הלכה ושירות צבאי:פרק 8-היחס לרכוש צבאי

"שתו לי את הקסדה" – יחס לרכוש צבא

סיפור המקרה

הפלוגה עומדת לפני הזדכות על ציודה. לפתע אתה מגלה ש"נעלמה" לך הקסדה ואתה עומד לעלות על כך למת"ש (=משפט או תשלום קנס). סמל המחלקה ניגש אליך ואומר: "השתגעת לעלות למת"ש?  אני אשלים לך את החסר". כידוע, ארגז הספרים של הסמל מכיל ציוד נטוש שנאסף אך גם הרבה "השלמות" ציוד, כלומר סחיבה מפלוגות אחרות.

השאלות

האם לקבל את הצעתו הנדיבה של הסמל?

כיצד יש להתייחס ל"השלמת ציוד" בצבא? 

עקרונות ושיקולים רלוונטיים

השלמת ציוד – השפעות כלליות

אחד מהחוליים הנפוצים ביותר בצבא הוא הגנבות, שלשם עידון המעשה רווח לגביו המונח "השלמת ציוד". לתופעה זו שתי השלכות חמורות. האחת ברמה הכללית: יצירת פירוד ושנאה בין היחידות השונות בצבא. כך קובעים חז"ל: "אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה, אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל … לפיכך לא נשתייר מהן פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה".[1] ואילו ההשלכה השנייה:  הידרדרות אישית חמורה. על הפסוק "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו"[2] אומר
רש"י: "אם גנבת, סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להישבע לשקר". לכן יש להילחם בנגע זה בכל הרמות.[3]

מובן, שכאשר חסרון הציוד עלול לפגוע ביכולת החייל או היחידה לעמוד במשימות הצבאיות חומרת המעשה גדולה לאין ערוך! לדוגמא: במלחמת יום הכיפורים היו מוצבים רבים חסרים בתחמושת חיונית, והתוצאות החמורות ידועות. הסיבה לכך היתה שיחידות ששירתו במוצבים לקחו מתחמושת הכוננות כדי שתהיה להם עוד תחמושת לאימונים. הפגיעה החמורה בכוננות המוצב לא נגעה להם בגלל ראייה מצומצמת ומסוכנת, ולפיה דבר שאינו בתחום האחריות הישירה הוא הפקר.

הגדרות משפטיות

בידי החייל מופקד רכוש הצבא והוא בגדר שומר (ולא ניכנס להגדרות המדויקות). שומר אסור בשליחות יד – ולכן אסור לחייל ליטול חפץ צבאי לצורך שימוש מחוץ לגבולות הצבא.

הצבא מחייב את החייל החתום על ציוד שנגנב או אבד בתשלום קנס או במשפט – ולכן הגונב ממנו, אף לצורך שימוש בתוך הצבא ולצורכי הצבא, אסור.

סיווג הציוד

אפשר לחלק את הציוד בצבא לשלוש רמות:

א) ציוד לוחמה ממוספר (= צל"ם) –  חסרונו מהווה סכנה ביטחונית. על כן, במקרה של אובדן מקיימים לגביו חקירת מצ"ח (=משטרה צבאית חוקרת). לדוגמא – כלי נשק, ציוד ראיית לילה וכד'.

ב) ציוד משימתי (לא ממוספר) – חסרונו עלול לגרום לפגיעה בכושר היחידה או החייל לעמוד במשימות הצבאיות. לדוגמא – מכשירי קשר, אלונקה, תחמושת וכד'. 

ג) ציוד אישי – (ביגוד, שק שינה וכד'). גם על ציוד זה הצבא מחייב החתמה, וחסרונו גורר משפט או תשלום קנס (מת"ש).

       לדוגמא: קסדה שייכת לרמה השנייה או השלישית, וברור שגנבת ציוד מהרמה הגבוהה חמורה יותר.

ציוד נטוש

ציוד נטוש,  בתנאי שאינו צל"מ ולא ברור מי בעליו, הינו על תקן "ממון שאין לו דורשים". דעת הצבא נוחה מכך שציוד נטוש יאסף ויישמר על ידי המוצא אותו, ובבוא הזמן יחזיר אותו החייל למחסני הצבא. נראה אפוא, שמותר להשתמש בציוד מסוג זה (כמובן, בתנאי שהוא "נטוש" ולא "נוטש"). הר' רבינוביץ' לומד היתר זה מן ההיתר ליהנות מדברי קדושה אף לשם שימוש שונה מיעודם הראשוני[4] (שהרי אף ציוד נטוש יועד בתחילתו לחייל אחר).

הנאה מעבירה

לגבי הנאה מהצעתו הנדיבה של הסמל אנו נכנסים לשאלת "לפני עיוור לא תתן מכשול" ו"מסייע בידי עוברי עבירה", ומכאן שיש לסרב להצעתו. אלא שאין הדברים פשוטים כלל ועיקר. ראשית, ראינו לגבי איסור "לפני עיוור", שאם ניתן לתלות שמעשהו נעשה ויעשה בהיתר לא קיים האיסור. במקרה זה חלק מהציוד הוא ללא ספק ציוד שבא בהיתר כציוד נטוש.

בעניין זה קיימים  שיקולים נוספים:

א) מחד, הנאתך ממנו בוודאי תגרום לסמל לשוב על מעשהו בעתיד מתוך מחשבה מוטעית שבכך הוא ממלא את  תפקידו טוב יותר.

ב) מאידך, קיים שיקול הפוך, המחייב את השלמת החוסר מתוך ראיית האינטרס הצבאי. כל זמן שהרכוש הצבאי טמון ב"ארגז הספרים" הוא חסר לצבא, שהרי אין הוא נמצא עוד ברישומיו. אי לכך, דווקא החזרת הרכוש תשתלם יותר לצבא (ויש לדעת שלרוב עלייה למת"ש לא מכסה את ערך הציוד). כמו כן, הציוד עלול להיות חסר ליחידה למשך תקופה ארוכה עד שיושלם על ידי הרמות הממונות.

הצעות להכרעה

ברור מעל לכל ספק שאסור "להשלים ציוד" והעושה זאת עובר על איסור "לא תגנוב".

מותר לאסוף רכוש נטוש, וברור שדעת הצבא נוחה מכך. כמובן, אם הציוד הינו צל"מ חובה להחזירו לבעליו או לגופים המוסמכים לטפל בו (כגון, הנשקייה החתומה על הציוד).[5]

לגבי השאלה האם ליהנות מהצעתו – זו אכן דילמה קשה וההכרעה תלויה במקום, בזמן ובעיקר באדם, באלו מסוג הדברים המסורים ללב.[6]