not memberg

 

מדיניות רווחה יהודית – מחברה חקלאית למשק מודרני

יוסף יצחק ליפשיץ

הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ הוא עמית בכיר במרכז שלם.

הקדמה

"ספר ההגות החשוב ביותר מאז הרב סולובייצ'יק" זועקות הפרסומות בעלוני השבת ובתקשורת הדתית והכללית.  כך, לא אחרת, בחרה הוצאת "ידיעות ספרים" לשווק את ספרם החדש של הרב חיים סבתו והרב ליכטנשטיין – "מבקשי פניך". הפרסומות מעוטרות גם בתמונות בפוזות מפתיעות למדי של שני המחברים. עמנואל שילה, עורך "בשבע", עמד יפה על אי הנוחות המתלווה לקורא את הפרסומת: "בעיית הגישה המסחרית משאירה טעם רע במיוחד כאשר שיטות פעולה מקובלות בשוק הפרסום הזול והצעקני ננקטות לצורך שיווק אגרסיבי של ספרות חדשה שיוצאת מתוך בית המדרש".[1] על מנת להגדיר את טענתו של שילה נשתמש במונחים אותם טבע הפילוסוף היהודי-אמריקאי מייקל וולצר בספרו "ספירות של צדק" spheres of justice) – 1977). וולצר טען כי בחברה קפיטליסטית ישנה נטייה של השוק להשתלט על תחומים שלכאורה הוא אמור להיות מודר מהם. זוהי תופעת המיסחור. אם עד כה היינו רגילים כי הוצאות של ספרים תורניים נמנעות משיווק מסחרי של מרכולתיהם הרי שכניסתה של הוצאת "ידיעות ספרים" משנה את התמונה ומחילה את מנגנוני השוק הקפיטליסטי גם על תחום זה.

וולצר קובע כי על מנת למנוע את השתלטות מנגנון השוק על תחומים רבים יש להגדיר "חליפין חסומים" – תחומים שאנו מדירים מהם לגמרי את תופעת המיסחור. כך למשל, לא ניתן לסחור בזכות הצבעה, שירות צבאי או איברים. גם אם אדם מוכן למכור איבר מסוים תמורת סכום כספי גבוה, המדינה פוגעת בחירותו ואינו מאפשרת לו זאת, כיוון שהיא החליטה לאסור את הסחר באיברים.

רבים שאלו בקיץ האחרון מדוע הציבור הדתי נעלם מן המחאה החברתית. לדעתי, אחת הסיבות לכך (שלא נתנו עליה את הדעת) היא שהמחאה דיברה במושגים סוציאל-דמוקרטים ואילו הציבור הדתי נע בשנים האחרונות לעבר התפיסה הקפיטליסטית. אחת התופעות של תנועה זו מתבטאת בתחומים מסוימים בהם חלה בשני האחרונות תופעה של מיסחור. בשורות הבאות ברצוני לעמוד בקצרה על שניים מן התחומים הללו. מכיוון שאינני סבור שמיסחור הינו בהכרח שלילי, אנסה להראות את הבעיות שיצר המיסחור בתחומים אלו הן מבחינה ערכית והן מבחינת יעילות המערכות בהן הוא התרחש.

 

חלק א

בשנים האחרונות קוראים מספר רבנים לקבוע כנורמה סכום כספי גבוה שעל חתן וכלה לשלם למשדך ביניהם (גם אין זה זה שדכן מקצועי) על מנת לפתור את בעיית הרווקות. לדעתם, סיבה מרכזית לבעיית הרווקות היא שאנשים נמנעים מלעסוק בשידוכים, ועל מנת לגרום להם לעשות זאת יש לקובע דמי שדכנות כתמריץ. כך למשל, הרב יהושע שפירא קבע לאחרונה כי כל צד צריך לשלם 2500 ₪ למשדך.[2] מגדיל לעשות הרב שלמה אבינר שבאופן קבוע טוען בתשובותיו כי על כל צד לתת 5000 ₪(!) למשדך.

לפנינו תופעה ברורה של מיסחור. הרבנים שהזכרנו מנסים לקחת תחום שפעל עד כה על בסיס טוב לב ואלטרואיזם ולקבע בו נורמות ברורות של תשלום. על אף שאני מטיל ספק מבחינה עובדתית ביכולתם של רבנים בחברה הדתית הלאומית (גם החרדלי"ת) להצליח לקבע נורמות כאלה, ברצוני לבחון היבטים שליליים בתהליך של מיסחור עולם השידוכים. לצורך כך אציג תחילה את מחקרו של ריצ'רד טיטמוס שפורסם בספרו "יחסי תשורה – מדם אנוש למדיניות סוציאלית" (עם עובד, 1979). טיטמוס ערך בשנת 1970 מחקר השוואתי בין מערכת "בנקאות הדם" בבריטניה ובין מערכת זו בארה"ב. בעוד בבריטניה המערכת מבוססת על תרומות בלבד (כמו בישראל), המערכת בארה"ב מבוססת הן על שוק מסחרי (בו מקבלים הנותנים מדמם סכום כספי בתמורה) והן על תרומות. טיטמוס הראה כי המערכת בבריטניה יעילה הרבה יותר בהיבטים רבים. לענייננו חשוב בעיקר לבחון את ההבדל בין איכותן של מנות הדם בבריטניה וארה"ב. שימוש בדם מזוהם עלול להביא למחלת צהבת אצל הנתרם, והדבר יוצר בעיה כיוון שאין כלים מספיק טובים המאפשרים לבחון האם הדם של התורם מזוהם. הדרך להתמודד עם בעיה זו היא בהצהרה של התורם על כך שלא היה חולה בצהבת. אלא שכאשר המערכת מבוססת על מסחר (כמו בארה"ב) לתורם יש אינטרס לשקר כיוון שהוא מעוניין לקבל את הכסף, וכך יכול להיווצר מצב שייתרם דם מזוהם. לעומת זאת, לאדם התורם ללא תגמול כספי אלא רק מסיבות אלטרואיסטיות לא יהיה שום אינטרס לשקר, אלא להפך, הוא יעדיף שלא לתרום אם היה חולה. טיעון זה מגובה אצל טיטמוס בהוכחות אמפיריות חותכות המראות כי אחוז הנדבקים בצהבת מבין הנתרמים גדול יותר בצורה משמעותית בארה"ב.

ההשוואה למערכת השידוכים ברורה: כל בחור (ובחורה) שיצא לדייטים מכיר את הסיטואציה בה מישהו מתקשר ומציע לו את "אשת חלומותיו", אך כאשר הוא מגיע לדייט הוא כלל לא מבין מה עלה בראשו של המשדך כשעשה את השידוך. אם כך הדבר כאשר המערכת מבוססת על אלטרואיזם וטוב לב, לא קשה לדמיין מה יקרה כאשר המערכת תמוסחר: אנשים רבים יציעו שידוכים לא קשורים שכן אין להם מה להפסיד: אם השידוך יצא לפועל הם יזכו בשכר הולם, ואם לאו – הם לא הפסידו דבר. על היבט שלילי אחר של תופעה זו למדתי מחבר הלומד בישיבה בה רבים מהתלמידים נעזרים בשירותיהן של שדכניות. החבר סיפר לי כי כאשר מונחות בפני חבריו הצעה משדכנית והצעה מחבר הם יעדיפו פעמים רבות את ההצעה מהחבר על אף שהצעתה של השדכנית נשמעת להם עדיפה, וזאת בשל העובדה שהם יודעים שלשדכנית הם יצטרכו לשלם. כך, במקום להתמקד בתכונותיו ואישיותו של בן הזוג, הדגש ניתן דווקא לתחום השולי: הכסף.

ממצא מפתיע במחקרו של טיטמוס הוא העובדה שהיצע התרומות בבריטניה לא היה קטן מזה בארה"ב. לכאורה הדבר תמוה: הרי גם בארה"ב נותרה על כנה האפשרות לתרום דם ללא תשלום כספי. טיטמוס בדק ומצא כי ככל שהזמן עבר המערכת בארה"ב התבססה פחות פחות על וולונטריות. אם ב-1956 עשרים אחוז ממנות הדם בניו-יורק הגיעו מתרומות, ב-1966 רק אחוז אחד הגיע מתרומות. מנגד, ערך טיטמוס מחקר בין התושבים הבריטים וגילה כי המוטיבציה לתרומת דם נובעת דווקא מכך שזהו תחום שלא מעורב בו מסחור השוק. הקסם של התרומה נובע מתחושת התלות ההדדית בין אזרחים שונים, הזרים זה לזה, והוא מתפוגג כשנפתחת האופציה לקנות דם בשוק. בצורה כללית יותר נאמר כי בעוד מערכת וולונטרית מטפחת יחס אלטרואיסטי ותשוקות שניתן להזדהות עימן, למערכת מסחרית תהיה השפעה הפוכה: חוקי השוק מרתיעים אלטרואיזם ויחסי חברות, אפילו אם האפשרות להתנדב עדיין קיימת.

ביקורת משמעותית על מחקרו של טיטמוס טענה שחלק מן הממצאים קשורים לאופי השונה של שתי המדינות שבחן טיטמוס: בריטניה שהיא מדינה בעלת אופי הומוגני וסולידרי מובהק, לעומת ארה"ב המדגישה את היסוד האינדיבידואלי. לפיכך בחן טיטמוס גם מערכת בנקאות הדם במדינה הומוגנית וסולידרית כמו יפן שעברה ב-1951 משיטת בנקאות הדם הבריטית לשיטה האמריקאית. טיטמוס השווה בין שתי התקופות ומצא ממצאים הדומים להשוואה שערך בין בריטניה לארה"ב. עד 1951 המנות היו איכותיות הרבה יותר ובעוד שב-1951 כל מנות הדם התבססו על תרומות, ב-1971 רק שני אחוזים התבססו על תרומות.  סדרה של מחקרים שבוצעו בשנים האחרונות בתחום המתפתח של כלכלה התנהגותית אישרה את מסקנתו של טיטמוס כי פעולה הנובעת מתמריצים כספיים דוחקת החוצה את הפעולה הנובעת ממניעים וולונטריים.[3]

כאן אנו יוצאים משאלת היעילות ועוברים לשאלה הערכית: גם אם היינו סבורים כי הצעתם של חלק מן הרבנים למסחר את תופעת השידוכים הייתה יעילה, דומני שלא היינו תומכים בה. השאלה כאן היא כיצד אנו רוצים לבנות את החברה שלנו: האם אנו רוצים להשתית את החברה על כמה שיותר טוב לב ואלטרואיזם או שמא אנו מעדיפים לתת למנגנון השוק – הטומן בחובו ניכור – להתערב. תשובה לשאלה ערכית זו ניתן למצוא בדבריו של הרב קוק על כך שהתורה הותירה חלק מסוים של מערכות חברתיות מחוץ לתחום המשפטי, בתור "לפנים משורת הדין":

וזהו יסוד החלקים הגנוזים שהמה יוצאים דוקא בתור מדות חסידות ולפנים משורת הדין, שאם היו באים בתור הלכה הכרחית היו מטשטשים את ההדרכה הקבועה, להיות הולכת הלוך ואור לדורות עולם ולהיות לאור גויים ועמים רבים לפי מעלות רוחם השונה מאד… ומה שצריך להסתפח על פי נדבת הרוח וחופש הרצון הטוב חייב להרשם בתור מדת חסידות. ואין לשער גודל ההפסד, שהיתה התרבות האנושית סובלת, אם אלה המדות הנעלות היו נקבעות בקבע חיובי. כי רק מה שהוא יותר הכרחי לחיים החמריים והמוסריים בהווה, ופוגע אם יחלש להשרשת העתיד, זה נכנס באזהרה, וגדול המצווה ועושה, אבל מה שקולע לעומק הטוב בהיותו עומד ומתפשט בתור טל של תחיה לימים יוצרו, מבלי לפגוע ברכותו וספוגיותו את כל מטרת העילוי העתידי, זכה להקבע בתור נדבה ואהבת חסד… על כן אותו החלק הנשאר לפנים משורת הדין מוכרח להשאר במדתו".[4]

הרב קוק סבור כי התורה הותירה תחומים מסוימים שלא בתורת חוק וציווי על מנת לשרש את הנדיבות ואהבת החסד באדם. לפי הרב קוק, הפיכתן של עשיית מעשים אלו להכרח תגרום להפחתה של מידת הנדיבות והחסד בחברה. בדומה לדבריו של הרב קוק נראה שגם את תחום השידוכים והדייטים יש להשאיר כמערכת וולונטרית, ולא לפגוע באלטרואיזם של בני האדם באמצעות מיסחור המערכת.

 

חינוך

בעוד המבקשים למסחר את עולם השידוכים בציבור הדתי אינם בהכרח בעלי אג'נדה קפיטליסטית מודעת, בנושא החינוך הדתי ניתן לראות ניתן לראות כבר גישת מיסחור מודעת לעצמה. רבות דובר בשנים האחרונות על בתי הספר הפרטיים בפתח תקוה שכן כמעט מדי שנה עולה נושא קליטת התלמידים בבתי ספר אלו ומעורר סערה בתקשורת. בדרך כלל הנושא נידון מההיבט של אפליה, אך לדעתי מעטים הבחינו בתהליך העומק הרחב יותר שהביאו איתם בתי הספר הפרטיים. אחד מבתי הספר הפרטיים המרכזיים בפתח תקוה הוא "דעת מבינים" שהוקם לפני כחמש עשרה שנים על ידי קבוצת הורים בראשות חיים פרייליכמן, שפרשה מן החמ"ד. פרייליכמן – שהיה בעברו מנכ"ל בנק אדנים וטפחות וכיום הינו מנכ"ל בנק אגוד – הסביר בראיון לעיתון "בשבע" מדוע הוא תומך בהקמת בתי ספר פרטיים:

"יש הרבה גוונים בציבור הדתי, ואם המערכת לא תצליח לתת להם פתרונות, תהיה לה בעיה. אני חושב שהוכחנו שאם להורים יש רצון להעניק לילדיהם את החינוך הטוב ביותר, אף אחד לא יוכל לעמוד בדרכם. אין לי ספק שזה משך את כל בתי הספר כלפי מעלה. תחרות זה דבר בריא, וקנאת סופרים תרבה חוכמה".[5]

ניתן לראות בבירור כיצד מעביר פריילכימן את עולמו הבנקאי, עולם כלכלת השוק, לתפיסת עולמו החינוכית. פרייליכמן שואף לתחרות בין בתי הספר שממנה לדעתו כולם ירוויחו. על אף שאני סבור, בניגוד לפריילכימן, שבתי הספר האחרים לא התרוממו כלפי מעלה כתוצאה מהקמת ספרו, אלא להיפך – רבים מהם התקשו וחלקם אף נסגרו – אני רוצה למקד את דבריי דווקא במישור אחר, המישור הערכי. לדעתי, תפיסת כלכלת השוק חודרת גם לתוך כתלי בתי הספר ומשפיעה גם על התפיסה החינוכית. עמד על כך יפה חנוך מרמרי שהראה את הדמיון בין קמפיין המיתוג המחודש של בנק איגוד המדגיש את ערכי ההצלחה האיכות והמצוינות ובין תפיסתו של פרייליכמן את ערכי בית ספרו.[6] כך למשל, כאשר התפיסה העומדת בתשתיתו של בית הספר מבוססת על תחרות והישגיות, סביר להניח שגם בתוך כותלי בית הספר יחונכו התלמידים תוך כדי תחרות האחד עם השני. כאן הדיון יוצא ממישור היעילות ועובר למישור הערכי: אני למשל סבור שגם אם עידוד תחרות בין תלמידים יביא להישגים גבוהים יותר, אין להשתמש בו. יש הבדל משמעותי בין מסגרת כלכלית (שאגב, גם בה כדאי להכניס קצת יותר ערכים במגבלות האפשר) ובין מסגרת חינוכית שיש לה מטרות ערכיות ולא רק הישגיות.

הרב אליעזר מלמד עמד גם הוא על שורש המחלוקת כנטוע בתפיסת עולם כלכלית-ערכית. במאמר המגן על תפיסת בתי הספר הפרטיים בפתח תקוה[7] טען הרב מלמד כי יש כאן מאבק בין אנשי משרד החינוך המציגים "עמדה שמאלית" ובין מנהלי בתי הספר הפרטיים המציגים "עמדה יהודית מסורתית". על תפיסתם של אנשי משרד החינוך לשלב את העולים בבתי הספר הפרטיים אמר הרב מלמד כי "לשיטה זו שורשים אידיאולוגיים בשמאל הקומוניסטי, שחותר ליצירת שוויון חיצוני בין כל האנשים, וסולד מכל סוג של אליטיזם ומצוינות, שכן המצוינות מפרה את השוויון". לעומת זאת, לדבריו, "החינוך היהודי עודד תמיד מצוינות ואליטיזם, הן ברמת הלימוד והן בצדיקות. לשם כך הקימו חממות מטפחות ושומרות עבור מצוינים". הצדקה נוספת לסינון תלמידים הביא הרב מלמד מכך ש"ישנן הדרכות שונות להתרחקות משכן רע וממושב לצים", אך יחד עם זאת הדגיש כי "אין בזה היתר להפקיר את הפחות צדיקים או הפחות חכמים, אלא צריך להעניק להם את החינוך המיטבי במסגרת המתאימה להם".

ביטוי יפה להשפעת תפיסת המיסחור על מערכת החינוך הדתית ניתן לראות בדבריו של הרב שם שרפר, סגן מנהל בית הספר "למרחב" שהינו אחד מבתי הספר הפרטיים בפתח תקוה. במאמר בו הוא מגן על סינון התלמידים בבית ספרו, כותב שרפר כך: "זכותו (-של בית ספר פרטי) לבחור את תלמידיו על פי קריטריונים ייחודיים לבית הספר. בשל כך ההורים משלמים כסף רב מכיסם".[8] על מנת להבין היטב את דבריו כדאי להשוות אותם לפסיקת הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה:

"כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר 'והודעתם לבניך ולבני בניך' ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו".[9]

הרמב"ם פוסק להלכה כי על כל אדם מוטלת חובה ללמד תורה את כלל ילדי ישראל גם אלה שאינם בניו. בעוד הרמב"ם עוסק בחובה, הרב שרפר עוסק בזכות. לדידו, להורים יש זכות למנוע מילדיהם ללמוד עם ילדים אחרים שאינם עומדים בקריטריונים מסוימים. את הקריטריונים מציב הרב שרפר בהמשך המאמר: "במקרה של בית החינוך 'למרחב', מה שנדרש מתלמיד המבקש להתקבל ללימודים הוא הגעה מבית שבו הרמה התורנית גבוהה". הרב אברהם שפירא זצ"ל – שקשה לחשוד אותו בחוסר תורניות – העביר ביקורת קשה על סינון התלמידים שנערך בבתי ספר פרטיים. בשיחה עם נשות האברכים בישיבת מרכז הרב בחשוון התשס"ז,[10] כשנה לפני פטירתו, נשאל הרב "האם נכון להקים מסגרות חינוכיות שבהם כל התלמידים באים מבתים תורניים ברמה גבוהה"? הרב ענה כי "עד כמה שאני מכיר מסורת של חינוך, בכל עיר ועיר היה בית ספר, לקחו ילדים שגרים בעיר ולא בדקו אם הם יחסניים – בנים של צדיקים וצדקניות". הקריטריונים שהציב הרב שפירא רחוקים מקריטריונים של חכמה יתירה ותורניות גבוהה: "דנים על אופי של דת, שומרי דת או לא, אבל ביה"ס לצדקניות וצדיקים שמעתם על זה???… חייבים לחנך כל בן ובת שהם יהודים, כמובן אם יש בית שהוא אנטי דתי אז ודאי לא יקחו תלמיד זה". כאשר עומת הרב על ידי נשות האברכים עם כך ש"יש במציאות בית ספר טוב ויש בית ספר פחות טוב", הגיב בחריפות: "נכון, יש בית ספר יותר טוב, כי ההורים יותר טובים כי רוצים יחסנים – זה אנטי חינוכי! במסורת ישראל לא היה כך, חייבים לחנך בן של יהודי ויהודיה".

שורש ההבדל בין תפיסתו של הרב שפירא ובין התפיסה שמציג הרב שרפר נעוץ במונחי היסוד: בעוד הרב שפירא מביט על שאלת החינוך מתוך נקודת מוצא של חובה ואחריות, הרב שרפר מביט עליה מתוך נקודת מוצא של זכות ואינטרס.

את הזכות לסנן תלמידים נימק הרב שרפר בכך ש"ההורים משלמים כסף רב מכיסם", אך פסיקתו של הרמב"ם אינה קשורה לממון שהרי גם מיליוני דולרים לא יסירו מהאדם את החובה ללמד תורה לילדי ישראל. העברת השיח מחובות לזכויות הינה מאפיין מובהק של מעבר מתפיסת עולם יהודית וערכית, לתפיסת עולם כלכלית-מסחרית. כאשר ממסחרים את המערכת אין להתפלא כי לפתע גם ערכים נצחיים נ


[1] 'שולחן עורך', בשבע, גליון 458, 1.9.2011.

[2] 'שכר שדכנות', שבת בשבתו, גליון עקב תשע"א.

[4] אגרות הראי"ה ח"א, עמ' צז.

[5] עדי גרסיאל, 'כסף זה לא העיקר בחיים', בשבע, גליון 200, 13.7.2006.

[7] הרב אליעזר מלמד, אמת חינוכית מול התנפלות פופוליסטית, בשבע, גליון 358, 3.9.2009.

[8] הרב שם שרפר, 'צבועים, בקשו סליחה מה"פרטיים" והאתיופים', ynet יהדות, 2.9.2009.

[9] משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פ"א ה"ב.

[10] 'בית ספר ליחסנים', מתוך אתר ישיבת מרכז הרב, http://mercazharav.org.il/default.asp?pg=3&id=180