תפילה לחולה בשבת בבית הכנסת, פרשת בהעלותך, תשפ"א

התפילה הראשונה לחולה שידועה לנו ממקורותינו היא זו של משה רבינו עבור אחותו מרים הנביאה שחלתה במחלת הצרעת (במדבר י"ב א'-י"ד). תפילתו זו של משה, בת חמש מילים בלבד, מפורסמת היא בקיצורה, והרי היא, "קל נא רפא נא לה" (שם פסוק י"ג). (וראה ברכות ל"ו ע"א, שרבי אלעזר אומר על אחד מתלמידיו: כלום הוא מקצר, יותר ממשה רבינו…).

והנה בשנה האחרונה פגעה בנו המגיפה הארורה, ובשבועות האחרונים אף רדפו אותנו אסונות קשים נוספים, וחולי רב ירד על עמך בית ישראל. ואך טבעי הוא שנרצה כולנו להתפלל עבור הנפגעים הללו, ובמיוחד עבור אלה הקרובים לנו הנתונים בסכנה. כי מקובל שתפילת הרבים מתקבלת יותר בפני אבינו שבשמיים. (וראה רש"י לשבת י"ב ע"ב ד"ה בתוך חולי ישראל: שמתוך שכוללן עם אחרים תפילתו נשמעת בזכותן של רבים.) אלא שבצוק העיתים נתמעטו המתפללים בציבור, וגם אלה בעיקר בשבתות ובחגים שמתכנסים בבתי כנסיות, אלה שבפנים ואלה שמחוצה להם. ואף שגם תפילת היחיד נשמעת, בכל זאת נשאלה השאלה האם מותר לבקש רחמי שמיים בעד החולה בשבת בבית הכנסת.

אכן בכתב העת חיצי גיבורים (ז' תשע"ד, עמ' קס"ד-רכ"ט) האריך והעמיק הרב בנימין שלמה המבורגר בנושא זה של אמירת "מי שברך" לחולה בשבת, והביא את הדעה המקובלת ש"אסור לאדם לתבוע צרכים בשבת" (ירושלמי שבת ט"ו ג'), וכן הוא בירושלמי ברכות ה' ב': אסור לו לאדם לתבוע צרכיו עד שיבדיל וגו'. ובויקרא רבה ל"ד ט"ו (מהדורת מרגליות עמ' תתי"ד-תתט"ו) למדו דין זה מן הפסוק בישעיה נ"ח י"ג, "[אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, וכיבדתו מעשות דרכיך] ממצוא חפצך ודבר דבר". ובמדרש תנחומא ריש פרשת וירא איתא:… ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה, שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ב"רופא חולי עמו ישראל", והוא מיצר, והשבת ניתנה לקדושה לעונג ולמנוחה, ולא לצער. לכך מתפללין ג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות [של העמידה] והמנוחה באמצע… שנאמר, "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות  כ' ח')- בכל דבר, אפילו "ממצוא חפצך ודבר דבר", (ישעיה שם). ושמא התכוונו גם לפסוק שלאחריו, "אז תתענג אל ה' וכו', כי בקשת צרכים פוגעת בעונג שבת, ורק בלעדיה מתענגים על ה'.

וכן הוא במחזור ויטרי סי' ק"מ ובסידורו של רש"י סי' תקט"ו ובספר הפרדס סי' ד' (על פי מדרש ילמדנו), ש"אם היה חולה, אומר רופא חולי, ואומר האלקים למנוחה ניתנה שבת לישראל, ואם הוא מתפלל י"ח תפילות הוא נזכר מעשיו ומיצר ונמצא שם שמיים מתחלל, שמחלל את השבת. לפיכך תיקנו רבנן תפילה שאין בה צער ושום דבר שבעולם; וגו'. הרי שתיקנו חכמים שאין לומר את הברכות האמצעיות של השמונה עשרה, משום שיש בהן בקשת צרכים העשויה להביא לידי צער, והשבת ניתנה לעונג ושמחה. ועל אחת כמה וכמה שאין להתפלל עבור החולה בשבת תפילה המלווה בצער וייסורים.

אמנם, ר' ישכר תמר (בפירושו לירושלמי ברכות שם) העיר כי בבבלי ישנה שיטה שונה. שהרי בברכות כ"א ע"א איתא:.. והאמר רב נחמן: כי הוינן בי רבה בר אבוה, בעון הני בני בי רב דטעו ומדברי דחול בשבת, מהו שיגמרו? ואמר לן: דגומרין כל אותה ברכה, הכי השתא, התם גברא בר חיובא הוא ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת. אבל הכא הוא צלי ליה, וגו'. (בני רב טעו בתפילת העמידה של שבת והתחילו לברך את הברכות האמצעיות של חול שכוללות ברכת רפואה, ושאלו האם לגמור את שאר הברכות או לא, התשובה הייתה שעליהם לגמור את הברכות כי תקנת החכמים הייתה רק לא להטריח אותם באותן הברכות אך לא לאסור על אמירתן).  ועל זה כתב ר"י תמר (עלי תמר שם עמ' קצ"ה): הרי דרק לא אטרחוה רבנן משום כבוד שבת, אבל איסור אין בתביעת צרכיו בשבת בשמונה עשרה… וכו'. ונראה לי כי לפי זה אין גם כל איסור בבקשת רחמים לחולה בשבת.

ואכן המבורגר (שם עמ' קע"ה ואילך) הביא כמה נימוקים להתיר את הבקשה לרפואת החולה בשבת, וביניהם דברי התוספתא בשבת י"ז י"ד (מהדורת הר"ש ליברמן עמ' 80-79, שורות 51-50), דשם קוראים אנו: וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: בית שמאי אומרין… ואין מתפללין על החולה בשבת. ובית הלל מתירין, וגו'. אמנם בעמ' קפ"א-קפ"ב דן המבורגר בשאלה האם נוסחת התוספתא משובשת היא, כפי שאכן סברו כמה חכמים, וביניהם האליה רבה ועוד. ואולם נראה ברור מעבר לכל ספק שאין נוסחת התוספתא משובשת, ודברי התנחומא שהבאנו לעיל אינם אלא הרחבה של שיטת בית שמאי, אלא ששם לא הובאו כלל דברי בית הלל. לא זו בלבד אלא שדברי התוספתא הללו מקבילים הם למה דאיתא בבבלי שבת י"ב ע"א: תניא רבי שמעון בן גמליאל אומר:… ואין מבקרין חולין בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין. ושם מ"ב ע"ב איתא: אמר רבי חנינא: בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת וכו'. הרי שפסקו כבית הלל, נגד שיטת בית שמאי כמקובל. ואף שאין ביקור חולים זהה לתפילה עבור החולים, קרובים הם אלו לאלו, שהמבקר נוטל אחד משישים מחוליו של החולה (נדרים ל"ט ע"ב, ובבא מציעא ל' ע"ב), ובכך מקרב את רפואתו, ותפילתו של אדם לרפואתו של החולה בוודאי נשמעת.

ואכן בשאילתות, שאילתא סוף סי' צ"ג (סי' ק"י במהדורתו של ש"מ מירסקי, ח"ד, עמ' קנ"ו-קנ"ז) איתא: ברם צריך בשבת מהו לשיולי בקצירא [לשאול לשלומו של החולה, והשוה שבת י"ב ע"ב]? מי אמרינן כיון דאזיל וחזי ליה דאית ליה צערא, חלשא דעתיה וקא עקא עינוגא דשבתא, ורחמנא אמר "וקראת לשבת עונג", או דלמא כיון דאמר מר כל מאן דאזיל ומשאיל בקצירא דמי כמאן דיהב ליה חיי, והלכך שפיר דמי- דתניא, ר' שמעון  [בן אלעזר משמו של ר' שמעון בן גמליאל] אומר… ואין מבקרין את החולין בשבא, ובית הלל מתירין- והלכתא כבית הלל בכולהו.

לא זו בלבד אלה לפי מאן דמתיר את הבקשה הזאת בשבת, חל חיוב לעשות כן, שהרי בברכות י"ב ע"ב אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא, שנאמר "גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם" (שמואל א' י"ב כ"ג). ובשאילתות שם (מירסקי עמ' קנ"ג): דמחייבין דבית ישראל לשיולי בקצירא, דאמר ר' [חמא בר] חנינא: מאי דכתיב, "אחרי ה' אלקיכם תלכו" (דברים י"ג ה')-  וכי אפשר שאדם יהלך אחרי הקב"ה? והא כתיב, "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" (שם ד' כ"ד). אלא, אחר דרכו של הקב"ה…. מה הקב"ה ביקר חולים, דכתיב "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (בראשית י"ח א'), אף אתה בקר חולים… (והשוה סוטה י"ד ע"א).

ועוד שם (עמ' קנ"ד, על פי נדרים מ' ע"א): וכל דאזיל ומשאיל בקצירא ניצל מדין גיהנום. דאמר רב יהודה אמר רב: כל המבקר החולה ניצול מדין גיהנום.  שנאמר, "אשרי משכיל אל דל…" (תהילים מ"ב ה')  ואין דל אלא חולה, שנאמר "ויאמר לו, מדוע אתה ככה דל בן המלך" (שמואל ב' י"ג ד'),  וכתיב, "ביום רעה ימלטהו ה'" (תהילים שם), ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר "[כל פעל ה' למענהו] וגם רשע ליום רעה" (משלי ט"ז ט')… וכו'. ובנדרים שם דורש ר' עקיבא: כל מי שאינו מבקר חולים כאילו שופך דמים… (עוד עיין שם בהמשך הסוגיה). ואם על ביקורו של חולה חל חיוב וחלה אזהרה כה חמורה, על תפילה למענו לא כל שכן.

ועל פי מקורות אלה ודומיהם קבע המחבר בשולחן ערוך אורח חיים סו"ס רפ"ח: … וכן נהגו לומר מצלאין בשבת על חולים המסוכנים סכנת היום, וגו'. ופירושו, שנהגו לומר את התפילה המתחילה במילת מצלאין, תפילה הנמצאת באורחות חיים, הלכות תפילת שבת שחרית, סי' ט' (עמ' קמ"ג), והיא כולה בקשת רחמים, כלשונה: מצלאין אנחנא רחמי מן קדם מרי שמיא… העונה לחולה המייסר בייסורין… המוכה מכאובים… הוא ימלא רחמים טובים וקרובים להושיע להרגיע להבטיח… וכו'. הרי שלחולים בסכנה היו מתפללים אף בשבת ומבקשים רחמי שמיים, (וראה אורחות חיים, מהדורת ר"ש ור"י קליין, ירושלים תשנ"ו, עמ' 289 ואילך.) ואף הרמ"א בהגהתו שם כתב: וכן מותר לברך החולה המסוכן בו ביום… וגו'. ומשמע מדבריו שרק לחולה דאית ליה סכנה מותר לברך ולהתפלל. ואכן כך כתב המגן אברהם (שם ס"ק י"ד): אבל שאינו מסוכן ביומו אסור לברך. וכן כתב מהר"י ווייל [בשו"ת] סי' קט"ו, שהסכימו כל הרבנים, וכן כתב ב"ח [סוף הסימן]; וכו'. ועל דברים אלה הקשה המגן אברהם (שם): ותימא, למה נהגו האידנא שאומר החזן "מי שברך" לחולה, ואומר "המקום ישלח לו רפואה שלמה וכו'", דהרי אסור לומר כן בשבת, כמו שכתוב [בשו"ע] סי' רפ"ו [… ולא יאמר לו כדרך שאומר לו בחול, אלא אומר לו "שבת מלזעוק…"], ויורה דעה של"ה ו' [… ובשבת אומר, "שבת היא מלזעוק…"]. ואפשר שסומכין על הרמב"ן [תורת האדם, שער הרחמים עמ' י"ח, על פי דברי ר' יוסי בשבת י"ב ע"א] שסובר שמותר לומר "המקום ירחם עליו בתוך שאר חולי עמו ישראל"], אבל לומר יותר מזה לכולי עלמא אסור… וכו'.

אמנם בשער אפרים יו"ד סעיף מ"ד ובפתחי שערים שם [ד"ה ונוהגים], (שצויינו בשערי תשובה שם סי' י"ג), הובא: שיש לומר "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא וברחמיו המרובים ירחם עליו השתא בעגלה ובזמן קריב, ואמרו אמן… וגו'. הרי שנתווסף לנוסח הרגיל של "שבת מלזעוק…" שאין בו בקשה אלא הצהרה בלבד, קטע נוסף שאכן יש בו בקשת רחמים, אף כי רק לחולה המסוכן.

ואף שבמקורות שהבאנו לעיל מחז"ל ומן הגאונים והראשונים לא נאמר מפורשות שההיתר לברך ולהתפלל עבור החולה בשבת הוא אך ורק למי שנמצא בסכנה, נראה ששיטה זו רמוזה במה שראינו לעיל בדברי ר' חנינא (שבת י"ב ע"א) שבקושי התירו… לבקר חולים בשבת, ושמא סברו "המחמירים" שהיתר זה הוא אך ורק לחולה שיש בו סכנה. ותנאי נוסף הובא בפוסקים, והוא שתהיה התפילה כזו שאין בה לעורר את הצער, וכדברי הר"י בי רב, בשו"ת אבקת רוכל לר"י קארו, סי' י"א, וז"ל: וששאלתם להודיעכם בענין חולה ששלח "בקשה" בשבת לבית הכנסת לש"ץ… כשיברך אותו הש"ץ כמנהג, אם יוכל לומר "ה' ירפאהו רפואה שלמה, אמן". או אם נכנס בגדר מה שאמרו בגמרא פרק  קמא דשבת (י"ב ע"א): המבקר לחולה בשבת צריך לומר "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא? תשובה: בקיצור אומר דעתי כפי הנראה מסוגיה דגמרא פרק א' דשבת, אין איסור בדבר, שלשם לא אסרו אלא שמביא את האדם לידי בכי או צער… אבל מי שאמר "מי שברך" לא יבוא להתעורר שום בכי וצער עליו, מפני שאינו בא אלא לברכו בלבד… וגו'. (והשוה בשו"ת הבית יוסף סי' י"ב וי"ד.) ובאמת, נראה שההימנעות מלבקר ולברך ולהתפלל עבור החולה יש בה יותר משום גרימת צער מאשר התפילה עצמה, הנותנת תקווה וציפייה להחלמה.

אכן, אם באנו לסכם, נראה כי אמירת "שבת היא מלזעוק…" נוסח שאין בו משום בקשה אלא הכרזה בלבד, מותרת אף לחולה שאין בו סכנה, כי הרי לא מצינו חילוק כזה בשולחן ערוך אורח חיים, סי' רפ"ז, ששם נאמר:… יכולים לבקר את החולה, לא יאמר לו כדרך שאומר בחול, אלא אומר לו "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום". והוסיף שם הרמ"א: ויש אומרים דאין צריך לומר "ורחמיו מרובים"… וכו', וכן נהגו (רמב"ם כרך כ"ד [הלכות שבת הלכה ה'] ופסיקתו על פי דעתו של תנא קמא בשבת י"ב ע"א, ודלא כדעתו של שבנא (שם ע"ב) דיש לו לומר גם "ורחמיו… וכו'". ואילו הטור פסק כשבנא, וכן הוא ביורה דעה סי' של"ה [עמ' קע"א] מטעם שכתב הבית יוסף כאן "דשבנא לא בא לחלוק, ורצונו לומר להוסיף על דבריו". (כלשונו של הט"ז [המגן דוד] סי' רפ"ז ס"ק א'. ועוד עיין שם בהמשך דבריו. ואם יש בתוספת מילים אלה משום איסור או לאו, ראה בפרי מגדים-משבצות זהב ס"ק א'.) ומאחר שנאמר שבקושי התירו דבר זה בשבת, כתב המחזיק ברכה לחיד"א (אות ה', ומובא בשערי תשובה סי' רפ"ז):…שמי שסיפק בידו לא יפה עושה לבקר חולה בשבת וילך בחול לבקר  עניים חולים, ויראה עניים וצרכם וירחם עליהם כפי אשר תשיג ידו, והיא מצוות ביקור חולים כתקנה וכו', ונראה, מי שבימות החול טרוד במילי דשמיא או בעלמא, ובשבת שיש לו פנאי הולך לחולה אוהבו שיודע בו שיש לו נחת מזה שהוא בא אליו לבקרו, מצוה כעביד, ואין למנוע לו מללכת בשבת ויום טוב, ומי שהוא רך הלבב ומיצר על ייסורי החולה, אין לו לילך בשבת לבקר, דלעונג ניתן ולא לצער, עכ"ל. ועל פי דבריו אלה, בימים טרופים אלה שאצל מקצת מהעם, התפילה בבית הכנסת היא בעיקר בשבתות, נראה שיש לברך את החולה, שבוודאי יש לו מזה נחת רוח, כאמור לעיל.

ואילו באשר לתנאי שהתנו האחרונים, שברכות לחולה הן אך ורק לחולה שיש בו סכנה, שכפי הנראה לדעתם הותר בקושי, הגדרתו לפי ספר שמירת שבת כהלכתו סי' ל"ב סעיף ה' (עמ' תל"ב) היא: חולה שלפי דעת רופא נשקפת סכנה לחייו, או אפילו רק חשש סכנה, או גם אין מחלתו מסוכנת לפי שעה, אך יש לחשוש שתתגבר ותסכן את חייו, אם לא יינתן לו טיפול מסוים בו ביום, הרי הוא בכלל חולה שיש בו סכנה שמחללין עליו את  השבת. ועוד שם סעיף ט': חולה אשר לפי הרגשתו שלו מחלתו מסוכנת ונשקפת סכנה לחייו, הרי הוא בגדר חולה שיש בו סכנה, ומחללין עליו את השבת, אפילו אם דעת הרופא אינה זהה עם זו של החולה. ושם סעיף י"ד הביא המחבר י"ז סעיפי משנה (עמ' תל"ג-תל"ה) המתארים ומגדירים מצבים הנכנסים לגדר של חולה שיש בו סכנה. (וראה בהמשך דבריו בסימן זה.) ואם מחללים עליו את השבת, בוודאי ובוודאי שמותר יהיה להתפלל לבריאותו ולבקש עליו רחמים מאת בורא הרפואות.

ויהי רצון שישלח הקב"ה רפואה שלמה לכל חולי עמנו כבקשתנו ש"קל נא רפא נא" להם.