על גיור ועל כבוד האדם
רון רוט
רון רוט הנו בוגר הפקולטה למשפטים והחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית.
מתמחה בפרקליטות המדינה.
המושג המעורפל "כבוד האדם" כולל בתוכו כמה סוגים שונים של כבוד, כפי שהראתה המשפטנית אורית קמיר. רון רוט נעזר בתאוריה על סוגי הכבוד השונים כדי לבחון מחדש את פולמוס הגיור, ומסקנתו היא כי בדיון הציבורי לא ניתנת הדעת לנושא החשוב ביותר בסוגיה זו – הפגיעה בכבודם האנושי והבסיסי של הגרים
ארבעה מושגים של כבוד האדם
למשפטנית ולמרצה ד"ר אורית קמיר, אבחנה מאירת עיניים. בספרה "שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם" היא עמדה על כך שבשפה העברית מושג סתום ויחיד – "כבוד האדם" – משמש לתיאור מצבים השונים זה מזה בתכלית. השוואה לשפה האנגלית מלמדת כי משמשים בה ארבעה מושגים שונים המקבילים ל"כבוד אדם" (honor, dignity, respect, glory), המאפשרים לעמוד על המשמעויות – השונות מבחינה מהותית – של מושג הכבוד. עקבות אבחנה זו ביססה קמיר ארבעה מושגים שונים שאנו עשויים להתכוון אליהם בביטוי "כבוד האדם".
הסוג הראשון נקרא בפי קמיר "הדרת כבוד". זהו מושג הנוגע להערכה ולמוניטין שאדם זוכה להם בקרב בני החוג החברתי שלו. כמות "הדרת הכבוד" שאדם זוכה לה, נקבעת על פי אמות המידה הנהוגות בחברה מסוימת, ולכן בכל מקום היא מתבטאת בצורה שונה. יתרה מכך, הדרת הכבוד עשויה אף להיפגע ולהתמעט בידי אחרים. במקרה כזה, האדם שכבודו נפגע יהיה חייב להילחם על כבודו שאבד, שכן אדם שמוחל על "הדרת כבודו", מאבד גם ממעמדו בהייררכיה החברתית.
סוג כבוד שונה בתכלית נקרא בפי קמיר "הכבוד הסגולי" (dignity). בניגוד ל"הדרת הכבוד", ערך זה אינו תלוי כלל בהגדרה חברתית כזו או אחרת. הוא אוניברסלי, טבוע באופן שווה בכל אדם ואינו משתנה – אף שהנכונות לכבדו עשויה להשתנות. אפשר לומר כי מושג "הכבוד הסגולי" מתייחס לכבוד האדם במובנו הבסיסי ביותר, לסף ההתנהגות אנושית שאין לחצות אותו כמעט בשום מקרה. אמנם, אין הגדרה ברורה לכבוד בסיסי כזה, אך אפשר לחשוב כי זכותו של האדם לחיים, לשליטה על גופו ועל רכושו, לאוטונומיה ולחופש ביטוי בסיסיים – כל אלה כלולים ב"כבודו הסגולי". רעיון דומה אך שונה מונח בבסיסו של "כבוד המחיה" (respect) של אדם. מושג זה מכוון להרחיב את מושג "הכבוד הסגולי", ולאפשר לאדם לא רק את זכויותיו הבסיסיות אלא גם את האפשרות לממש את מרב הפוטנציאל האנושי שלו. עם זאת, בניגוד ל"כבוד הסגולי", המתייחס למינימום ההכרחי, "כבוד המחיה" רחב יותר, ומשום כך אפשר לצמצמו או לפגוע בו למען מטרות לגיטימיות אחרות שהוא מתנגש איתן.
מושג נוסף ואחרון של כבוד עליו שקמיר מצביעה עליו, נקרא בפיה "הילת כבוד" (glory). בתרגומי המקרא לאנגלית זהו המושג העיקרי המשמש בביטויי הכבוד המיוחסים לאל. אולם כיוון שהאדם נברא בצלמו של האל, המין האנושי ספג משהו מהילת הכבוד האלוהית הזו. את הזכויות והחובות הנובעות מ"הילת הכבוד", מנחה היגיון דתי-אמוני התופס פגיעה בכבוד האדם כפגיעה בצלם האל הטבוע בו. עם זאת, נראה כי כיום, כאשר נעשה שימוש במושג "צלם אדם", הכוונה היא דווקא לזכויות הנובעות מן הכבוד הסגולי ולא להילת הכבוד. כך נוצר טשטוש בין המושג המודרני המכיר בערכו של האדם כאדם, ובין מושג הילת הכבוד המתייחס לכבוד האל המשתקף בדמות האדם.
ראיה זו של כבוד האדם על הרבדים השונים הקיימים בו, הנה מעניינת כשלעצמה ועשויה להפיק תובנות חשובות. אולם נראה כי דרך הפריזמה של כבוד האדם על סוגיו השונים מתאפשר גם מבט שונה מעט על משבר הגיור המתמשך במדינת ישראל.
מה בין גיור וכבוד האדם
סוגיית הגיור מקיימת זיקה למושג כבוד האדם, כפי שעמדנו עליו לעיל, באופנים רבים. שכן חוסר היכולת של אזרח ישראלי שאינו יהודי לממש את זכותו להינשא במדינתו, הופך את הצורך שלו בגיור לעניין המשפיע גם על זכויותיו הבסיסיות, ולכן גם על כבוד האדם שלו. באותה דרך ייתכן לומר כי יכולתו של הלא-יהודי להשתלב בצורה מלאה בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל, תלויה לעתים בגיורו. אמנם נראה כי הרוב בחברה הישראלית מתייחס לכלל העולים כיהודים (למרות שידוע המספר הגדול של הלא-יהודים ביניהם). ברם, בקרב קבוצות רחבות בחברה הישראלית, דתיות בעיקרן, היחס לעולים הלא-יהודים עשוי להיות שונה.
אם כך, הרי שהגיור הוא עניין בעל השלכות על כבוד האדם דרך מושג "כבוד המחיה". כאמור, מושג זה נוגע ליכולתו של אדם לממש את עצמו באופן אישי וחברתי – למשל, להינשא ולהתגרש כמו רוב אזרחי המדינה, להיקבר באותו אופן, ובאופן כללי – להשתלב באופן מלא בחברה שהוא חלק ממנה. משמעות סיווגו של עצם מעשה הגיור כנוגע ל"כבוד המחיה" של המבקש להתגייר היא שעל אף שהגיור נוגע לכבוד האדם של המתגייר, הרי שאפשר להגבילו ולצמצמו בצורה ראויה והגיונית. משום כך, עצם הדרישה מאדם לחולל שינוי מעשי באורח חייו כתנאי לגיור, אינה מהווה פגיעה בכבוד המתגייר. אולם לא כך הוא הדבר בסוגיית ביטול גיורו של אדם בשל היעדר שמירת מצוות בפועל, שבה שאלת הכבוד מקבלת משמעות שונה וקריטית בהרבה.
כבוד האדם וביטול גיורים
ככלל, הדרישה מן המתגייר לקבל על עצמו מצוות כתנאי לגיור, היא שורש הוויכוחים והמחלוקות המרות ביחס לגיור בישראל. הציונות הדתית נטתה לאמץ בסוגיה זו גישות הלכתיות שמסייעות להתמודד עם אתגר הגיור מתוך מניעים ציוניים-ממלכתיים, שלהם שני צדדים – דומים אך נבדלים. הצד האחד חרד לגורל הקולקטיב היהודי וזהותו במדינת ישראל לנוכח המציאות שבה חיים במדינת ישראל מאות אלפי לא יהודים. צדה השני של גישה זו מרחיק לכת יותר מבחינה רעיונית – כאן, לעצם הרצון של אדם להצטרף ללאום היהודי בארצו יש משמעות הלכתית, שצריכה לבוא לידי ביטוי בקבלה נוחה ומהירה יותר של הגרים לחיק היהדות.
הצורך הדחוף בגיור הוא להלכה, קונצנזוס בין הרבנים בציונות הדתית. אולם בפועל ישנן מחלוקות מהותיות בנושא קבלת המצוות הנדרשת מן הגרים. קריאותיהם של רבנים בודדים לוותר למעשה על קבלת המצוות, לא התקבלו על דעת הרוב, ובשטח מתרבים המאבקים בין המחמירים למקילים; בין אלו המעוניינים בפתרון הבעיה מטעמים "ממלכתיים", ובין אלו שבעיניהם עצם הפסיקה המושפעת מטעמים אלו היא פסולה ומשעבדת את ההלכה לצרכים לאומיים.
כך או כך, סוגיית קבלת המצוות על ידי הגר היא גם הסוגיה העומדת במוקד פרשת ביטול הגיורים. באופן עקרוני, כידוע, כאשר נעשה המתגייר ליהודי, גיורו זה הוא סופי ואי אפשר לבטלו גם אם יתברר לאחר מכן כי מניעיו של הגר היו פסולים, או שהוא חדל לשמור מצוות. רעיון "סופיות הגיור" הוא מובן, בהתחשב בהשלכות המשפטיות הכבדות של מעשה הגיור על האדם עצמו ועל סביבתו היהודית. למעשה, כדי לבטל גיור יש להצביע באופן חד-משמעי על היעדר כוונת המתגייר לקבל מצוות ברגע הקובע – הוא רגע הגיור. יש להוכיח כי באותו רגע קבלת המצוות לא הייתה אמיתית. את זאת קשה להוכיח, ועל אחת כמה וכמה – לאחר זמן. מה גם שאין זה מתפקידו של בית הדין לחטט במעשיו של הגר ולבלוש אחר אורחות חייו. על רקע זה, ביטול גיור נראה על פניו כמעט בלתי אפשרי מבחינה הלכתית לחלק מן הדעות, או לפחות כמקרה נדיר וחריג ביותר. אולם בקרב פוסקים מהדורות האחרונים מסתמנת מגמה המאפשרת לפסול גיור בדיעבד, שכן במציאות חילונית בעיקרה ישנו קושי אמיתי להאמין כי דווקא אנשים הרחוקים מן הדת וחיים בחברה חילונית, יהפכו פתאום לאנשים המקפידים על קלה כבחמורה.
לגבי רבנות הציונות הדתית – הרי אותם רבנים המוותרים למעשה על קריטריון קבלת המצוות ורוצים גיור בעל בסיס לאומי ביסודו, מבטלים מניה וביה גם את האפשרות לבטל גיור. גם רבנים דוגמת הרב דרוקמן והרב יוסף אביאור (שהפכו לסמל לקבלה קלה ונוחה של גרים) ואלו ההולכים בדרכם, המוסיפים לעמוד על הדרישה לקיום מצוות, שוללים כמעט קטגורית את האפשרות לביטול גיור. רבנים אלו מתרעמים בדרך כלל על הטענות שלפיהן הם מקילים, כביכול, בקבלת המצוות של המתגיירים. לטענתם, הם מגיירים רק אנשים אשר הם משוכנעים כי ישמרו תורה ומצוות, ולכן אין להניח שקבלת המצוות הייתה פגומה בזמן הגיור גם אם שמירת המצוות נזנחה לאחר מכן.
סוגיית ביטול הגיורים התפוצצה, כזכור, ברעש גדול בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול משנת 2008, שביטל במשתמע את גיורי הרב דרוקמן, ובמחי קולמוס העמיד בספק את יהדותם של אלפי גרים וגרות. אולם האפשרות לערער על תוקפם של גיורים גם בדיעבד, הולכת וקונה לה שביתה לא רק בקרב דיינים חרדים – וזאת הרחק מן העין הציבורית. כמובן שאין אחידות בגישתם של דייני הגיור בנוגע לשאלת ביטול הגיורים, אך בהשוואה לימים עברו ניתן לראות כי תופעת ביטול הגיורים – צעד נדיר ביותר, שתאורטית הוא כמעט אינו מעשי מבחינה הלכתית – הולכת ומשתרשת. המגמה הזו בבתי דין מוסיפה לרתיעה של מתגיירים פוטנציאליים מפני פנייה לתהליך הגיור מלכתחילה. לכן התרחבותה של המגמה הזו מעמידה בסכנה את מפעל הגיור כולו, שהרי איש לא ירצה, ובצדק, בגיור שעלול להיפסל בכל עת.
אולם מעשה של ביטול גיור הוא גם הפגיעה הקשה ביותר בכבודו של אדם, וליתר דיוק, בסוג הכבוד הרגיש והמהותי ביותר – הכבוד הסגולי שלו. מעשה של ביטול גיור הוא בעל השלכות קיצוניות על זהותו של אדם, על חייו האישיים, על משפחתו ועל ילדיו. הגר שגיורו בוטל עשוי לגלות כי נישואיו אינם תקפים וכי ילדיו, שגודלו כיהודים, מוכרזים כגויים. אולם גם בלא שבוטל הגיור בפועל, עצם האפשרות – שהפכה לממשית – כי הגיור יבוטל, מביא לתוצאות אבסורדיות והרות אסון. מציאות שבה אפשר לבטל גיור, מקשה על אישה שהתגיירה להינשא, שכן הבעל יחשוש כי גיורה יבוטל בזמן מן הזמנים וילדיהם ייחשבו לא יהודים (זאת, כמובן, במקרה שבו "התמזל מזלה" וברבנות ימצא מי שיסכים לרשום אותה לנישואין). מצד אחר, מצב זה אף מקשה על האישה להתגרש, משום שאם תגיע לבית הדין, עלול גיורה להישלל בגלל סיבה כזו או אחרת, וחיי ילדיה ייהרסו. מעבר לכך, אם גיורה של האם מוטל בספק, הרי שגם לילדיה תהיה בעיה למצוא בן זוג שיסכים "להסתכן" ולהתחתן איתם; להתקבל למסגרות לימודיות וחברתיות שונות בעולם הדתי; ובכלל, להשתתף באופן מלא בחיים הדתיים – שכן הגדרתם כיהודים יכולה, תאורטית, להשתנות בכל עת.
כמובן, אם הגר רוצה להימנע משלילת גיורו, עליו להיזהר מכל מגע עם בית הדין הרבני, או לאמץ אורח חיים המנוגד למצפונו, ערכיו ואמונותיו. שכן בהחלט ייתכן כי גם אם הגר יאמץ אורח חיים אורתודוקסי המאפיין פלח מסוים מתוך ציבור זה, הדבר עשוי לא להספיק בעיני בית הדין.
נראה כי הפרשה האחרונה שנגעה לגיורי צה"ל הוכיחה כי גם סמכות הלכתית עליונה כרב עובדיה יוסף אינה מספיקה בעיני החרדים כדי לאשר גיורים באופן סופי. הנסיגה החלקית של הרב עובדיה מפסק ההלכה שלו בעקבות לחץ החרדים, בעצם שבה וגוזרת את דינם של הגרים הללו לחיים תחת איום מתמיד של ביטול הגיור על פי שרירות הלב של בית דין כזה או אחר – אסקופה נדרסת במאבק פוליטי לא להם.
כאמור, סיפורו של ביטול גיור אינו רק סיפור התוצאות הפרקטיות של מעשה זה, אלא גם סיפור השלכותיו האיומות על זהותו של הגר. זהות אישית וחברתית שרכש לעצמו במשך זמן רב, עלולה להתנפץ ברגע אחד. למעשה, האמירה כי גיורו של אדם עשוי להתבטל, מקבעת במידה רבה את מקומו החברתי. הגרים וילדיהם לא יוכלו להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית, היות וחלק נכבד מן החברה יראה אותם כ"יהודים למחצה", שאינם גויים אך גם אינם יהודים לכל דבר, שהרי את יהדותם אפשר לשלול. גיור תחת איום הביטול יוצר למעשה קטגוריה חדשה ביהדות: "יהודים על תנאי". במקום שהגיור ישלב את הגרים כחלק אינטגרלי מהעם היהודי, הוא מנציח את קיומם כקבוצה חברתית נפרדת. אולם יותר מכול, ביטול הגיור הוא פגיעה בלב הגדרתו העצמית של אדם, באוטונומיה שלו, בצנעת הפרט שלו ובחופש הדת שלו. ביטול הגיור הוא רמיסה של כבוד זה.
לטעמי, על השמירה על כבודו הסגולי של הגר לשמש טיעון נגד התפיסה המסוכנת של ביטול גיורים כאפשרות מעשית. זאת, לצד היות כבוד המחיה שלו שיקול הלכתי נוסף להקלת הליך הגיור, ולדרישת דרישות הגיוניות מן המתגייר; דרישות שיתחשבו במצבו ובאישיותו, תוך שמירה על משמעות הלכתית מעשית לגיור. ישנם הסוברים כי גישה הנסוגה מן הדרישה לשמירת מצוות מלאה, אך עומדת על קיום אורח חיים מסורתי והקפדה על מצוות עיקריות, היא הדרך היחידה שנותרה לאלו הרוצים לפתור את בעיית הגיור. איני בא לטעון כאן כי זוהי הדרך שיש לצעוד בה וכי יש לוותר על קבלת מצוות מלאה בגיור; זהו אינו דיון השייך לעניינו של מאמר זה. טענתי היא כי יש לחזק את הגישה הציונית-ממלכתית לא רק משום שהיא הדרך היחידה לפתרון בעיית הגיור, ולא רק משום שהיא המעניקה משמעות ראויה לשינוי שחוללה הציונות והקמת המדינה בשאלת הזהות היהודית – יש לעשות כן משום שזוהי גישה שאינה מתעלמת מכבודם של גרים וגרות. כבוד האדם הוא ערך מהותי ביהדות; ערך שלעתים משמש שיקול הלכתי המשפיע על עיצובן של הלכות שונות. יתרה מזו, כבודו של הגר הוא נושא מרכזי באופן מיוחד, והאיסור לפגוע בו מוזכר בתורה עשרות פעמים. כפי שראינו, בכוחו של הנימוק הציוני-ממלכתי לשמש בעיני רבני הציונות הדתית שיקול המשפיע על יישומן של הלכות הגיור כיום. האם לא ראוי שגם לכבוד האדם הבסיסי של אלפי גרים וגרות תהיה השפעה כזו?
"הדרת כבודם" של רבני הציונות הדתית
לציונות הדתית המפולגת בסוגית הגיור נדרש אירוע מיוחד כדי להביא לאיחוד שורות, ולו לזמן קצר. אירוע מיוחד כזה אירע לבסוף, והוא פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בנושא הגיורים. כאמור, במאי 2008 פרסם בית הדין הרבני הגדול פסק דין מנומק, שממנו משתמע כי כל הגיורים שערכו ראש מערך הגיור, הרב חיים דרוקמן, והרב יוסף אביאור מאז שנת 1999, פסולים למעשה. בית הדין אמנם לא קבע בפועל כי גיורי הרב דרוקמן פסולים, אך זו המסקנה הברורה העולה מפסק הדין.
פסק הדין דן ארוכות בשאלת פסלות בית דינו של הרב דרוקמן. לפי תיאורו (המסתמך על דבריו הקודמים של בית הדין הרבני האזורי), הרב דרוקמן ואנשיו "מזלזלים בהלכה שנפסקה ע"י כל הפוסקים שכאשר אין קבלת מצוות אצל המתגייר הגיור אינו חל אפילו בדיעבד… ונוהגים 'בקלות דעת', שמכניסים גויים גמורים לכלל ישראל ומכשילים את הרבים בחטא גדול … יש לראותם קלי דעת שאינם נכנעים לפסק דין תורה והשולחן ערוך ובודים מלבם דברי הבל… ולכן יש לראותם מזידים ו'אפיקורסים'. דברים אלו הופכים אותם לדיינים פסולים. הנובע מכך שהם בי"ד פסול ומאחר ואין בי"ד, אין כל תוקף להליך גיור שנעשה על ידם". אולם בית הדין אינו שוכח לציין בכל הזדמנות את הסיבה העומדת מאחורי דבריו, והיא שבהיעדר קבלת מצוות, הגיור אינו חל. פסק הדין מרחיב מאוד בעניין זה, ומשתמש במילים בוטות וחמורות, מתוך מגמה לקעקע את ה"פסיקה הציונית" כלפי הגיור ולהציג אותה ואת תומכיה כבלתי לגיטימיים. בעקבות פסק הדין קמה צעקה גדולה בקרב כמה חוגים מקצוות שונים של הציונות הדתית.
כשמביטים בכלל התגובות שהביעו אישים שונים מהציונות הדתית, נראה כי עיקר התרעומת שהביאה להתייצבות החריפה, החריגה, נגד הפסיקה, נעוצה בשני עניינים: העניין האחד הוא המשמעות ההרסנית של פסק הדין לגבי שאלת הגיור בישראל; והעניין השני נעוץ בהכפשתו הקשה של הרב דרוקמן בפסק הדין. במילים אחרות, הפגיעה במה שקמיר מכנה "הדרת כבוד" של רב מוערך ומרכזי כל כך.
ההתגייסות הגדולה, מצד חוגים מגוונים בציבור הדתי, להגנת כבודו של הרב דרוקמן, מלמדת כי לא מדובר בעניין אישי גרידא. פסק הדין הרי כינה את הרב דרוקמן בכינוי הגנאי האולטימטיבי, "אפיקורוס", ובכך רמס לא רק את הדרת כבודו של הרב דרוקמן, אלא גם את הדרת כבודם של רבני הציונות הדתית כולה – תלמידיו של הרב דרוקמן, ואף אלו שלא היו תלמידיו. התקפה חזיתית על עצם הנאמנות של רבני הציונות הדתית להלכה, ושלילת הלגיטימיות של עצם תפיסתם ההלכתית, הייתה סטירת לחי כואבת במיוחד להדרת כבודם. הזלזול בתוקף מחויבותם האמיתית של רבני הציונות הדתית להלכה, העמיד אותם בחברתם הלא מחמיאה של אלו שהיא עצמה נוהגת להוקיע בגלל חוסר מחויבותם להלכה – הרפורמים והקונסרבטיבים.
התחושה היא כי עקב פסק הדין זכו הכול לתשומת לב מרובה – הרב דרוקמן וכבוד תלמידי חכמים, הדמוגרפיה, עתידה של החברה הישראלית, האחריות הלאומית. הכול, חוץ מגורם אחד שמוזכר, אם בכלל, באופן מינורי למדי – הגרים עצמם. הדרת הכבוד שלהם, אם היא קיימת בכלל, אינה זוכה להתייחסות, אך היא גם אינה החשובה בסיפור. העיקר הוא הפגיעה בכבוד האנושי הבסיסי שלהם. משום כך מאכזבת שבעתיים תגובתם של רוב הדוברים בני הציונות הדתית לפסק הדין. אלה ראו בציונות הדתית וברב דרוקמן את הקורבנות של פסק הדין, במקום שעיקר תשומת הלב תופנה לאלפי גרים שהם וילדיהם הם נפגעיו האמיתיים.