תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, פרשת אמור, תשפ"א

בל"ג בעומר לפני שנה התחלתי לכתוב את השיעורים השבועיים הללו. עברה שנה תמימה ותקוותנו כי תמה מקרבנו תקופת המגפה. שנה זו הייתה שנת ספירות למיניהן, ספירת ימי ההסגרים, ספירת מספר הנדבקים, החולים, המונשמים והאנושים ולא עלינו ספירת מספר המתים. ועתה מסתיימת שנה זו וקללותיה, ונכנסים אנו לתקופה של שנה חדשה וברכותיה, תקופה שפוסקים בני עמנו מלמות במגיפה, כאותם תלמידי ר' עקיבא, שלפי המסורת פסקו מלמות ממחלת האסכרא בל"ג בעומר. וכעת, אחרי מות למעלה מששת אלפים מבני קדושים, כל איש ואישה מבית ישראל ואף הגר הגר בישראל, יוכל להתקרב אל אוהביו ולהתחבק עם שארו הקרוב ללא פחד וללא היסוס, למען ידעו דורותינו כי הקב"ה מוציאנו מאותה תקופה ארורה של המגיפה הנוראה הזאת.

אולם עדיין חייבים אנו להמשיך לספור ממחרת המגיפה, וכפי שכתב בעל האור החיים הקדוש:

כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות, (כלשון הכתוב בספר משלי ג' ג', "כתבם על לוח לבך"), ובאמצעי תחלואי הנפש… יתלכלכו ויחשיך אורם ואמרו רבותינו ז"ל (במדרש תנחומא, פרשת כי תשא, כ"ו), כי הלוחות של סנפירנון היו, לזה אמר "וספרתם לכם" (ויקרא כ"ג ט"ו) – פירוש באמצעות מנין זה מאירים כסנפירנון את עצמכם.

כלפי מה הדברים אמורים לנו ולבני דורנו? עוברים אנו את תחלואי הגוף, ומוצאים עצמנו בתחלואי הנפש שמלכלכים ומחשיכים אורותינו, כי המחלוקת שוררת בין מנהיגנו, שמתקשים במועד זה להגיע לידי אחדות דעים, ואף אינם נוהגים זה בזה בכבוד. בכך הם מלכלכים ועוטים חושך על פני המדינה כולה. ויש בכך אף משום חילול השם, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ה' י"א:

ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם האדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם [והוא הדין במנהיגינו, אף שאינם תמיד גדולים בתורה ומפורסמים בחסידות, ואולם הם לכאורה אנשי מעלה.] ואף על פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם. כגון… שהדיבור עם הבריות אינו בנוח ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעלי קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו. הכל כפי גודלו של חכם צריך שידקדק עם עצמו ויעשה לפנים משורת הדין.

כלום רואים אנו כבוד הדדי בין מנהיגנו? לא כן, אלא רואים אנו קטטה וכעס, חוסר דקדוק עצמי והתרחקות מהנהגה לפנים משורת הדין.

הותרה הרצועה והותר לנו להתקרב ולהתחבר יחדיו ומצווים אנו באותם הימים שלאחר חגיגת ל"ג בעומר, שבה מצוונו הכתוב, "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני  ה' מקדשכם"  (ויקרא כ"ב ל"ב). ודרשו חז"ל בברכות כ"א ע"ב:

אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה? שנאמר (ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. דתני רבנאי אחוה דר' חייא בר אבא: אתיא "תוך" "תוך". כתיב הכא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" וכתיב התם, "הבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז, כא), [ואין עדה פחות מעשרה]. ואתיא "עדה" "עדה", דכתיב "עד מתי לעדה הרעה הזאת" (במדבר י"ד כ"ז)  מה להלן עשרה, אף כאן עשרה.

כלומר, המחלוקת והפירוד עד כי לא קרב זה אל זה, נחשבים הם כ"רעה" וכ"יחידים" נחשבנו. ואילו החיבור וההתקרבות מביאים לידי "עדה קדושה", אותה קדושה המרחיקה את הרעה והקטטה, ומשרה רוח של שלום, אחוה ורעות, הנדרשים ליציבות ההנהגה. וכדברי הנביא יחזקאל , "וקרב אתם אחד אל אחד… והיו לאחדים בידך" ( יחזקאל ל"ז י"ז), ואזי הקב"ה יברך אותנו עד כי "והיו אחד בידי" (שם י"ט).

ויהי רצון שכפי שזכינו אנו לרפואת הגוף, כך נזכה גם לרפואת נפשה של האומה כולה בקרוב בימינו, אכי"ר.