התנגשות הרסנית או התחדשות אמונית? על הלכה ורלגיוזיות / הרב יובל שרלו

ישראלי דתי המתרגם את זהותו החברתית לאנגלית נוקט בדרך כלל את הלשון I am religious. ברם, אין זה התרגום המדויק לעובדה שהוא דתי, שכן המינוח המתאים ל"דתי" במובן של שומר מצוות הוא Orthodox או Observant. אין לנו מילה עברית מקבילה ל-Religious, ועל כן אנו לא חשים בעובדה זו, ונוטים להשתמש בה שלא במשמעותה המדויקת. האם חסרונה של מילה כזו נובע מדלות השפה העברית, או שהוא מעיד על עמדה מהותית של היהדות שהשפה העברית מבטאת אותה, לאמור: בכוונת מכוון אין לנו מונח המציין רליגיוזיות?

הסיבה ההיסטורית לכך היא מובנת מאליה – אחת הבשורות המהותיות של היהדות הייתה ההתנערות מהרליגיוזיות המנותקת מעולם ההלכה. התנערות זו מתחילה כבר בתורה שבכתב. לא זו בלבד שבשורתה בהתגלות העליונה ביותר – עשרת הדברים – היא שגילוי אלוקים מדבר בעיקר על ההלכה ולא על חוויות רוחניות, אלא שמשה רבנו מציין זאת כאחד משני המאפיינים המובהקים ביותר של האמונה הישראלית: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם". בהמשך דרכה של היהדות היא הכריעה הכרעה משמעותית, לפחות באלפיים השנים האחרונות, כי חוט השדרה העיקרי שלה יהיה המעשה ההלכתי. המעשה ההלכתי הזה אינו מנוגד בהכרח לחוויה הדתית ולחשיבותה, ונעסוק בכך בהמשך, אולם ציר היסוד הוא ציר זה.

נראה שחלק בלתי נפרד מבחירת היהדות בעמדה זו קשור למאבק בעבודה הזרה. זו אכן העניקה לאדם את החוויה הדתית, את החושניות, את קבלת דמותו כפי שהיא בלי לנסות לתבוע ממנו להתקדש או להיטהר, את החוויה המינית שהתבטאה בקיומן של קדשות סביב המזבחות והמקדשים וכדומה. היא הייתה יותר תוססת ויותר ויטאלית מן ההפנמה וההסתרה הא-לוהית, וכן פחות הלכתית ופחות תובענית, וזהו חלק בלתי נפרד מפיתויה ומעוצמתה. המאבק בעבודה זרה נוגע אפוא לא רק במהות האלוהות הזרה, כי אם בדרכי עבודתה, ואף התורה שבכתב מציינת את האיסור: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" – פסוק שנדרש בתורה שבעל פה כמאבק בדרכים השונות בהן עבדו הגויים את אלוהיהם.

ההכרעה הזו של היהדות באה לידי ביטוי בקביעת המשנה והתלמוד בתור ספרי היסוד של היהדות, כשהחלק העיקרי שבהם הוא החלק ההלכתי (במשנה יותר מבתלמוד); בקביעת אתוס קהילתי של התנהגות ציבורית הלכתית לאור עקרונות ההלכה; בתשומת לב אישית בעיקר לצד הריטואלי ההלכתי ופחות לשאלת התוכן והכוונה (הדוגמה הטובה ביותר המוכיחה זאת היא התפילה), ועוד ועוד. כאמור, גם השפה המדוברת מוכיחה זאת: אנו משתמשים במילים "דתי" או "שומר מצוות", ולא במילים "מאמין", "חווה חוויות דתיות" ו"רליגיוזי".

במבט ראשון נראה שעמדה כזו מובילה לניגוד הכרחי בין הלכה לרלגיוזיות, שכן זו האחרונה מבוססת על הנחות אחרות: היא בעיקר אישית ולא קהילתית או ציבורית; היא מבוססת על עולמו של האדם ולא על היענות לציווי הקב"ה; היא קשורה בחברתו ובערכיו של האדם ואינה כופה עליו לקבל ערכים חיצוניים הזרים לו; היא נענית לשינויים במצב הרוח ובנסיבות החיים של האדם ובוודאי אינה שמרנית; בקיצור, כיוונה העיקרי הוא מלמטה כלפי מעלה ולא מלמעלה כלפי מטה, כפי שמתאר האתוס ההלכתי.

ברם, אין היא חייבת להיות כזו, וזאת משתי סיבות: ראשית, אין חובה שתפיסת ההלכה במישור הרעיוני תתנכר לעולמו הפנימי הרליגיוזי של האדם. הרב קוק לדוגמה ראה במצוות כלי ביטוי לכל החוויות העליונות ביותר. הוא ראה את המצוות עצמן ככלי הורקה שאליהם זורמים כל העולמות הרוחניים וההתרגשות הנפשית של האדם. המצוות משמשות פורקן לחוויות הדתיות העמוקות ומאפשרות לאדם לבטא אותן בפועל, בדיוק כשם שאדם אוהב מבקש לבטא את אהבתו בנשיקה או בחיבוק. בקובץ "אורות המצוות", שהוא לקט מדברי הרב קוק על נושא המצוות, אנו מוצאים פסקאות רבות הרואות את עולם ההלכה באופן הזה. לא זו בלבד שההלכה והרליגיוזיות אינן מנוגדות זו לזו, אלא שהאחרונה תובעת את קיומה של הראשונה, בתור הביטוי המעשי של מהותה.

שנית, גם אם העולם ההרמוני אינו נגלה לו לאדם, וגם אם הוא חש באופן מתמיד פער מהותי בין העולם הרליגיוזי שלו ובין התפיסה ההלכתית של היהדות – זו עצמה עשויה להיות החוויה העמוקה ביותר של האמונה: חווית העקדה. כאברהם אבינו בשעתו (אם כי כמובן בעוצמות נמוכות בהרבה) הוא מתהלך בעולם ונענה לציווי הא-לוהי, מרוקן את לבו ואת מעשיו מתפיסותיו העצמיות, וממלא עצמו בדבר האל הטרנסצנדנטי ובמימושו. זוהי חוויה עמוקה של כניעה, יראת שמים ונסיגה לאחור, הצופנת בחובה עולם רליגיוזי מלא. במשנתו של הרב סולובייצי'ק מצאנו ביטויים רבים לעולם החוויתי הזה. חיים אמוניים אלה עשירים בחוויות רליגיוזיות עמוקות, אלא שכיוונן הוא נסיגה כלפי פנים וקבלה, ולא הוצאה כלפי חוץ ויצירה. לפיכך, אין זה הכרחי כי הרליגיוזיות וההלכה תעלינה על מסלול התנגשות.

אף על פי כן, אי אפשר להתעלם מהמשבר שאנו חיים בתוכו היום, ובו נדמה לרבים (בעיקר לצעירים) כי ההלכה והחוויה הרליגיוזית נמצאות במסלול התנגשות מתמיד. ההתנגשות הזו נפתרת לרוב על ידי מחויבות הולכת ופוחתת להלכה, שחלקה מנומק באידאולוגיה, חלקה אינו מנומק אלא צץ ומופיע במהלך החיים, וחלקה מצטרף אל אותו אשמאי זקן שמצא לו חברים חדשים להרחיק את האדם מעולמה של ההלכה. כפי שאציין בהמשך, לעתים היא גם באה לידי ביטוי דווקא בכיוון ההפוך.

מדוע אנו חווים התנגשות בין שני העולמות, ותבניות שהיו טובות בעבר אינן מצליחות עוד למלא את הנפש? מדוע קשה לדבר על הרמוניה ועל צעידה משותפת של ההלכה עם עולמו הפנימי של האדם? מפני מה אנו נתקלים בשכיחות רבה כל כך ברליגיוזיות עמוקה המלווה ברדידות הלכתית – שתי תופעות שבעבר סתרו האחת את השנייה? נראה שאפשר לתלות זאת בסיבות רבות: בראש ובראשונה הדבר נובע מהתרבות הכללית שאנו חיים בתוכה. זוהי תרבות חיים אינדיבידואליסטית המבוססת על בחירה וחירות, ואילו ההלכה היא ציבורית וכללית, ומבוססת על חובה והכרח; אנו חיים במסגרת המעריכה מאוד את היצירה החופשית, את השפה האותנטית, את החוויה, ואילו ההלכה מבוססת על יצירתם של חכמי הדורות ומעניקה משקל מועט לחוויה ולכוונה; העולם כולו רואה במילים "חידוש", "שינוי", "התנסות" מילים המנחות את חייו של האדם, ובוודאי שאת חייו הרוחניים, ואילו ההלכה מתפארת בהיותה ממשיכה את מסורת הדורות כפי שהתקבלה במעמד הר סיני; העולם הרוחני אמור להיות, לפי תפיסת עולמנו, חלק בלתי נפרד מעולמו הכללי של האדם, ואילו ההלכה מבוססת על הנחות שהיו תקפות בעולמות קדומים ואינן מתעדכנות ומשתנות.

לא זו בלבד, אלא שפעמים רבות ההלכה והפסיקה ההלכתית עצמן אינן מסייעות לחיבור שבין החוויה הדתית ובין העולם ההלכתי. בשל ההגנה על ההלכה מתפיסות רפורמיות המבקשות לקעקע את כל מהותה, אנו לא מצליחים למצוא את הדרך לאפשר להלכה להיות מה שהיא צריכה להיות באמת. פעמים רבות השמרנות אינה הקפדה על שמיעה בקול ד' אלא בדיוק להפך ממנה; פעמים רבות אנו שמרנים במקום שבו דווקא עמדתה של ההלכה צריכה להיות מחמירה יותר או מקילה יותר; פעמים רבות אנו ממשיכים לדבר בשפה שהיא כלל לא רלוונטית לעולמה של ההלכה (כגון לשונה של הכתובה והדברים הכתובים בה כיום, שהם מנוגדים אפילו להלכה עצמה), ועוד ועוד.

הסכנה הגדולה למהותה של היהדות היא העובדה שחלק מילדינו איבדו את האמון בה. איבוד האמון נובע אפוא לא רק מכך שהם עצמם חיים בתרבות חיים אחרת, ועל כן ההרמוניה ביניהם ובין ההלכה בעייתית כל כך, אלא גם מן העובדה שההלכה עצמה לעתים אינה ההלכה, ונושאיה שומרים על עמדות שלמעשה אינן הלכתיות. פוסקי ההלכה נתפסים בעיני ילדינו כמי שפועלים מתוך פחד וחרדה, ולא מתוך עוצמה ואנרגיה המבקשת להעמיד את ההלכה במקומה הראוי, והדבר מעצים את חוסר האמון שלהם. כשלבליל הזה מצטרף כאמור היצר הרע, האורב בפינה וזוכה בשעת כושר – אנו נתקלים בכל אותן תופעות שאנו חווים ביחס להלכה ולחיים ההלכתיים.

שתי התגובות למציאות הזו הפוכות בכיוונן, אך נובעות מאותו מקום: תהליך אחד הוא החמרה הולכת וגוברת והתנכרות פנימית לעולם הפנימי, לחשיבותו ולחוויה הדתית. אנו מוצאים דיבורים קיצוניים יחסית העוינים את החוויה הדתית ובזים לה, ובד בבד בדרך כלל עוינים גם את עולמו הכללי והתרבותי של האדם בחיינו. בכך מבקשים ההולכים בדרך זו לכבוש את הסתירה ולהגדיר את העמדות הנובעות מעולמו הרליגיוזי של האדם כנובעות מהיצר הרע. מול דרך זו עומדת זרימה הולכת וגוברת של זלזול בהלכה והפקעת מהותה על ידי הפיכתה למקור השראה ולא למקור סמכות. ההלכה הופכת אצל רבים מדי בתוכנו כהצעה לדרך חיים יהודית, ולא כדבר מה שהוא חובה. הברכה "אשר קידשנו במצוותיו וצוונו" אינה מבטאת בדיוק את היחס של הנוהגים כך להלכה, שכן הם לא נענים לאותו ציווי. מדובר בדרך כלל באוסף של תגובות: התנהגות חלקית לאור ההלכה, חיפוש מתמיד אחר חוויות רליגיוזיות, משקל נמוך יותר להלכה בכלל, וכדומה.

לתופעות הללו ישנן גם משמעויות חברתיות מרובות. מציאות זו מעמעמת מאוד את הגבולות המוצקים שהכרנו בעבר בין "דתי" ובין "חילוני", וכבר קשה להיכנס להגדרות אלה משני הכיוונים. רבים מהאנשים המוגדרים חברתית "חילונים" תרים אחר "רוחניות" שבחלקה דומה ל"יהדות"; יוצרים ואומנים עוסקים בתכנים "יהודיים"; מאות חוגים ובתי מדרש ללימוד תורה אינם מבוססים יותר על קבלת התורה כמקור מחייב – תופעות אלו והדומות להן שוברות את החומה מצד אחד. מאידך גיסא, לבושם של רבים מ"הדתיים" מבטא פחות את זהותם הדתית והחברתית (מכנסיים לבנות, בנים ללא כיפה); הולכות ומתרבות מערכות חברתיות שבהן שותפים דתיים וחילונים כאחד, בניגוד לאותה הפרדה מגזרית שהכרנו בעבר. ביטויה המובהק ביותר של מציאות זו מתבטא, להתרשמותי, בעלייה המטאורית בשיעור הנישואין של זוגות מעורבים – דתיים וחילונים – דבר המלמד יותר מכול על המשקל היותר נמוך של ההלכה בחייהם של הצעירים, בכל דרך שלא נסתכל על כך.

אינני חושב שיש טעם גדול לקטר על המציאות ולהעמיד אותה למבחן שיפוטי. לא זו בלבד ששיפוטיות זו אינה מעלה ואינה מורידה, מלבד הענקת תחושת "צדיקות" לשופט (שכן "הנשפטים" מתנגדים בכלל לעצם השיפוטיות, ומובן שגם ל"שופטים") – אלא שנכון יותר להתייחס למציאות זו כאל תמרור והכוונה. אנו צריכים לתת אמון בתופעות אלה, ועל כן במקום להתמקד בשיפוטיות של ה"אחר" עלינו לשאול את עצמנו מה עשוי להיווצר בנו עצמנו, בעולמנו הדתי הפנימי. אדגיש שוב כי באומרי "נתינת אמון" אין אני מתעלם מהעובדה שיש מרכיב של יצר הרע בתופעות אלה, ושיש בהן גם מרכיבים של עבודה זרה מודרנית ועדכנית, אך טענתי היא כי התחשבות בעובדה זו עדיין אינה פוטרת אותנו מלהתבונן על ניצוצות האמת המצויים בהתנגשות זו ועל הפוטנציאל העצום שיש בה לרענון עולמנו האמוני וההלכתי.

אדגיש בעיקר שתי נקודות: בראש ובראשונה, טוב נעשה כולנו אם נעניק משקל הולך וגובר למה שאנו באמת מאמינים בו, לחוויות הפנימיות שלנו, לעולמנו המוסרי ולבחירות שאנו עושים. אין מדובר עוד בדיון ספציפי בתופעת ה"קרליבכיזם" או ב"התחברות" ובדומיה. טוב שנאמץ את ההכרה כי מדובר בעידן אחר, שחלק ממאפייניו צוירו לעיל. טוב יהיה כי נסיר את חומת חוסר האמון כלפי מחפשי הדרך, את השבלוניות בתפיסה כיצד צריכים כל הצעירים הדתיים להיראות, ואת ההתנכרות למה שנמצא בעולמות חיצוניים לעולם התורה: האקדמיה, התרבות, האמנות, המוסר, הצדק החברתי ועוד עניינים רבים אחרים שאנו משדרים כיום מסר כפול כלפיהם, ובכך מעצימים את עוצמת ההתנגשות. זה הזמן המתאים להתנערות בתחום היושר הפנימי, האותנטיות, האהבה, ההקשבה, היחס ל"אחר", הענווה וההכרה שאין עוד תפיסת עולם חובקת כול.

במקביל, על ההלכה עצמה לשאוף להיות מי שהיא צריכה להיות באמת. נתנו לפחדים מפני מדרון חלקלק וליראה מפני הרפורמים לא רק את זכות הבכורה, כי אם את שיקול הדעת ההלכתי היחיד. לכך נוספו חוסר האמון ביכולתנו להבין את הסיבות לגזירות חכמים, הימנעות מהתייחסות לכללים על-הלכתיים, התנכרות הלכתית לאגדה, וגורמים נוספים המונעים מן ההלכה עצמה להיות מה שהיא צריכה להיות במהותה היסודית. תיקון המצב מוטל אפוא על פוסקי ההלכה ועל מלמדיה – ככל שההלכה עצמה תהיה יותר אותנטית ונאמנה לעצמה, כן יהיה בכוחה למצוא את המסילות ללבם של המבקשים אותנטיות זו.

מהכיוון השני אנו חייבים לברר לעצמנו שוב ושוב את ייחודה של תורת ישראל ואת מעמד ההלכה שבה. כאמור בפתיחה לדברינו, ההלכה היא אחד משני המאפיינים המובהקים ביותר של תורת ישראל. ההלכה מבחינה בינה ובין דתות אחרות, אך בעיקר מבחינה בינה ובין העבודה הזרה, המעניקה לאדם את עולם הריגושים הדתי. אך לא זו בלבד שאין היא נכונה במישור התאולוגי, היא מהווה סכנה של ממש לקיום מהותם היסודית וזהותם של החיים היהודיים. כל עוד מדובר במרד בהלכה ובהצבת אלטרנטיבה לה, אין מדובר ביהדות. האתגר הגדול מוטל לפתחם של הנאמנים להלכה, המבקשים את טובתה ומוכנים לחיות חיי קודש בהיענות לציווי הא-לוהי המבוטא בנוסח הברכה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". בשעה שתתאחדנה שתי המגמות האלה – הנאמנות הבלתי מסויגת להלכה יחד עם ההכרה במה שיש לאמץ כדי שמסלול ההתנגשות הקיים היום יהיה כוח מפרה ולא כוח הורס – נמצא את עצמנו במקום גבוה יותר ומלא עוצמה בעולמה של האמונה. דווקא התקופה המיוחדת בה אנו חיים מאפשרת לכל אלה להתרחש.