האתגרים המשותפים לציבור החרדי ולציבור הציוני-דתי, כשתי קהילות שמתמודדות עם הקיום היהודי-דתי בעולם מודרני, עשויים לשמש בסיס לדיאלוג בין העולם החרדי לבין הקהילה הדתית הליברלית. יוסף מילר, בוגר ישיבות ליטאיות המלמד כיום בישיבת הקיבוץ הדתי, משרטט מתווה לשיח אפשרי בין הקהילות. הצעה לחשיבה מחדש
הרב יוסף נתן מילר הוא בוגר ישיבת חברון ולומד כיום בישיבת מיר. נושא ונותן בישיבת מעלה גלבוע וראש קבוצות חרדים במכון ון ליר בירושלים
אנחנו והם
ההתמודדות היהודית עם התמורות שהתחוללו מאז ראשית המודרנה הביאה עם הזמן לגיבושם של קהילות ומגזרים בעלי עמדות מנוגדות באשר לשאלות היהדות בזמננו.
אחרי דורות של מאבקים פנימיים, אנו מפנימים לאטנו כי ככל שניתן לצפות, גם בעתיד נמשיך להתקיים במסגרות חברתיות בעלות אתוס יהודי שונה. מכיוון שכך, מתגברים הקולות המבקשים לזנוח את הלעומתיות המאפיינת את היחסים החברתיים השונים, ולהתמקד ביצירת דרכים שיסדירו קיום משותף של החברות היהודיות למרות השוני, במקום מריבות על תחומי אחריות שלטונית ועל עיצוב הסדר הציבורי.
דא עקא, ההבדלים חרגו מזמן מתחומי המחלוקת על אידיאלים וערכים. היהודים נבדלים לשבטים, ומשמרים מנטליות, תמונות עולם, שפה וקודי לבוש שונים. הניכור החברתי מקשה אפילו על שיח בין הקבוצות, שלא לדבר על הסדרים משותפים.
אף שבעיה זו מאפיינת את יחסי שלל המגזרים בעולם היהודי, מענייו במיוחד להתחקות אחרי התפתחות הנתק החברתי בין שני החוגים הנאמנים לשמירת התורה והמצוות – העולם החרדי והציונות הדתית – כבסיס לכל מחשבה על דיאלוג בין הקבוצות הללו.
שורש ההבדל בין שני החוגים הללו במחלוקת חריפה על היחס הראוי לציונות ולתקומת מדינת ישראל. בשנים הראשונות למדינה התבטאו ההבדלים בעיקר בהקשרים של התארגנות וזהות פוליטית ופחות במרחב החיים הדתי והחברתי. שומרי המצוות חיו והתפללו יחד, ורוב הדמויות התורניות והחסידיות היו סמכויות רוחניות לאלו כמו לאלו.
היו כאלה שלא זיהו את עצמם באופן מובהק כ"חרדים" או כ"דתיים". חלקם ניסו לשלב בין העמדות השונות וחלקם ניסו לשמור על עמימות, אבל ככל שהתעצמו ההבדלים החברתיים, נדרש האדם הפרטי לנקוט עמדה. מוסדות החינוך חינכו לאור אתוסים שונים ומנעו אפשרות של עירוב תחומים. נער שהלך לישיבה חרדית ולו מפני שאופייה הזכיר לאביו ה'ציוני' את ה'אלטע היים', את בית אבא, הפנים את סל הערכים החרדי הכולל. לעומת זאת, נער שהתחנך במוסד תיכוני משיקולי פרנסה לרוב נטמע בציונות הדתית.
גם במסגרת החברתית והציבורית נתבעו שייכות והזדהות טוטלית. הרב עובדיה יוסף זצ"ל הוא דוגמה לחוסר האפשרות ליצור עמדה שלישית, שתמזג בין העולמות. הניסיון לאחד מבחינה הלכתית את עולמם של יוצאי עדות המזרח תוך שמירה על עמימות בשאלות המדינה והציונות הסתיים בכינונה של תנועה פוליטית בעלת צביון חרדי מובהק, למרות הכתף הקרה שקיבל הרב עובדיה מכיוון חלק מההנהגה החרדית.
בסופו של דבר הפך הבידול לעובדה קיימת: לא רק במישור החברתי של מגורים ואורח חיים, אלא גם ובהבלטה במישור הרוחני. מוסדות החינוך ועולם הרוח והישיבות מתקיימים במנותק אלו מאלו: הסמכויות הרוחניות אחרות לחלוטין; הדתיים הלאומים הולכים לשרת בצבא, והחרדים ברובם מתנגדים לכך; פרויקטים חברתיים ענקיים אחרים התפתחו בשני המגזרים: בעולם החרדי התפתחה חברת הלומדים, ובעולם הציוני-דתי התפתחה תנועת "גוש אמונים". לא היה מנוס מעיצוב תודעה חברתית נבדלת – אנחנו והם.
הזמן לדיאלוג
בעצם, נקודת המוקד של הוויכוח השתנתה. המאבק הפך להיות מאבק על אופי היהדות במדינת ישראל. ניתן לראות זאת ברוב המאבקים בין החרדים והדתיים: היתר מכירה בשמיטה, שירות לאומי לבנות, חזית דתית מאוחדת, מוסד הרבנות הראשית, גיורים ועוד. הדיון הציבורי בין החרדים והדתיים הלאומים נסוב בעיקרו סביב שאלות על יהדות, דת ומדינה. הוויכוחים האלו הם המניעים למאבקים הפוליטיים הרגילים על משאבים חברתיים.
עם זאת, אירוני הוא שהוויכוח בין המגזר החרדי ובין המגזר הדתי, שביסודו נוגע בשאלות תורניות וערכיות, מתרחש בעיקר במישור התקשורתי והפוליטי ולא בבתי המדרש. היה מתבקש ששיח תורני והלכתי יתנהל בבית המדרש, אך בתי המדרש של שתי הקהילות מנותקים אלה מאלה, ושיח משותף מתנהל, אם בכלל, באופן נקודתי למדי.
דווקא נקודת המוצא של הבידול החברתי – שאלת הלאומיות – עברה תהליכים הפוכים בשני המגזרים. בעולם הדתי נשמעים כיום קולות ששמים בראש סדר העדיפויות ערכים כמו חיבור אישי והעצמת הסובייקט, על פני ערכי הלאום שנזנחו במקצת. בעולם החרדי, לעומת זאת, הפנימו רבים מאוד זהות לאומית חזקה, דבר הבא לידי ביטוי בשיח בעל אופי ימני לוחמני בכל הקשור לקונפליקט עם הפלסטינים ובלעג כלפי אפשרות של הסדר מדיני.
כך שבמידה רבה, ציר הפולמוס החרדי-דתי נע סביב השאלה האם לחיות במעורבות עם החברה הישראלית הכללית ועם העולם המערבי, תוך שמירה על ייחודיות דתית, או להתבדל בתוך מרחב קיומי נפרד ומנותק ככל האפשר מהעולמות שבחוץ. לא קל לייצר דיאלוג או מפגש בין אג'נדות מנוגדות אלו. ההתבדלות החברתית החזקה של המגזר החרדי מובלת ומתוכננת על ידי אדריכלי ומעצבי התבניות החברתיות, שפעלו ופועלים במודעות, מתוך מחשבה כי אכן כך ראוי, ולאור דאגתם הכנה לעתיד היהדות.
אך למרות כל ההבדלים, יש בהחלט אתגרים דומים בשתי הקהילות. הדור הצעיר בשני העולמות אמנם שונה בקול ובמראה, אך מתמודד עם קונפליקטים זהים במובנם הפנימי. הקונפליקטים הללו סובבים סביב השאלה איך מתקיימים כחברה שמרנית נאמנת לתורה בעולם מערבי גלובלי, וכיצד מבצרים עמדות ערכיות מול פלורליזם ללא גבול. 'סדנא דארעא חד הוא' [הארץ כולה אחת] (קידושין כז ע"ב).
יש בהחלט אתגרים דומים בשתי הקהילות. הדור הצעיר בשני העולמות אמנם שונה בקול ובמראה, אך מתמודד עם קונפליקטים זהים במובנם הפנימי. הקונפליקטים הללו סובבים סביב השאלה איך מתקיימים כחברה שמרנית נאמנת לתורה בעולם מערבי גלובלי, וכיצד מבצרים עמדות ערכיות מול פלורליזם ללא גבול
הגיעה העת להחליף את צלילי המנגינות של הדיאלוג הלא-קיים בינינו, ולייצר שיח שמבוסס על עיון בהגיונות ובעקרונות המנחים את המסגרות החברתיות. אפשר, למרות הביקורות ההדדיות, להתבונן זה בזה ולהפיק לקחים; לייצא ולייבא טובין תרבותיים בעלי משמעות קיומית, לא כסיכום של העבר אלא כנקודת מוצא לעתיד, עקרונות משותפים ולא אורח חיים משותף.
הגיעה העת להחליף את צלילי המנגינות של הדיאלוג הלא-קיים בינינו, ולייצר שיח שמבוסס על עיון בהגיונות ובעקרונות המנחים את המסגרות החברתיות. אפשר, למרות הביקורות ההדדיות, להתבונן זה בזה ולהפיק לקחים; לייצא ולייבא טובין תרבותיים בעלי משמעות קיומית, לא כסיכום של העבר אלא כנקודת מוצא לעתיד, עקרונות משותפים ולא אורח חיים משותף
דווקא כיום, לאחר ששככה מהומת חרדת הקיום וקהה החשש מהיעלמות, כבר אין חשש שההבדלים בין החברות ייעלמו או ייטשטשו. שכן מעבר להבדלים האידיאולוגיים ולוויכוחים המהותיים שנתונים בבירור מתמיד, יש גם מחויבות פנימית למנטליות, לשפה ולאורחות החיים השונים, תוצריה של שנות הנבדלות שהפכו אותנו לשבטים נפרדים, איש על מחנהו ואיש על דגלו.
יש כאלו שמקיימים דיאלוג באמצעות שתיקה, שכן דיאלוג אינו אלא ביטוי של ערכיך לנוכח האחר. התבצרותן המוחלטת של קהילות חרדיות מסוימות, המקיימות עולם פנימי שמרני שיש בו מפגש מינימלי עם עולמות אחרים, מבטאת עמדה שדוגלת בהתבדלות מוחלטת. עמדות כאלה נקלטו ועובדו בקרב קהילות מסוימות בזרם החרדל"י, המכוננות גם הן אורח חיים הדוגל ביצירת שפת חשיבה פנימית, ובמעורבות מינימלית עם העולמות שמחוץ להן.
בשורות הבאות אבקש לחלץ מתוך כמה תופעות רווחות בחברה החרדית עקרונות חשיבה רלוונטיים לדיון דווקא עם הזרם הליברלי בציונות הדתית. זאת במטרה להצביע על מגמות יצירתיות בשאלות של יהדות וחברה, ולשמש בסיס לדיאלוג משותף, שלצד היותו רווי ניגודים וחילוקי דעות, הוא יוכל לפתוח צוהר להעשרה הדדית ולשנות במקצת את אופי ההתגוששות החרדית-דתית.
שימור זהות למרות תהליכי שינוי
כפי שרבים צפו, אנו עדים בשנים האחרונות לזרם הולך וגדל בציבור החרדי שיוצא מדפוסי ההסתגרות בכל מה שקשור למחיה ולקיום כלכלי אל עבר דפוסי עבודה וצריכה מוכרים בעולם המערבי: פריחה מואצת של מרכזי השמה והכשרה מקצועיים; מכללות ייעודיות להשכלה מקצועית גבוהה לצד התרבותם של בעלי חזות חרדית בקמפוסים האוניברסיטאיים; קרנות למימון מלגות לימודים ומחיה לזקוקים לכך – כולם ממוקדי מטרה אחת ברורה: פרנסה בכבוד למי שיוצא לעבוד.
מחקרים רבים נעשו ונעשים סביב תופעה זו (לטעמי, חלקם לוקים בהתייחסות לא-פרופורציונלית לפלח אוכלוסייה זו על פני אלו שממשיכים לפעול בתחומי המגזר החרדי, אם בעבודה ואם בלימודים, כימים ימימה), אך לענייננו, חשוב לשים לב שלמרות המפגש עם מרחבים תרבותיים לא מוכרים, התהליכים האלו, במקום להעלים את החרדיות, מנכיחים גוונים חרדיים נוספים.
כך, למרות השינוי המסוים באורח החיים של העובדים והלומדים, השינוי בהרגלי הצריכה, הבילויים במסעדות ובקניונים, החופשות כמיטב המסורת הבורגנית, צריכת תרבות ישראלית ואפילו קבלה מסוימת של יום העצמאות (מבלים ולא חוגגים), רוב מוחלט של אלו שנפגשים עם העולם המערבי ממשיכים לזהות את עצמם כחרדים. גם הביקורת החזקה והמלחמה שמנהל הממסד החרדי נגד התופעה הזו לא מצליחות בדרך כלל לשבור את ההשתייכות החרדית הפנימית. רוב החרדים העובדים מצליחים להכיל את החרדיות במקום לחוות פרדוקס פנימי.
חברות מסורתיות רבות מתמודדות עם ההשלכות של ההתערות במרחב הגלובלי: המוסלמים באירופה, המהגרים בארה"ב, בהודו, בסין, ברוסיה, באפריקה ובמקומות נוספים. שתי אפשרויות עומדות בפני חברה המבקשת לשמור על זהותה בעידן של תמורות: האחת – לפתח תודעה פנימית כבסיס לזהות נבדלת ייחודית, למרות דמיון חיצוני ומעורבות יום-יומית; השנייה – להקים חומות חיצוניות שיחצצו וייצרו עולם אחר מבחינה תרבותית ומנטלית, ובכך להפוך כל מפגש לטכני במהותו.
כאמור, החברה הציונית-דתית דגלה בשיטה הראשונה, ויצרה שיח אמוני ואידיאליסטי שמשמר זהות נפרדת בעולם הכללי. החברה החרדית התמקדה בשיטה השנייה, אך החידוש המעניין בכך הוא שגם חומות נמוכות הן עדיין חומות. היציאה אל המרחב הכללי עדיין משמרת דיסוננס חברתי. אכן, נפערו חללים בחומה, אך היא לא ננתצה. עודנה קיימת.
לא בכדי התפתח ההבדל השורשי הזה בין שתי הקהילות. העולם החרדי, במין הומור סלחני שכזה, מעדיף פרגמטיזם על פני אידאולוגיה. השיח ההלכתי החרדי מתמקד בבירור מושגים הלכתיים ובהחלתם על המציאות, במקום לשקוע בשיח תיאולוגי חסר עוגן. כך אפשר להמשיך ולגלגל מטבעות לשון מוכרות גם כאשר סוחרים או מעצבים מחדש את ההתנהלות האישית היום-יומית. השיח האידיאלי, לעומת זאת, מתקשה לעשות סינתזה מתמדת עם האקטואלי והממשי. אידיאלים, מעצם טבעם, הם אמורפיים, והפרשנות שלהם יוצרת תפיסות נוקשות ולא מתפשרות. אידיאלים הם תכנים שאינם מתעצבים מחדש בעולם דינמי, בעוד פרגמטיזם דומה לאלגוריתם ממוחשב שלומד ומעצב את עצמו לפי עקרון בסיסי, גם בדינמיות של השינויים.
אי אפשר לפרגמטיזם ללא אידיאלים, וחברה שמבוססת רק על הבדלים חיצוניים תהפוך לחברה צינית לגמרי. אולם חשוב למצוא איזון בין שתי הכוחות הללו: אחוז מזה – זהות אידיאולוגית עם נאמנות לתכני אמת: וגם מזה – זהות פרגמטית, והתבצרות טריטוריאלית עם חומות גבוהות או נמוכות.
לקהילות חרדיות שעושות שימוש בפרגמטיזם יש בהחלט יסוד משותף לדיון עם הציונות הדתית הליברלית, ציבור שמטבעו מוכן ומבקש להמיר את הנוקשות האידיאולוגית בפרגמטיזם ובדינמיות. יש גם יסוד משותף לדיאלוג סביב השאלה כיצד משלבים בין שני המאפיינים הללו. סביר להניח שההכרעות שתתקבלנה בשתי הקהילות לא תהיינה זהות, והמגזרים השונים ימשיכו לשמור על אופי נבדל, אך הניסיון המקביל לאזן בין פרגמטיזם ואידיאלים כדי לשמר זהות הוא בהחלט בסיס לליבון משותף.
שיח ההלכה והמחשבה התורנית
מאז שעוצבו כלי המחקר והלמידה המודרניים של מדעי הרוח והחברה התמודדו חכמים נאמנים לתורה עם הביקורות שהופנו נגדה, הן במישור ההלכתי והן במישור ההגותי. פועלם של הרש"ר הירש, בעל הדורות ראשונים, הרב עזריאל הילדסהיימר, הרד"צ הופמן ועוד הוא תחילת היריעה של חכמת ישראל הנאמנת למסורת היהודית.
לצד ההישג חסר התקדים של הרחבת גבולות חכמת ישראל על ידי חוקרים ומלומדים רבים, נשמעת ביקורת על הכפפתו של השיח הלימודי וההגותי למושגים האקדמאיים. כביכול המושגים הללו הם האקסיומה הבסיסית, ולמסורת ישראל יש זכות קיום רק כאשר היא עומדת בתקנים המחמירים של כללי השיח המערבי הביקורתי. לטיעון זה יש הדים רבים, בפרט לנוכח הביקורת הכללית על חלק מהנחות היסוד של כלי המחקר והביקורת המערביים.
במקביל, בעולם התורה החרדי לא מיהרו לעסוק באתגר הזה. ההלכה והאגדה המשיכו להילמד מתוך השפה התורנית עצמה. תבניות חשיבה חדשות, אם בכלל הובאו פנימה, נוסחו מחדש בשפה פנימית, וגישור הפערים בין ההלכה ובין המציאות התבצע בזהירות ורק על ידי פוסקי הלכה מופלגים.
השיח התורני בעולם הישיבות הוא בעיקרו עבודה אינטלקטואלית מרהיבה ואמנותית, בתרגום חופשי של מושגי המציאות למושגים מופשטים, ועם שילוב מעניין של יצירתיות לצד התעלמות מכל מה שקשור לדיסוננס שבין התורה לבין המציאות. אך המחויבות והמסירות העצומה ללימוד התורה הקימו גם דור צעיר וחריף של תאבי ידע, אוטודידקטים חדורי תעוזה שאינם נרתעים מההתנגשויות ומהקונפליקטים, ומסתערים על מגוון היצירה בתחום מחשבת ישראל. החינוך לביקורת תמידית מהיום הראשון של לימוד הגמרא הקדושה נותן בהם את אותותיו. הם מפנים אותה לשני הכיוונים – לגמרא ולמחקר. תלמידי חכמים חרדים לומדים, קוראים ושונים, ובעיקר מפתחים תגובה ייחודית וחדשה לתכנים שאתם הם באים במגע.
לא עוד הכפפתו של השיח התורני למושגים המחקריים, אך גם לא עוד התעלמות מן הביקורת כתוכן. במקום אלה מתחיל לצמוח פרויקט יצירתי שניגש אל הביקורות האקדמיות מתוך התמצאות בחשיבה הישיבתית הפנימית המופשטת, כך שלפעמים אפשר לשמוט ביקורת שנובעת מחוסר הבנה. הרבה פעמים אפשר להשתמש ברעיונות ובהגדרות מתוך עולם ההלכה והגמרא דווקא כדי לתרום לשיח ולחשיבה הכללית. בה בעת, לפעמים נזקק הלומד לכלי המחקר של מדעי הרוח והחברה, כאשר יש בידם להעשיר את לימודו ולשמש בסיס לבניית קומות נוספות בהבנת התורה.
תופעה זו נמצאת בראשית דרכה, ופירותיה במקרים רבים עדיין בוסריים, וטרם הבשילו והעמיקו לכדי שיטה מובהקת. ובכל זאת, הפידבק החיובי ופרץ ההתלהבות שנשמעים מכיוונם של חוקרים ופרופסורים ידועים מעידים על כך שיש בהחלט ניצנים של קול פוזיטיבי תורני ייחודי, שמתפתח דווקא במקביל למהפכת זמינות הידע.
שיח ייחודי זה, המשלב נאמנות לקול ולמבנה המסורתי של לימוד התורה לצד התמודדות עם המונחים הכלים והשפה המודרניים, עליו להתקיים דווקא באמצעות חיבור בין אלו הבאים מעולם התורה החרדי ומתמצאים בשפה התורנית, מבלי להתנצל על כך, ובין הקולות התורניים של בתי המדרש הדתיים, שכבר עסקו ועוסקים רבות בהתמודדות עם השיח הביקורתי. בתי המדרש הללו קשובים גם לתביעות חברתיות אותנטיות שבוקעות מתוך שיח תורני שמתמודד עם התפיסות המערביות המקובלות, שהן תוצאה של החשיבה הביקורתית.
גם כאן אין לצפות שתיווצר אחידות, אך לדיאלוג סביב האכפתיות המשותפת לגופי תורה ולקיומם במרחבי החשיבה הכלליים יש רק תוצאה אחת – הגדלת תורה והאדרתה.
התעוררות פוליטית
לאורך שנות דור, האתוס של עולם הישיבות החרדי קרא לחניכי הישיבות להימנע מעיסוק בפוליטיקה פנימית או ארצית. קולותיהם של המשגיחים בישיבות שיקפו נאמנה את יחסי הכוחות שהם ביקשו לעצב. הליבה החברתית מורכבת מלומדי התורה, מיושבי בית המדרש. הנציגות הפוליטית מתפקדת כזרוע מבצעת (ידא אריכתא) של גדולי ישראל, מנהיגיהם של יושבי בית המדרש.
לימוד התורה אכן נשאר דומיננטי, אך הנרטיב נסדק לכל אורכו. תהליכים רבים הטמיעו אט אט בתודעה הציבורית כי ידם של שלוחי הציבור חופשית מדי – הן בדאגה לאינטרסים כלכליים ושלטוניים שלהם עצמם ושל קבוצות לחץ פוליטיות, והן בתיאור המציאות בפני המנהיגים החרדים בצורה מסוימת (רצויה) כדי להשיג את התוצאה המבוקשת.
מצב עניינים זה טשטש את הבלעדיות של ערך לימוד התורה. כיום, מי שלא תופס עמדת השפעה המייצרת הון תרבותי מוצא את עצמו מחוץ למשחק, וללא מעמד חברתי-ציבורי. השאיפה להיות 'תלמיד חכם' התמזגה עם הצורך לתפוס עמדה ציבורית.
גם המאבקים הפנים-חרדיים המשתוללים במלוא העוז נובעים ממצב זה. הפרשנות הרווחת הבוחנת את הוויכוחים בפריזמה של מידת קיצוניותם של הפלגים הנצים היא שגויה. המאבקים בין תלמידי הרב שטיינמן ותלמידי הרב אויערבך; המאבקים בין הסיעה המרכזית באגודת ישראל בראשות חסידות גור לבין סיעת שלומי אמונים בראשות מאיר פרוש; המאבקים בין הרבנים שלום כהן ויצחק יוסף לבין הרב שלמה עמאר, ובין אריה דרעי לאלי ישי – כל אלו ומאבקים אחרים אינם רק מאבקים על שליטה במנגנונים, על ההתמודדות עם איום הגיוס לצה"ל או על זהותם של מקבלי ההחלטות בשאלות ציבוריות. הם מאבקים בין הסדר הישן – עסקנים הפועלים ב'שירות' הרבנים – לבין אקטיביסטים צעירים חדורי מוטיבציה לתפוס מקום ליד השולחן.
לצד הביקורת שיש להשמיע על כללי המשחק הפרועים הרווחים במרחב הפוליטי הפנים-חרדי, הרי שככל שהמורשת החרדית זרועה מחלוקות בין גורמים שנאבקו על היכולת להתארגן עצמאית מול המוסדות הוותיקים, הניצחון הובטח לאלו שהיו להם התעוזה והתחכום הפוליטי הנדרשים כדי להיות גורמים בעלי כוח במשחק החברתי.
יש גם מידה לא מבוטלת של תועלת מתסיסה חברתית פוליטית זו. בעוד שהדוקטרינה הישנה הקימה מערכת חברתית שבה התנועה מווסתת על ידי כמה גורמים בכירים, בשוק החופשי של העולם הפוליטי ההשפעה מבוזרת בין בעלי עמדה רבים; השחיתות הציבורית מוגבלת לטובת שקיפות, ומעל לכול – המעורבות הציבורית והחברתית מייצרת בעצמה זהות ושייכות עם החברה והקהילה. העובדה שפרטים רבים כל כך שותפים בעיצוב הסדר החברתי מפתחת תחושת אחריות לשימורו של המבנה החברתי, ואפילו מהווה במקרים רבים גורמים המקדמים "נרמול" יחסים בין האדם הפרטי לממסד.
אפשרות של אקטיביזם חברתי נחוצה לחברה שמכילה מספר רב של אינטלקטואלים החפצים במעורבות בעיצוב הסדר החברתי כגורם שמייצר בעצמו זהות חברתית וזיקה אל הקהילה והמגזר. ככל שמתאפשרת שותפות פוליטית לשכבה רחבה יותר של 'מעמד ביניים', מתגבשת שכבה איתנה יותר של נאמנים לחברה.
תסיסה אקטיביסטית פוליטית בהקשרי דת היא תופעה רווחת במגזר החרדי כמו גם במגזר הציוני-דתי, ובפרט זה הליברלי. התעצמות של תהליכי מעורבות ציבורית מסוגלת ללכד רבים סביב הדגל הקהילתי. ההבנה האינטואיטיבית כי שותפות מייצרת זהות היא כנראה נחלתם של שני המגזרים, ולכן גם האקטיביזם החברתי הוא עיקרון שסביבו ניתן לקיים דיאלוג בין-מגזרי. הדיאלוג יעסוק בתחומים ובאפשרויות של המעורבות; בגבולות השימוש בכלים מסוימים במסגרת המאבקים, ובאופציה של הצטלבות המאבקים בין הקהילות השונות.
ואולי יותר מכול, הדמיון בין שתי הקהילות יכול להושיב סביב שולחן דיונים אחד, רווי אי-הסכמות, קבוצות צעירים חרדים – אפילו אם הם קוראים במסגרת מעורבותם הציבורית להעצמת נורמות אולטרה-אורתודוקסיות – עם מקביליהם הדתיים-ליברלים, המבקשים לעתים דווקא לקדם 'רפורמות' דתיות במסגרת פעילותם. אחרי ככלות הכול, ההבנה שעצם המעורבות – ולא מידת השמרנות הדתית – היא זו שמייצרת שותפות חברתית, יש בה כדי להוות בסיס למציאת נוסחאות לקיום משותף ונבדל.
להנדס מחדש את התבניות
התפיסה הרווחת הקושרת בין ציבורים שונים על בסיס דמיון במערכות המושגים ובאורח החיים נכונה רק באופן חלקי. דווקא התבוננות על דפוסים פנימיים של התמודדות עם אתגרים מצביעה על אנלוגיה מסוימת בין חברות שלכאורה רחוקות זה מזה באורח החיים – הזרם הליברלי בציונות הדתית וקהילות מסוימות בעולם החרדי.
שלושת המאפיינים שסקרנו מצביעים על הגיונות מנחים משותפים בנוגע לשמירת זהות: שילוב בין חומות חיצוניות ופרגמטיזם לצד תכנים ואידיאלים פנימיים; איזון בין התמודדות עם ביקורת מחקרית לבין נאמנות וגאווה במסורת התורנית, ואקטיביזם פוליטי כבסיס לשותפות חברתית ולהסדרה וקיום של ערכים שונים – יכולים לשמש פלטפורמה לשיח אחר, כזה שמתרחש בעולם הרוח ובבתי המדרש, כדרכה של תורה, וסובב סביב האתגרים הדומים, למרות השוני התרבותי והמנטלי. שיח כזה לא ינסה להעלים או לטשטש את הבידול המנטלי והתרבותי, אבל יהנדס מחדש את תבניות הדיאלוג הנוכחיות, ומתוך כך יפרה ויעצים את כל נאמני התורה במאוד מאוד.
