע שנים למען הפירות הטריים אנו לא שמים לב לפגיעה ההולכת וגוברת במזון ארוז שמקורו גם הוא מפירות או ירקות מתוצרת ישראל.
מי מכם שהלך לאחרונה לקנות שמן זית יראה בודאי שמנים רבים שמקורם בחוצה לארץ. מה אירוני הוא שאפילו את מה שנשתבחה בו ארץ ישראל אנו קונים משאר העולם רק בגלל המחיר. ועוד לא דיברנו על מוצרים מיובאים אחרים שהחלו להיות נפוצים יותר ויותר על חשבון תנובת ארצנו: פסטות זולות מאיטליה, שמנים, עוגיות, קופסאות שימורים ועוד ועוד. אומר בזהירות כי נדמה לי שבגלל עלותם הזולה ואי מיתוגם, הם זמינים יותר דווקא במרכולים המשרתים קהל דתי וחרדי המחפש, כמוני, אחר מוצרים זולים ולא אחר מותגים ישראלים ידועים.
