מאגר המידע הדיגיטלי העולמי גדל במהירות מסחררת, וחלק גדול ממנו מאוחסן בשרתי 'ענן' שמושבם הוא למעשה ביבשה ובים, כאשר חלקן של חוות השרתים בפגיעה הסביבתית בכדור הארץ הולך וגדל. שנת השמיטה קוראת לנו אפוא ל'שמיטה דיגיטלית' ולחשיבה מחודשת על הדרך ועל כמות המידע שאנו צוברים.

רקע: כושר הנשיאה של כדור הארץ וכושר ההיזק האנושי

מאז ומעולם היו מי שסברו שהתודעה קובעת לגמרי את ההוויה הממשית. בעידן הוירטואלי, מי שמאמצים את הגישה הזו מכונים 'חיים בסרט'. אך לעתים המציאות מפתיעה אותנו, מעמתת אותנו עם מגבלות העולם, ואף חובטת את ראשנו בקיר. זה המצב, כך נדמה, ככל שמדובר במשבר הסביבה והאקלים. נכון, הטבע בכדור הארץ מעולם לא היה חף מפגעים ואסונות שהומטו על בני אדם, אך מי שמתכחשים לגמרי לאחריות האדם למשבר הנוכחי טומנים, כך נראה, את הראש בחול. אפשר יהיה להסכים שכדור הארץ, על שטחו המוגבל, משאביו המוגבלים והאטמוספירה המוגבלת שלו אינם בנויים לשאת 100 מיליארד בני אדם המנהלים חיים צרכניים, בזבזניים ומזהמים כמו שלנו. וגם את הכמות הנוכחית של בני האדם בתבל, קרוב לשמונה מיליארד נפש, שחלק גדול מהם מנהל אורח חיים צרכני ובזבזני, כוכב הלכת שלנו לא יוכל לשאת לאורך זמן. נכון, במאה וחמישים השנים האחרונות גילו כדור הארץ והאטמוספירה סבלנות מרשימה כלפי הפיח, בירוא היערות, ניסויים (ושימוש) בפצצות אטום, הפלסטיק המושלך והפסולת המזהמת את הים, האויר והיבשה (וכעת גם את החלל החיצון), אבל כנראה שהסבלנות של כוכב הלכת ארץ אוזלת. יתכן שהיו עידני קרח בעבר הרחוק, ואולי גם תקופות של חום קיצוני. אבל אין זה סותר את העובדה הפשוטה, שהיכולת הטכנולוגית שלנו והשילוב בינה לבין המערכת התעשייתית והכלכלית הגלובלית, בצירוף האתוס הצרכני האגואיסטי, מובילים אותנו לפליטות פחמן וזיהום חמור של הטבע בו אנו חיים, שפוגעים לא רק בזכות לחיים של הדורות הבאים אלא גם בנו. 

עלינו להכיר בכך שאף יצור אחר שחי על כדור הארץ לא ניחן בתבונה ובתחכום הדרושים בכדי לבנות כלים שיש בכוחם להשמיד את כוכב הלכת בו אנו חיים (דהיינו, פצצות גרעיניות), וכי היכולת האנושית הזו מובעת גם בשלל מוצרים שאינם הרסניים במוצהר. באופן פרדוקסלי, גם ההצלחה הכבירה של הרפואה המודרנית היא חרב פיפיות, כיון שבחשבון אחרון מי שישלמו את המחיר של הצטופפות האוכלוסין על כדור הארץ הם הדורות הבאים, שאת משאבי הטבע להם יזדקקו אנו הולכים ומכלים. וכמובן, החשבון התופח מוגש לשאר מיני בעלי החיים בכדור הארץ, שהוגים קדם-מודרניים כדוגמת הרמב"ם – בתמימותם או מתוך חוסר יכולתם לדמיין את פיתוחי ונפתולי העידן המודרני – חשבו שהם נצחיים. אמנם לדעת הרמב"ם האל אינו משגיח על פרטי בעלי החיים, אולם על עצם קיום המינים של בעלי החיים אמור האל להשגיח. ההכחדה הנרחבת של מינים טבעיים בעשורים האחרונים מפריכה את טענת הרמב"ם, ולחילופין מבהירה עד כמה נרחב הוא כושר ההיזק וגרימת הרע שמסוגלים להם בני האדם, תופעות שהרמב"ם היה מודע להן לחלוטין.

יש דבר הנקרא 'כושר נשיאה', שמערכות אקולוגיות מסוגלות או לא מסוגלות לעמוד בו. כוכב הלכת שלנו, משאביו והקיבולת שלו אינם בלתי-מוגבלים. 

למי שמכחישים את העובדות, או את החלק שלנו, בני האדם, ושל הטכנולוגיות שפיתחנו, במשבר הנוכחי, אפשר להזכיר את הפסוק "וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם" (בראשית לו, ז), הממחיש את העובדה הפשוטה: יש דבר הנקרא 'כושר נשיאה', שמערכות אקולוגיות מסוגלות או לא מסוגלות לעמוד בו. כוכב הלכת שלנו, משאביו והקיבולת שלו אינם בלתי-מוגבלים. לאור משבר האקלים והמשבר הסביבתי המחריפים אנו נקראים, כחברה וכיחידים, לחשוב על המחירים ארוכי הטווח של התהליכים שאנו מקדמים, ושאת תוצריהם אנו צורכים. כפי שטען הנס יונס, אחד ההוגים היהודים המשפיעים ביותר במאה העשרים, שיקולי-דעת תוצאתיים כאלה חייבים להיות חלק מהשקלול המוסרי שאנו מפעילים, שצריך להיות קשוב ואחראי גם כלפי זכותם של הדורות הבאים להתקיים ולשגשג על כדור הארץ. גם מנקודת מבט הלכתית, האדם איננו הבעלים של העולם, אלא נושא באחריות שמוטב אולי לראותה כ'התארחות' המותנית בשמירת הכללים שהציב בעל הבית – הקב"ה. רובנו מודעים לצורך הדחוף להגמל מתעשיות מזהמות ומצרכנות המעודדת אותן; בשורות הבאות אבקש להפנות את תשומת הלב לנושא שנמצא 'מתחת לרדאר': המחיר הסביבתי של הרגלי יצירת המידע שלנו, צריכתו ואחסונו. לאור זאת, אציע את רעיון השמיטה המקראי כדרך לחשוב מחדש על הזיקות בין עידן המידע למשבר הסביבתי.

 

מצוות השמיטה וההקשר הישראלי המודרני

בסִפְרָא, פירוש חז"ל על ספר ויקרא, הם תהו על הפסוק הראשון בפרשת בהר, "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (ויקרא כה, א): מה זכתה מצוות השמיטה שבה נפתחת פרשה זו, שיצוין בה בפירוש שנאמרה 'בהר סיני', בעוד הצורה הרווחת בתורה היא "וידבר ה' אל משה לאמר"? קדמונינו הביעו זאת בשאלה שנהייתה למטבע לשון מפורסם: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני?". מבלי להכנס כאן לתשובות שניתנו לשאלה זו, היא מהוה קרש קפיצה מועיל בכדי לשאול: מה ענין משבר האקלים והסביבה אצל עידן המידע? ומה לשתיהן ולשנת השמיטה?

 

בפרשת בהר-בחוקותי מוזכרת מצוות השמיטה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה, ב-ד). מה פשרה של מצוה תובענית זו? לדעת הראי"ה קוק, על ידי קיום מצוות השמיטה, שהיא "שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה", "האדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על ידי הריסת המשקל של החיים בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחמרי". האם מסוגלים אנו אפילו לשמוע את הקריאה הזו? האם ציפוף ישראל לכרכים עירוניים מאפשר לנו אפילו לדמיין מצב שבו יושבי הארץ ניזונים משטחי אדמה המצמיחים יבולים מתוך 'מחזור הזרעים' של השנים הקודמות?

האם יתכן שלא רק השמיטה היא 'מצווה התלויה בארץ', אלא גם אנו תלויים בארץ – ובכדור הארץ – הרבה יותר משנדמה לנו?

השמיטה היא מן המצוות שבמשך שנים רבות נראו לרוב היהודים כרחוקות מן העין. למי שאינם גרים במדינת ישראל ובארץ ישראל, עד היום עשויה השמיטה להיראות ככזו, לאור היותה חלק מה'מצוות התלויות בארץ'. עם חידוש המפעל הציוני, ניטשו ויכוחים לגבי 'היתר-המכירה', והאם לצורך קיום ה'יישוב' מותר למכור את הקרקע לגוי (שאינו חייב במצוות השמיטה) וכך להמשיך לעבד את השדות גם בשנה השביעית. במקביל לירידת קרנה של החקלאות הישראלית, שכך הענין הישראלי בנושא השמיטה, ובמקביל לכך הזניחה מדינת ישראל את ההגנה על החי, הצומח והדומם (בקרקע, במים ובאויר). התעצמות המשבר הסביבתי והכחדת מינים רבים של בעלי חיים וצמחיה, כמו גם זיהום האדמה, המים והאויר בכדור הארץ, חוללו מפנה, ורבים חשים כיום שיש ברעיון השמיטה חשיבות אקטואלית מיוחדת עבורנו. האם יתכן שלא רק השמיטה היא 'מצווה התלויה בארץ', אלא גם אנו תלויים בארץ – ובכדור הארץ – הרבה יותר משנדמה לנו? באיזו מידה ההרגלים הלשוניים שלנו, למשל המחשבה שהמידע שלנו מאוחסן ב'ענן' (ולא בשרתים הנמצאים על פני הקרקע ובמי-הים), מסתירים מפנינו את ההשלכות המיידיות וארוכות-הטווח של מעשינו?

 

בין שמיטת תשע"ה לתשפ"ב

בשנת השמיטה הקודמת, שנת תשע"ה, היו מיזמי-שמיטה סביבתניים של ארגונים כגון 'טבע עברי', Hazon ועוד, וגם נסיונות להיענות למהפכה הדיגיטלית (שהתעצמה בשנים ההן) ולמתן את הרגלי הצריכה של המסכים למיניהם. עם זאת, היוזמות הללו היו בעלות אופי אישי, ולא עמדו על הקשרים בין 'מהפכת המידע' למשבר הסביבתי. בשש השנים שחלפו מאז, ולקראת שנת תשפ"ב, מתחוור כי מהפיכת המידע טומנת בחובה לא רק יתרונות והבטחות, אלא גם מחירים סביבתיים: בניגוד לדמיון העממי, חוות-השרתים אינן ממוקמות 'בענן' או באויר, אלא באדמה, בים ובייחוד באיזורים קרים (כמו אלסקה ואוקיאנוסים צפוניים) שבהם עלויות הקירור של השרתים נמוכות יותר. לעת עתה, החלק של השרתים הללו והטכנולוגיות הנלוות לו בצריכת החשמל ובפליטת פחמן דו-חמצני מתקרב לחמישה אחוזים וגדל בהתמדה. לאור זאת, אפשר להבין את החשש המובע בטענה ש"העולם הוירטואלי [פועל] נגד העולם האמיתי". 


כמות המידע הדיגיטלי הנאגר גדלה במהירות, והמגמה הזו צפויה להתעצם בעידן ה'אינטרנט של הדברים' (IOT). דא עקא, לעת עתה אין לנו דרך לאחסן את המידע באופן שאינו מחריף את התחממות כדור הארץ והפגיעה בסביבה. אין בכל זאת בכדי להמעיט בחומרת הזיהום של הטכנולוגיות ה'ישנות' ושל 'כלכלת הפחמן' (תחנות כח פחמיות, מנועים של רכב פרטי ומטוסים, וכן הלאה), אך חשוב לזכור שהמודעות הציבורית והממשלתית לנזקיהן הולכת וגדלה, בעוד שלגבי פליטות פחמן מבוססות-מידע המצב שונה. ממשותם של הטבע ושל משבר האקלים והסביבה קוראים לנו להתייצב בפני העולם האמיתי: זו הקריאה שמזמנת ה'שמיטה הדיגיטלית', המצטרפת ל'יוזמות-שמיטה' אחרות, למשל היוזמה ל'שמיטת כספים' שקידמה ח"כ ד"ר רות קלדרון בכנסת בשנת השמיטה הקודמת, ויוזמות מרתקות שהוצעו בשנה שעברה במסגרת כנס ארצי שקיים ארגון טבע עברי תחת הכותרת 'קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע'.

 

'שמיטה דיגיטלית' כהזדמנות לשיח אישי, ציבורי ותאגידי

מתחוור כי מהפיכת המידע טומנת בחובה לא רק יתרונות והבטחות, אלא גם מחירים סביבתיים: בניגוד לדמיון העממי, חוות-השרתים אינן ממוקמות 'בענן' או באויר, אלא באדמה, בים ובייחוד באיזורים קרים (כמו אלסקה ואוקיאנוסים צפוניים) שבהם עלויות הקירור של השרתים נמוכות יותר.

בכדי לשמור על הטבע הארץ-ישראלי ועל אפשרות הקיום האנושי בכדור-הארץ, עלינו לאתגר שלוש הנחות בעייתיות רווחות: (1) יצר השליטה והאנוכיות (עליו הצביעו הרב יונתן זקס ורבים אחרים) הנוטה להצטמצם ל'כאן ועכשו' ולשכוח את מימד ה'אנו', את הענווה ואת חובנו המוסרי לדורות הבאים; (2) הכחשת העובדה ששריפת דלקים וכריתת יערות משנה את אקלים כדור הארץ, והנטיה לגלגל את הנזק הסביבתי אל אזורים מרוחקים (נמב"י – 'נגד מיקום בחצרי') ואל הדורות הבאים; (3) ההנחה הפסאודו-מדעית לפיה אפשר יהיה לקיים לאורך זמן חיים אנושיים מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ. 'שמיטה דיגיטלית' אינה קוראת להפסקת השימוש במשאבי הדיגיטל – ברוח תקנת ה'פרוזבול' של הלל הזקן, המגמה היא פרגמטית ולא אוטופית או נזירית – אלא מציעה לנצל את שמיטת תשפ"ב בכדי לקיים דין וחשבון מְתַכְלֵל לגבי המחירים הנובעים מיצר התיעוד המודרני (שאפשר לכנותו 'תָּעֵדֶת') ומהאחסון של מידע דיגיטלי, ובמידת האפשר לחולל שינוי לטובה בנושא זה אצל יחידים, ציבורים ותאגידים:

ליחידים, מציעה 'שמיטה דיגיטלית' לחשוב על צריכת המידע שלהם, על תיעוד ויצירת המידע ועל המחירים הכרוכים באחסונו, ולאתגר את תפיסת ה'עצמי המְכֻמָּת' (quantified self), שיש לה מחירים סביבתיים ולא רק פגיעה בפרטיות היחיד. האם עלינו להנציח כל דבר בחיינו ולתת לו פומבי? או שמא השמיטה היא הזדמנות להרהר דוקא בערך של היותנו בני-חלוף?


לציבורים, מוצע לשוחח לגבי הנהגים (פרקטיקות) המשותפים, ובאיזו מידה הם כרוכים בפגיעה בלתי מידתית ביכולת הקיום של בני אדם ובעלי חיים על פני כדור הארץ בהווה ובדורות הבאים; האם המדיניות הציבורית שלנו היא מקיימת ובת-קיימא, או מסתמכת על ההנחה האשלייתית לפיה משאבינו והיכולת הטכנולוגיות לשקם נזקים סביבתיים הינם בלתי מוגבלים. מקרה-בוחן לכך הוא מטבע ה'ביטקוין', שכרייתו והפרוטוקולים שלו צורכים משאבי-עתק, ומעוררים דיון נרחב בהקשר הסביבתי-כלכלי, שיש טעם לחשוב עליו בסמיכות לשמיטה. 

לתאגידי טכנולוגיה מוצע לבחון את ההצדקה להנצחת מסדי נתונים המונעים מבני אדם את מה שמכנה חוקרת הטכנולוגיה שושנה זובוף בשם 'הזכות לזמן-עתיד', או התחדשות ותיקון שאליהם מכוונת המסורת היהודית במונח 'תשובה'; האם יש לתאגידים אלו מסדי נתונים מיותרים (חשבו למשל על כמות הסרטונים הכמעט-זהים המצויים ברחבי המדיה הדיגיטלית, המתעדים את אותם מופעי זיקוקים בדיסני-וורלד), מהי טביעת-הרגל הפחמנית של מסדי הנתונים הללו והאם ניתן לצמצמם; ומה יהיו מוכנים לעשות תאגידים אלה בכדי לאפשר ללקוחותיהם (ולבני אדם בכלל) התחלה חדשה, שאינה כובלת אותם לנתוני העבר.

השמיטה כקריאה לשיתוף פעולה כלל-אנושי

בדומה ליוזמת ה-Sabbath Manifesto, גם 'שמיטה דיגיטלית' היא הזדמנות להציע את החכמה העברית הקדומה לכלל באי עולם, ולא רק לעם-ישראל. השיח על השמיטה הוא הזדמנות נוספת לאתגר את הדיכוטומיה המודרניסטית החדה בין 'דת' ל'מדע', שאינה מסבירה היטב לא את הדת ולא את המדע (שכן במסורות דתיות יש הגיון רב, ומאידך במדע יש הנחות יסוד אקסיומטיות ובעלות ממד מיתי). במקרה של השמיטה יש לשיתוף הפעולה הכלל-אנושי חשיבות ודחיפות מיוחדות, שכן לא נוכל לשמור על אפשרות החיים בכדור-הארץ ללא שיתוף פעולה של אומות העולם ושל שכנינו הקרובים – הפלסטינים והערבים, במקרה הישראלי. האם דוקא רעיון השמיטה הקדום עשוי לעזור לנו לחשוב באופן רענן על אתגרי השעה?

'שמיטה דיגיטלית' אינה קוראת להפסקת השימוש במשאבי הדיגיטל – ברוח תקנת ה'פרוזבול' של הלל הזקן, המגמה היא פרגמטית ולא אוטופית או נזירית – אלא מציעה לנצל את שמיטת תשפ"ב בכדי לקיים דין וחשבון מְתַכְלֵל לגבי המחירים הנובעים מיצר התיעוד המודרני.