ענין הסמיכה, פרשת וזאת הברכה, תשפ"ב
בסוף פרשתנו נאמר, "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה" (דברים ל"ד ט').
וכבר הוזכר ענין זה בפרשת פנחס, שם קראנו, "ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו… ונתתה מהודך עליו… ויסמך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה" (במדבר כ"ז; י"ח, כ', כ"ג). ודייקו חז"ל שאף שנצטווה משה לסמוך את יהושע ביד אחת- "ידך" בפסוק י"ח-, סמך הוא אותו בשתי ידיו, כפי שנאמר שם פסוק כ"ג, "ויסמך את ידיו". ועל כגון דא אמר ר' יוסי ב"ר יהודה: מכאן שאין אדם מתקנא בתלמידו (סנהדרין ק"ה ע"ב, והשווה בבא קמא צ"ב ע"א). ובסמיכה זו ציווהו כאשר דיבר אליו ה', כלומר מסר לו מסורת של סודות התורה, וכפי שנאמר בריש מסכת אבות: משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע… וכו'. וכך כתב הרמב"ן (לבמדבר כ"ז י"ט): ולפי דעתי פשט הכתוב, "וציויתה אותו לעיניהם"- פסוק י"ט שם-, הוא המינוי שימנה אותו במעמדם להיות נגיד עליהם, כלשון, "מיום אשר צוה אותי להיות.." וכו' (נחמיה ה' י"ד), וכן "ויצוהו ה' לנגיד על עמו" (שמואל א' י"ג י"ד), וכן, "למן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל" (שם ז' י"א), [שפירושו] מיניתי, וכו'. וזהו יסוד סוד הסמיכה, שבלשון חז"ל נקרא אף "מינוי".
סמיכה זו עברה מדור לדור ממי שהוסמך לתלמידו הנסמך, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין ד' א': אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של ג' צריך שיהיה אחד מהם סמוך מפי הסמוך. ומשה רבינו סמך יהושע בידו, שנאמר, "ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו", וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה. ואותן זקנים סמכו לאחרים, ואחרים לאחרים, ונמצאו הסמוכים איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו, וגו'.
ואולם היו תקופות בימי קדם שבעקבות גזירות המלכות, עמדה הסמיכה בסכנה גדולה, וכן מסופר בסנהדרין י"ד ע"א: שפעם אחת גזרה המלכות על ישראל שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תיחרב ותחומין שסומכין בהן יעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הם: ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע. רב אויה מוסיף: אף ר' נחמיה. כיון שהכירו אויביהם בהן, אמר להן: בניי, רוצו. אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונכיות של ברזל ועשאוהו ככברה…
ואולם, על אף מסירות הנפש לקיום הסמיכה, במחצית השניה של המאה הרביעית לסה"נ הופסקה הסמיכה, בגלל גזירות המלכות (הנוצרית), ובמשך תקופה ארוכה לא התקיימה כלל. אלא שלאחר שנים רבות היו ניסיונות לחדשה, אלא שלמעשה הם לא עלו יפה.
הרמב"ם (1204-1135), מתוך שמודע היה לחשיבותה של הסמיכה, חיפש דרכים להחזירה. וכך כתב בפירושו למשנת סנהדרין א' ג': ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה, כלומר שיעשוהו ראש, ובתנאי שיהיה זה בארץ ישראל… הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה, יהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה. לפי שאם לא תאמר כן , לא תהא אפשרות מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך שיהא כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק. והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם באמרו, "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א' כ"ו). ושמא תאמר שהמשיח ימנה אותם. ואף על פי שאינם סמוכים, הרי זה מוכחש, לפי שכבר ביארנו שהמשיח לא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה… וגו'. ודברים דומים כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין ד' י"א, אלא ששם סיים: והדבר צריך הכרע.
עוד קדמו לו ניסיונות לחדש את הסמיכה, וכפי שלמדנו מספר השטרות לר"י אלברצלוני, שם מובא שהסמיכה התקיימה בזמנו (1100 לערך), ור' אליהו הכהן גאון עלה לחיפה בשנת 1084, ובלשונו: בשנת מותו הלך לחיפה לקדש את החדש ולחדש את הגאונות ואת הסמיכה בבית הועד, וגו'. וכן על דניאל בן עזריה (בשנת 1062) נאמר: והלא ידוע חבל הסמיכה נותק מכמה שנים מעת אסיפת אדוננו נשיאנו דניאל ראש ישיבת גאון יעקב ז"ל.
ואולם הניסיון המפורסם ביותר היה זה שהתקיים בצפת בשנות השלושים של המאה השש עשרה, כי גדול הדור, מהר"י בי רב, ביקש לחדש את הסמיכה, וסמך עצמו על שיטת הרמב"ם, שעל פיה אם כל חכמי ארץ ישראל יסכימו לכך, אפשר יהיה לחדש את הסמיכה. ובאותה שנה, 1538, נאספו עשרים וחמישה רבנים חשובים בצפת, והם אשר מינו את מהר"י בי רב, ולאחר שנעשה מוסמך, יכול היה הוא לסמוך עוד ארבעה חכמים, הרי הם: ר' יוסף קארו בעל השולחן ערוך, ר' משה די טראני, ר' אברהם שלום, ור' ישראל קוריאל. אך, דא עקא, את המעשה הזה עשה בלא להתייעץ עם חכמי ירושלים, שבראשם עמד רבי לוי אבן חביב (הרלב"ח), ורק אחר הסמיכה שלח לו איגרת ארוכה ומפורטת בידי ר' שלמה חזק. וביקשו ממנו את הסכמתו. ואף על פי שגם אותו הסמיכו לדיין בירושלים, בכל זאת הרלב"ח התנגד להסמכה זו והחזיר להם איגרת, אף היא מפורטת "קונטרס הסמיכה", שבה שלושה נימוקים לסירובו להסכים, שבקיצור הם: א) הרמב"ם בעצמו כתב "והדבר צריך הכרע"; ב) יש צורך בהסכמת כל החכמים, ולא התייעצו עם חכמי ירושלים (ובהם גם רבי משה די קאשטרו), וג) צריך להחזיר את קידוש החודש על פי הראיה, וזה יביא לידי בלבול לקהילות.
אמנם מהר"י בי רב לא נשאר חייב, וענה לכל הטענות הללו, וטורף דבריו, שא) דברי הרמב"ם ש"הדבר צריך הכרע", מתייחסים לעניין אחר; ב) "כל" פירושו "רוב"; ג) שאין מבטלין דברי בית דין אלא על ידי בית דין גדול ממנו… (והמבין יבין).
ואכן פרצה מחלוקת גדולה בין מהר"י בי רב והרלב"ח והרי"ב התאונן במר נפשו על הריסת בניינו, ואמר "כי כוונה אחת להם (כלומר, לחכמי ירושלים) להרוס את הבנין המפואר של מינוי הסמיכה", ובאיגרת אחרת כתב, נאום המר והנאנח נרדף ממלשיני הזמן… כמעט קרה לי מה שקרה לר' יהודה בן בבא ז"ל, כי קמו עליי מלשינים עליו… והוצרכתי לצאת חוצה לארץ… וכו'.
אך היא לא התבטלה לגמרי, כי הרי הבית יוסף, הוא ר' יוסף קארו, סמך גם הוא את ר' משה אלשיך, שלאחר מכן סמך את ר' חיים ויטאל. רק שהסמיכה החדשה התקיימה כארבעה דורות.
היו גם ניסיונות נוספים בדורות האחרונים. כגון זה של ר' חיים הירשענזאהן שבראשית המאה העשרים (ראה בספרו מלכי בקודש ח"ב, בעריכת דוד זוהר, ירושלים תשע"ג, [מהדורה ראשונהN.J Hoboken 1921 ] עמ' 54-35), ואף בימינו אנו שמענו על ניסיונות כאלו להביא לידי התחדשות הסמיכה, אלא שכלל לא צלחו. ויהי רצון שהקב"ה יאיר עלינו אור יקרות אשר יראה לנו דרך להחזיר עטרה ליושנה ולחדש ימינו כקדם.
