כולנו שבים ושווים / אורית לסר מתוך אתר סרוגים

היה לנו חלום. חלום שאותו היטבנו לבטא ולמלל במשך שנות דור ודור. בחלומנו, עולים מכל קצוות תבל- יינשאו על כנפי נשרים אל– על, ויגיעו לבטח אל הארץ המובטחת. הם סוף סוף יכירו בנס, ויצטרפו אל המפעל הציוני המופלא. הם ישובו להיות חלק.

אלא שבאופן פרדוקסלי- דווקא כאשר הנס מתרחש, אין איש מברך עליו או מודה בו. על אף שהם נחתו כאן, הצטרפו רשמית וקיבלו את התעודות והזכאות הנדרשת, מבחינת רבים מהישראלים- חובת ההוכחה היא עדיין עליהם, להתאמץ להיות שייכים. מחובתם לזנוח את החבילות הישנות ולרכוש את הזהות החדשה והמשותפת. רצוי שיפסיקו בן רגע, להיות זרים. שיתחילו להיפתח אל החדש ואל הווה באופן טוטאלי. לא לגרור אחריהם, כאילו בדווקא, את השפה הזרה ואת התרבות המתבוללת הרחוקה, שכבר איינה שייכת או רלוונטית תחת השמש הישראלית. לא להתעקש או להתרפק על העבר, גם אם הוא חדל להתקיים עבורם רק לפני שבועות או חודשים. להתחייב לסגור בפניו את הדלת, ולהיות רק כאן. בסינרגיה מדויקת עם האנחנו החדש. זה שאנחנו ייצרו, טרם בואם.

אנחנו מכירים רק את האופציה שלנו, הכאילו וותיקה ונצחית. רק פה בארץ חמדת אבות, נוצר המודל האולטימטיבי ליהודי – ישראלי, שדורות אלפיים חלמו עליו. הוא נוצר כמעט יש מאין, ואין לו תחליף ואין לו דומה. מבחינת רבים מאתנו, הוא גם המודל שעליו חולמים כל יהודי העולם, גם אם הם אינם מכירים בכך.

קשיי קליטה? הגירה? מעבר בינתרבותי? כל המילים הזרות האלה, אינן שייכות למקרה הזה. עולה חדש בארץ, אינו זכאי להתלונן או לחוות את כל הנ"ל. הרי אם הגעת אל המקום שאליו נכספה נפשך, היאך ידורו יחדיו תחושות אלו עם אלו? לדידנו, הרי אתה זכית לחדש ימיך כקדם, למלא את נפשך השוקקה. זכית בחיי עולם הבא עוד בחיים האלה. איך אפשר להתלונן או להתמרמר על המציאות החדשה והנוקשה, כשלאחר שנות סבל ומרורים סוף סוף הגעת ליעד?!

קחו לדוגמא את יהודי צרפת, שהיגרו לארץ באלפים, בשנים האחרונות. לרובם היו חיים יפים וטובים שהם השאירו מאחור. חיי קהילה תוססים ומלאים, משפחה וחברים במעגלים רבים וביטחון יחסי. צלחתם הייתה מלאה בניחוחות וטעמים נפלאים, של ארץ ותרבות עשירה ואפילו עתיקה למדי. למצער, חלק מהדברים האלו התערערו, ועל כן חשו יהודי צרפת לנדוד ולמצוא מקום חדש. העלייה לישראל, לא הייתה ברירת המחדל הראשונה והיחידה שלהם. רבים מהם היגרו לקנדה, לארה"ב וגם לאנגליה. מדינת ישראל הייתה אחד היעדים אליהם בחרו יהודי צרפת להגר, אך לא היחיד. לא תמיד לוותה העלייה לכאן, בצלצול פעמוני משיח ובוודאי שלא בתחושת ציפייה להשלמת הייעוד הרוחני של עם ישראל. הם בסך הכול חיפשו מקלט פיסי במקום לא רחוק, שאולי כבר חלק מבני משפחתם ניסו אותו לפניהם. יש לפניהם  ארוכה לעשות, כדי להתאהב בארץ הזאת. כדי להרגיש בה שייכים, אוהבים ונאהבים.

מדינת ישראל ושלוחיה, עושים צעדים רבים וחשובים, על מנת לקבל את העולים לארץ ולסייע בקליטתם. אלא שלא רק בגורמים הרשמיים תלויה ההצלחה של קליטתם העולים. בסופו של דבר, טוב שכן טוב מפקיד רחוק. נחוצה מורה שממלאת את ייעודה באחריות ודאגה לילד העולה, כזאת "שרואה אותו בעיניים", לא פחות מאגף קליטת העולים במשרד החינוך. חשוב שיהיה הורה מבית הספר שיתעכב מעט ויתרגם לשפה פשוטה את הנאמר במכתב להורים, יותר מאשר חוזר מנכ"ל מנוסח היטב באשר למספר שעות להן זכאי כל תלמיד עולה. ועוד כהנה וכהנה דוגמאות, שחייבות להמחיש לנו את כאבי וקשיי היומיום של העולים, שהצטרפו לילדינו בבתי הספר ובחיים עצמם.

משימת הקליטה בארץ, של עולי צרפת או כל עלייה אחרת – קטנה או מאסיבית, תלויה בעיקר בנו. ילדים וותיקים וילדים עולים, הם בעלי זכות שווה בקליטה ובהשתלבות בבתי הספר הממלכתיים דתיים. לכולם מגיע ללמוד ולהתפתח באופן אישי, בעולם הקודש והחול. לכולם צריכה להיות הזדמנות שווה, למרות שנקודות הפתיחה וההבנה הן שונות. אין כאן בשום אופן מי שהוא "מקומי" ושני שהוא "מהגר", כמו שאין ולא יכולה להיות התייחסות שונה למי שנולד וגדל פה ולמי שהצטרף. זו כל המהות של חוק השיבה אל הארץ. מהרגע ששבת- אתה שייך. אתה מכאן, גם אם טרם מימשת את הזכות לחיות כאן. ובוודאי שברגע שהגעת, מעמדך שווה למעמד המקומיים. כולנו הרי הגענו לכאן בשלב כלשהו- ממקום רחוק. כולנו בנים שבים.

אני מבקשת שננסה להתייחס לניסים הגדולים שסביבנו, ונראה אותם בעין טובה, מקומית ופשוטה. נסתכל אל המשפחה שזה עתה רשמה או ליוותה את ילדיה לכיתות השונות בבית הספר החדש. אל השפה העברית הקשה, שאותה הם צריכים ללמוד ולאמץ- כדי להיות מובנים ומבינים. את המורים שתפקידם ללמד כיתה אחת גדולה, פלוס כמה ילדים שאינם מבינים מילה או רמיזה. את המנהלים שרוצים לייצר אווירה טובה ומשפחתית בבית הספר, ביחד עם קהילה שתרבותית איננה רגילה למעורבות של ההורים מעבר לשעות הלימודים ואף לא במהלכם.

שנראה לא רק את הפער בינינו, אלא גם את עמק השווה. שנחדד את ההבנה ואת ההכלה, באמצעות צעד או אפילו דילוג לעברם. יש שונות, יש גיוון ואולי תמיד תהיה איזו בעיית קליטה ברצף השיחה. אבל זאת לא סיבה שלא להכיר בנס.