אח עשו ליעקב
העולם הנוצרי
משנה גישה כלפי היהדות/ הרב דוד רוזן
בין
יהודים לנוצרים
במציאות
הישראלית, המגע עם העולם הנוצרי הוא כמעט אפסי לגבי מרבית התושבים. יתכן ומצב זה
גורם לכך שאפילו יודעי ספר מכירים רק מעט ממגוון השקפותיהם הרחב של גדולי הלכה
והגות יהודיים כלפי הנצרות. הדעה המוכרת בדרך כלל היא זו של הרמב"ם, אשר
למרות הערכתו לתרומת הנצרות לתיקון עולם וליישור דרך למלך המשיח, ראה (כמו
רס"ג לפניו) את הנצרות כעבודה זרה[1].
פחות מוכרת לציבור פסיקתו של רבינו תם, הקובעת כי נוצרים אינם עובדי עבודה זרה,
ולכן כל האיסורים ההלכתיים לגבי עכו"ם אינם חלים עליהם מפני ש'בני נוח לא
נזהרו על השיתוף'[2].
הרמב"ן
מרחיק לכת יותר אף יותר מכך: הוא מגדיר את הנוצרים והמוסלמים כ"נוחלי
התורה" ומעודד את קיומו של יישוב יהודי בקרבם, מפני שהנוצרים "העתיקו
התורה ולמדוה, וכשגברה רומי על קצת הקצוות למדו ממנה תורה ועשו חוקים ומשפטים
דוגמא של תורה"[3].
על
פי הרב מנחם המאירי, נוצרים ומוסלמים הם "אומות הגדורים בדרכי הדתות"
וכל התייחסות אצל חז"ל לעכו"ם אינה חלה, לדעתו, על נוצרים ומוסלמים[4].
באופן דומה מתיר הרמ"א (מי לפני מי?) "עשיית שותפות עם האומות בזמן הזה,
משום שאין האומות בזמן הזה נשבעים בעבודה זרה ואף על גב דמזכירים, כוונתם לעושה
שמים וארץ"[5].
הרב
משה רבקש בעל 'באר הגולה', שחי בוילנא במאה השמונה עשרה, קבע ש"אלה הגויים
אשר אנחנו האומה הישראלית גולים בצל שלהם ומפוזרים בינם" אינם עכו"ם,
אלא ש"הם מאמינים בחידוש העולם וביציאת מצרים וכמה עיקרי הדת, וכל כוונתם
לעושה שמיים וארץ" ובהתייחסו לפוסקים לפניו שקבעו שחייבים להציל גויים אלה
מכל סכנה הוא מוסיף "חייבים להתפלל לשלומם"[6].
גם הרב יחזקאל לנדא מפראג, בהקדמה לספרו שו"ת 'נודע ביהודה' קובע כי כל
ההגבלות ההתנהגותיות בהלכה כלפי עכו"ם אינם חלים על "האומות אשר בזמנינו
ושאנחנו חוסים בארצותיהם ובמדינותיהם" אלא שחייבים להיזהר בכבודם. "אין
חילוק כלל באיסור גזילה וגניבה לבין ממון של יהודי ודין ממון של נכרי…. וכן לאו דלא תגנובו
כולל גם ממון של אינו יהודי…. וקל וחומר האומות של זמנינו שאנחנו יושבים בתוכם שהמה מאמינים
בעיקרי דת, שמאמינים בבריאת העולם ומאמינים בנבואת הנביאים ובכל הניסים והנפלאות
הכתובות בתורה ובספרי הנביאים".
מי
שאולי הרחיק לכת ביותר, מבין חכמי אשכנז, בגישתו החיובית לנצרות, היה הרב יעקב
עמדין שכתב כי "הנוצרי עשה טובה כפולה בעולם: מצד אחד חיזק תורת משה בכל עוז
ואין אחד מחכמינו שדיבר יותר מזה ובפה מלא בחיוב קיום נצחי לתורה, ומצד אחר לאומות
העולם היטיב הרבה, שביטל עבודה זרה והסיר הפסילים מהם וחייב אותן בשבע מצוות (בני
נוח) שלא יהיו כבהמות שדה, וזיכה להם במידות מוסריות ובזה החמיר עליהם יותר מאוד
מתורת משה, כנודע". וקובע ר' יעקב עמדין ש"נוצרים ומוסלמים הם כנסייה
שהיא לשם שמיים –
שסופה להתקיים, רצונם לשם שמים ושכרם לא יבצר מהם"[7].
בהתאם לכל המקורות הנ"ל קבע הראי"ה קוק ש"העיקר הוא כדעת המאירי-
שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו הם כבר נחשבים לגרים תושבים
בכל חיובי אדם… שאנו מצווים להחיותן"[8],
ובעקבותיו פוסק הרב הראשי האשכנזי הראשון, הרב הרצוג:"…כבר הכריע קודמי
ז"ל שאומה שלמה שקיבלה עליה שבע מצוות גם בזמן הזה יש להם דין גרים תושבים...והנה
הנוצרים בעצמם מחזיקים את עצמם בתור מאמינים באחדות הבורא...
ולפי זה יצאו מכלל עובדי עבודה זרה"[9].
על
אף חשיבותם של פסקים אלה, אין ספק כי גישתה של היהדות לעולם הנוצרי הייתה מאז
ומעולם שלילית בעיקרה , והושפעה מעל לכל מהדרך שבה התייחסה הנצרות עצמה כלפי העם
היהודי וכלפי תורתו. והנה, במהלך העשורים האחרונים מתחוללת מהפכה מרשימה בגישתה של
הנצרות כלפי היהדות, כלפי יהודים וכלפי מדינת ישראל. מהפכה שכזו, ראוי שתוביל
לשינוי מקביל (אך כמובן שונה במהות) מן הצד שכנגד. ישראלים רבים החלו להיות מודעים
לשינוי, רק עם כינון היחסים המלאים בין הוותיקן למדינת ישראל בסוף שנת 1993, וכן,
באופן דרמטי יותר, עם ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני בארץ בחודש מרץ השנה. אך
אלה היו רק שיאים במהפך עצום שחל בתפישתה של הכנסייה הנוצרית את העם היהודי ואת
היהדות במשך היובל האחרון, ובפרט במשך שלושים וחמש השנים האחרונות.
בין
נוצרים ליהודים
כדי
לעמוד על גודל שינוי זה, יש להזכיר לעצמנו את עמדת הנצרות מראשיתה, על פיה היא
היורשת את הברית ואת הברכות שניתנו לבני אברהם יצחק ויעקב. עובדות היסטוריות רבות
הוצגו כהוכחה לטענה זו[10]:
בעיני יוסטינוס הקדוש, שחי במאה השניה לספירה, חורבן בית המקדש מהווה אישור לכך
שתורת משה בטלה מפני השליחות הדתית החדשה, הנוצרית[11].
חורבן ירושלים, כך טען יוחנן קריסוסטומוס, היה העונש מן השמיים על היהודים, שדחו
והרגו, כביכול, את המשיח. הגלות, אם כן, נתפשה כ"הוכחה" מתמשכת לכך
שהאיש שנהרג על ידי 'היהודים' היה, למעשה, אלוהי- שאם לא כן, מדוע ייענשו בחומרה
כה רבה? סבל היהודים –
כך שורת ההיגיון – הייתה ההוכחה שהם עם "מקולל": מאחר שהפרו
את בריתם עם הקב"ה, בסרבם להכיר בבשורה החדשה והמלאה של אותה ברית, העביר
הקב"ה את הברית לעם החדש, עם שנלקח מבין הגויים שהכירו בבשורה מלאה זו. העם
הזה הוא הכנסייה, "העם החדש" של הקב"ה ו"ישראל האמיתי"
שתפש את מקומו של העם ה"ישן", היהודים, בתכנית הגאולה [12].
"תורת
הבוז" הזו כלפי העם היהודי לא זו בלבד שהשפיעה לרעה על חיי היהודים בעולם
הנוצרי, היא השתקפה גם, באורח טבעי, בגישה השלילית כלפי תנועת השיבה הלאומית
היהודית הצעירה בסוף המאה ה-19.
כארבעה
חודשים לפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (אוגוסט, 1897), פרסם הצ'ווילטה קטוליקה,
כתב העת הרשמי-למחצה של הוותיקן, בעריכת מסדר הישועים, מאמר שכותרתו "תפוצות
הגולה של ישראל בעולם המודרני" שהכריז כי לפי הברית החדשה היהודים חייבים
לחיות בגולה כעבדים לגויים עד קץ העתים; המארה שהביאו על עצמם ועל ילדיהם לא תסור
לעולמי עד. נטען שלא יעלה על הדעת להפקיד בידיהם את האפוטרופסות על המקומות
הקדושים. אשר לבנייתה של ירושלים כבירת המדינה היהודית- דבר זה לא יקרה לעולם כיוון
שהוא עומד בניגוד לדבריו של ישוע עצמו [13].
הדוגמא
הטובה ביותר להשפעה של תיאולוגיה מסוג זה על עמדת הכנסייה הנוצרית כלפי הציונות,
הייתה התשובה המפורסמת של האפיפיור פיוס ה-10 לפנייתו של תיאודור הרצל בבקשה
לתמיכתו, כפי שהאחרון הזכיר אותה ביומניו. "אין ביכולתנו לתמוך בתנועה
זו" אמר פיוס להרצל, "אין אנו יכולים למנוע בעד היהודים ללכת לירושלים – אך לעולם לא נוכל לתת את הסכמתנו. כראש הכנסייה,
אין בידי לתת לך תשובה אחרת. היהודים לא הכירו באדוננו לכן אין אנו יכולים להכיר
בעם היהודי. ולפיכך, אם תבוא לפלסטינה ותיישב שם את עמך, נהיה מוכנים ומזומנים עם
כנסיות וכמרים להטביל את כולכם"[14].
קארדינל מרי דל ואל, שהאפיפיור הורה לו להמשיך בהתכתבות עם הרצל, כתב ב1904-
ש"כל עוד יכחישו היהודים את אלוהותו של ישוע, אין אנו יכולים לנקוט כלפיהם
עמדה אוהדת". גם מזכיר המדינה של הוותיקן, הקארדינל פייטרו גספארי, התנגד
נחרצות להצהרת בלפור וכתב ב1919- ש"הסכנה המפחידה אותנו יותר מכל היא זו של
הקמת מדינה יהודית בפלסטינה"[15].
מהפכה
אמנם
כבר בחלקה הראשון של המאה בוטאו בחוגים מסוימים מגמות חדשות לגבי התפישה הקתולית
בעניין היהודים, אולם רק השואה והשפעותיה וכן מחויבותו האישית של האפיפיור יוחנן
ה23-, הן שהובילו לתפנית החדה מהעמדה התיאולוגית הנוצרית הרווחת. האפיפיור יוחנן
ה23- עצמו, הושפע ללא ספק מחוויותיו במהלך מלחמת העולם השנייה וכן ממפגשיו
האישיים, בעיקר עם ההיסטוריון היהודי ז'יל איזאק, בנושא זה[16].
כך קרה שב1965- דחתה מועצת הוותיקן האקומני השנייה שכינס האפיפיור יוחנן ה23-
באורח חד משמעי את "תורת הבוז" כלפי העם היהודי, וזאת במסמך המוכר בשם
"נוסטרה אטאטה" (כלומר "בימינו אנו"). במסמך זה דחתה הכנסייה
את הרעיון של אחריות יהודית כוללת ומתמשכת למותו של ישוע; היא אישרה את הברית
האלוהית עם העם היהודי כנצחית ובלתי מופרת והיא הוקיעה את האנטישמיות[17].
בכך בישר ה"נוסטרה אטאטה" את בואה של "המהפכה החיובית" בתפישת
הכנסייה את העם היהודי ואת היהדות, מהפכה שנמשכת כבר יותר משלושים וחמש שנים.
מאז
"נוסטרה אטאטה" יצא הוותיקן, ובמיוחד האפיפיור הנוכחי, יוחנן פאולוס
השני, בגינויים נוספים, ישירים ורבים, על האנטישמיות, וזו הוכרזה כחטא נגד אלוהים
ואדם, ולפיכך כדבר שאינו עולה בקנה אחד עם האמונה הנוצרית. יתר על כן, ב1990- אישר
האפיפיור את ההצהרה שהשמיעה בפראג ועדת הוותיקן לקשרי דת עם היהודים כי
"העובדה שהאנטישמיות מצאה מקום במחשבה ובתפישה הנוצרית תובעת מן הכנסייה
פעולה של חזרה בתשובה" מצידה. מרחיקי לכת עוד יותר ( /במיוחד ) היו
דבריו של האפיפיור כשקיבל את השגריר הראשון לוותיקן של גרמניה המאוחדת, ב-1990:
"עבור נוצרים המעמסה הכבדה של אשמה עבור רצח העם היהודי מהווה קריאה תמידית
לחרטה ותשובה. על ידי כך נוכל להתגבר על כל צורה של אנטישמיות ולבסס יחד עם
מקורבינו העם היהודי של הברית הראשונה הנצחית".[18]
הותיקן
והמדינה היהודית
בין
המסמכים שפורסמו לאחר מועצת הוותיקן השנייה ראוי במיוחד לציון המסמך הנקרא
"הקשר המשותף" שהוציאה לאור ועדת הוותיקן לקשרי דת עם היהודים ב-1985,
ובו הוכרה לראשונה חשיבותה של מדינת ישראל לעם היהודי. בדומה לכך נתן האפיפיור
יוחנן פאולוס ה-2 ביטוי להכרה האישית שלו במרכזיותה של ישראל ליהודים, כשהודה
באיגרת האפיפיורית שלו "רדמפטיוניס אנו" (1984) כי "יהודים אוהבים
(את ירושלים) בלהט, ובכל תקופה הם מכבדים את זכרה… מימי דוד שבחר בה לבירה, ומימי שלמה שבנה בה את בית
המקדש. לכן הם פונים אליה בתפילתם מדי יום ביומו…. ומצביעים עליה כעל הסמל של אומתם". באיגרת זו הוא מוסיף וטוען
כי "לבני העם היהודי החיים במדינת ישראל ומשמרים בארץ זו עדויות כה יקרות
להיסטוריה ולאומנה, אנו חייבים לפלל לביטחון המיוחל ולשלווה המתבקשת, (שהיא) זכותה
המיוחדת של כל אומה ותנאי לחיים ולהתקדמות בכל חברה…". התבטאות חשובה נוספת בנוגע לעצמאות ישראל אפשר למצוא
בהצהרתו מ-87 אל מול מנהיגים של הקהילה היהודית במיאמי: "לאחר ההכחדה הטראגית
בשואה, היהודים פתחו פרק חדש בהיסטוריה שלהם. יש להם זכות למולדת, כפי שיש לכל
אומה בת-תרבות אחרת לפי החוק הבינלאומי"[19].
נראה
כי הנורמליזציה של היחסים בין ה'כס הקדוש' לבין מדינת ישראל הייתה בגדר המתבקש מזה
זמן רב, כתולדה טבעית של השינויים העמוקים האלה בתיאולוגיה ובהוראה דתית.
מה
שעיכב אותה, למעשה, במשך כשלושה עשורים, היו גורמים פוליטיים ולא גורמים
תיאולוגיים. אולם, גם המציאות הפוליטית במזרח התיכון עברה מהפך בעקבות מלחמת
המפרץ, ועידת מדריד ותהליך השלום. לא זו בלבד שהוותיקן לא היה צריך לחשוש עוד מפני
ההשלכות של קשירת יחסים נורמליים עם ישראל, אלא שכעת היה לו עניין רב לעשות כן.
כשהוקמה הוועדה הבילטרלית של 'הכס הקדוש' ושל מדינת ישראל, ביולי 1992, הצהיר דובר
הוותיקן, יואכין נאווארו ולס, ש"יחסים דיפלומטיים אינם מטרה בפני עצמה אלה
שיאו של תהליך". בהתבטאות זו התייחס הדובר, אמנם, לאינטרסים של הכנסייה
הקתולית בארץ הקודש (אינטרסים שהונחו על שולחן הדיונים באותה וועדה) אולם בכל זאת
אותן מילים הביעו אמת עמוקה יותר, שכן, הנורמליזציה של היחסים בין 'הכס הקדוש'
לבין מדינת ישראל היוותה שיאו של תהליך שהחל כמעט שלושים שנים קודם לכן, עם פרסומו
והפצתו של "נוסטרה אטאטה". החשיבות ההיסטורית של ההסכם שנחתם בירושלים
בדצמבר 1993, מודגשת במבוא הטקסט, המאשר שהנורמליזציה הזו מתרחשת בהקשר של הפיוס
ההיסטורי בין הכנסייה הקתולית לבין העם היהודי. אכן, עצם החתימה של 'הכס הקדוש' על
הסכם יחסים מלאים עם העם היהודי הריבוני, הקם לתחייה בארץ אבותיו, אינו רק
"שיאו של תהליך", אלא גם שיאה של מהפכה בתפישה של הכנסייה הקתולית בנושא
העם היהודי, היהדות וישראל וביקורו של האפיפיור במדינת ישראל היה כותרת לתהליך
מרשים זה.
מחלוקות
למרות
כל הנאמר, אין להתעלם ממספר מחלוקות, שלא לומר קונפליקטים, שהתעוררו לאחרונה בין
העם היהודי לבין הכנסייה הקתולית. רובן המכריע של מחלוקות אלה מתייחס לקשר בין
תורת הכנסייה בעבר לבין רדיפת היהודים במרוצת השנים, ובמהלך שואת יהודי אירופה
בפרט.
על
רקע זה הביעו בזמנו ארגונים יהודים קול מחאה כנגד הקמת המנזר הכרמליטי באושוויץ,
אשר נתפס כפגיעה בזיכרון היהודי וכניסיון "לנצר" את טרגדיית השואה.
באופן דומה הגיבו בעולם היהודי לקנוניזציה[20]
של אדית שטיין, יהודיה שהתנצרה, הפכה לנזירה ונספתה בשואה. שנים לפני כן נוצר מתח
דומה בין הכנסייה לבין העם היהודי בעקבות אירוח והענקת הכבוד לקורט וולדהיים[21]
ע"י האפיפיור. תקריות כגון אלו הביאו יהודים רבים לפקפק בכנות כוונותיה של
הכנסייה כלפי העם היהודי וביושר חשבון הנפש ההיסטורי שלה.
במענה
לתגובות שליליות רבות מצד יהודים לקבלתו של קורט וולדהיים בוותיקן, הודיע האפיפיור
יוחנן פאולוס השני, למנהיגים יהודים בשנת 1987 שהכס הקדוש יוציא מסמך שיתייחס לקשר
בין גישתה של הכנסייה בעבר כלפי העם היהודי לבין שנאת יהודים ורדיפתם בכלל,
ובשואה בפרט.
בינתיים,
ועידות בישופים לאומיות בארצות שונות הרימו את הכפפה בגילוי לב מרשים ובביקורת
עצמית אמיצה. יש לציין במיוחד את הודעותיהן המרשימות שפורסמו על ידי ועידות
הבישופים הגרמנים והצרפתים. בבקשם מחילה מהעם היהודי הצהירו מסמכים אלו
ש"הנוצרים היו אשמים באופן ישיר ועקיף למה שהוביל לשואה" ואשר עבורם
"הכנסייה נושאת אשמה ושותפה לאחריות". ברם, כאשר המסמך שהובטח מהוותיקן
פורסם בשנת 1998 , רבים התאכזבו מכך שלא הרחיק לכת כמו המסמכים הנ"ל. הוותיקן
הסביר שאופיו של המסמך הוגדר על ידי הצורך לפנות לחלקי אוכלוסייה בעולם אשר היה
להם ידע מועט, אם בכלל, בנושא השואה, ובמיוחד במדינות שלא היה להן קשר ישיר לכך.
יחד עם זאת, הוותיקן התעקש לטעון כי יש במסמך משום הכרה באחריות הנוצרית ובצורך
בחרטה, וכי בפנייתו ובהגעתו למיליוני מאמינים קתולים ברחבי-העולם
מהווה
המסמך מבצר בקרב נגד הכחשת השואה.
למרות
טענה זו, ברור באותו מסמך לא קיבלה הכנסייה על עצמה אחריות ישירה לאנטישמיות
שהולידה את השואה ואף ביקשה להצדיק ואפילו להריע לתפקידו של פיוס ה-12 במהלך
השואה, בתארה אותו כתומך הירואי ביהודים. העובדה שבעולם היהודי קיימת תדמית שונה
מאוד, שלא לומר מנוגדת
לחלוטין, לתפקודו של פיוס ה-12 באותה תקופה, הביאה לתגובה יהודית שלילית מאוד
למסמך. דיווחים על מועמדותו להיעשות קדוש על ידי הוותיקן, הוסיפו שמן למדורת
המחלוקת לגבי פיוס ה-12.
מחלוקות
אלה מדגישות את העובדה שההבדלים בין נוצרים ויהודים נוגעים לא רק לענייני זהות
ואמונה, אלא גם לדרך בה אנו מתייחסים להיסטוריה ולזיכרון.
יחד
עם זאת, ומבלי להתעלם מקשיים אלו, 35 השנים האחרונות היו עדות למהפכה היסטורית
אמיתית שבאה לידי ביטוי, מעל לכל, בחומר החינוכי שמוציאה הכנסייה הקתולית היום
(במיוחד בארצות הברית), המתייחס ליהודים, ליהדות ולישראל. כפי שהגדיר זאת עמיתי
המנוח, ד"ר ג'פרי ויגודר: 'לא רק שהכנסייה הקתולית בעמדותיה הרשמיות אינה
עוד חלק מבעית האנטישמיות, אלא היא אף חלק מהפתרון'.
לרבים
מבני העם היהודי מציאות הזו החלה להתגלות רק עם כינון היחסים בין הוותיקן לבין
מדינת ישראל וכן, ביתר שאת, עם ביקור האפיפיור לארץ הקודש. תמונת ביקורו ב"יד
ושם" והזדהותו הברורה עם הטרגדיה של העם היהודי בפרט; הסיפורים האישיים על
הקשר המיוחד שלו עם ידידים יהודים מילדות, הניצולים הבודדים שעזר להציל בהיותו פרח
כהונה ואלה שהחזיר לחיק משפחותיהם היהודיות אחרי המלחמה; תמונת עמידתו מול הכותל
המערבי ביראת כבוד עמוקה לקודשי ישראל ושימת נוסח תפילת בקשת סליחה מהקב"ה
עבור מעשי העוול שנעשו על ידי נוצרים ליהודים במרוצת הדורות (נוסח שהוא חיבר
לתפילה מיוחדת של בקשת סליחה שהתקיימה בוותיקן שבועיים לפני כן) – כל אלה השפיעו
רבות על העם היושב בציון וגילו אפילו למפקפקים שבינינו את השינויים הדרמטיים
שהתרחשו בעשורים האחרונים בקרב העם הנוצרי.
אולם
נראה שיותר מכל עצם המעמד המדיני של ביקור האפיפיור בארץ ועלייתו למשכן נשיא מדינת
ישראל המחיש את המהפך ביחס הכנסייה לעם היהודי, מעבר מתפישתנו כעם שעליו נגזר לנוע
ולנוד בין העמים כעונש לאי קבלת הבשורה הנוצרית, לתפישה המקבלת ומוקירה את
ריבונותו של העם היהודי במולדת ההיסטורית אליה הוא שב לפיה הבטחה האלוהית, והרואה
בנו, כפי שהגדיר האפיפיור עצמו "אח הבכור (של הנצרות), של הברית המקורית (עם
הקב"ה) שמעולם לא הופרה ולא תופר".
[1] הלכות מלאכים פי"א ה"ד והלכות עכו"ם פ"ט ה"ד
[2] תוספות סנהדרין סג', ד"ה אסור, וכן בכורות ב' ד"ה שמא
[3] כתבי הרמב"ן ח"א עמ' קמג-קמד (הוצאת מוסד הרב קוק)
[4] בית הבחירה, עבודה זרה ב' ע"ב:כב' ע"א; כו' ע"א; בבא קמא
קיג' ע"ב; בבא מציעא כז' ע"א
[5] או"ח סימן קנ"ו
[6] שו"ע חו"מ סימן תכ"ה
[7] סדר עולם רבה לג' –
לה', ספר השימוש טו' – יז'
[8] אגרת פ"ט, תרס"ד
[9] זכויות המיעוטים לפי הלכה, תחומין ב', תשמ"ב
[10] הכס הקדוש ומדינת ישראל, ביטאון ללימודים אקומניים, עורך א.ג.פישר, אביב
1987
[11] יוסטינוס הקדוש, דיאלוג עםטריפו, 1-5; 40, 1 46:2
[12] יוחנן קריסוסטומוס והיהודים, מאת רוברט ל. ווילקן, 1983
[13] הוותיקן והציונות 1897-1967, מאת שרלוט קליין, בתוך גישות נוצריות
ליהודים ויהדות, לונדון 1982
[14] יומניו של תאודור הרצל, ערך מרווין לוונטל, הוצאת דיאל (1956) עמודים
429-430
[15] מצוטט ע"י פרצסקו לוקרצי ב"הכנסיה ומדינת ישראל", 1989
[16] א.ל. פלנרי, יגון היהודים (מקמילן, 1964).
[17] יחסים יהודים נוצריים –
ערכה ה. קרונר (סטימולוס 1979).
[18] צליינות רוחנית –
יוחנן פאולוס השני על יהדות ויהודים, 1979-1995, בעריכת יוג'ין פישר וליאון
קלניקי,
הוצאה של הליגה נגד השמצה
[19] צליינות רוחנית –
יוחנן פאולוס השני על יהדות ויהודים, 1979-1995, בעריכת יוג'ין פישר וליאון
קלניקי,
הוצאה של הליגה נגד השמצה
[20] הוי אומר, לעשות ל"קדוש"
[21] שהיה מזכ"ל האו"ם אך בהמשך התגלה שיתוף פעולתו עם הכיבוש
הנאצי, בזמן מלחמת העולם השניה –
עובדה שהסתיר ברוב השנים
אח"כ.