מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, יום העצמאות בימי העומר. תשפ"ד

מתקדמים אנו ליום העצמאות, יום טוב גדול שבו הכרזנו על ארץ ישראל כמדינת היהודים תחת שלטון יהודי עצמאי. היה זה בתקופת ספירת העומר, תקופה של פוגרומים והרג והרס של קהילות יהודיות במשך למעלה מאלף שנות גלות, תקופת אבלות קשה, שאמנם שורשה באבלות ישנה על פי מסורת תלמודית שלפיה תלמידי ר' עקיבא מתו במגיפה בין פסח לעצרת. אך, ואולי בעיקר באשכנז אבלות זו משקפת את הטרגדיה של גזירות תתנ"ו וגזירות נוספות שהתמידו במהלך הדורות, עד שדמים בדמים נגעו, דמם של תלמידי ר' עקיבא בתשפוכת דם התוסס ורותח של קדושי אשכנז שנהרגו על קידוש השם, ועד לדורנו אנו. (וראו מש"כ במנהגי ישראל, ח"א ירושלים תשמ"ט, עמ' צ"ח-קי"ז.) אך לעומת דורות קודמים, שלא היה ביכולתם להגן על עצמם ולהתנגד בלחימה כנגד הרוצחים, זכינו אנו לדחות ולהביס את אויבינו הקמים עלינו, ועל כן נקבעו לנו ימי הודיה להקב"ה המצילנו מידם.

והנה במסכת מגילה י"ב ע"א ישנה סוגיה בנידון זה,  וזו לשונה: תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דריש? א"ר חייא ב"ר אבין א"ר יהושע בן  קרחה ומה מעבדות לחרות אמרינן שירה [בפסח] וממות לחיים [בפורים] לא כל שכן! ובחידושי הריטב"א שם: ורבנן דתקון בתר הכי נר חנוכה, יש לומר דסמוך נמי על האי טעמא. ובשאילתות סי' כ"א, (לחנוכה) מהדורת ש"ק מירסקי ח"ב קפ"א, איתא: דמחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי  קמי שמיא בעידנא דמתרחיש להו ניסא, דכתיב, "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים,  כי גבר עלינו חסדו…" (תהילים קי"ז א'-ב') ואילו משום ד"גבר עלינו חסדו"… "הללו את ה' כל גויים"? אלא הכי קאמר: "הללו את ה' כל גויים"- מה דעביד  עימכון וכל שכן אנן דגבר עלינו חסדו… וכד מטי יומא דאיתרחיש להון ניסא לישראל, כגון חנוכה ופורים, מיחייב לברוכי "ברוך אשר עשה ניסים לאבותינו בזמן הזה"… וכו' ובפסחים קי"ג ע"א איתא: אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה משה וישראל אמרוה בשעה שעלו מן הים. והלל זה מי אמרו? נביאים שבנביאים תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן. ולשנגאלין אומרין אותו על גאולתן. ובמדרש הגדול לשמות י' ב', עמ' קמ"ה-קמ"ו, על הפסוק שם, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך", איתא: אמר ר' חונא: מצינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שצריך אדם ליתן שבח והודיה לה' על מעשה נס. מן התורה מניין: דכתיב, "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך"; ואומר, "ולמען ספר שמי, בכל הארץ" (שמות ט' ט"ז). מן הנביאים דכתיב, "חסדי ה' אזכיר תהלת ה' וגו'" (ישעיה ס"ג ז'). ואומר, "ואמרתם ביום ההוא, הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילתיו הזכירו כי נשגב שמו" (שם י"ב ד'). מן הכתובים דכתיב, "אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו, לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה" (תהילים ע"ח ג'-ד'). ואומר, "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" (שם ק"ז ח'). והעיר על מקור זה רמ"מ כשר בתורה שלמה פרשת בא, י'-י"א, עמ' רכ"א, שדרשו חז"ל "שיש חיוב ליתן שבח והודיה לה' על מעשה נס. וראייה מכאן לשיטת רבינו דניאל שיש מצוה להלל ולשבח בכל זמן יתראה לנו נצחונו וגבורתו". וכוונתו בהזכירו את שיטת ר' דניאל למה דאיתא במעשה ניסים סי' ב' (לשאלתו של ר' דניאל הבבלי על ספר המצות לרמב"ם והשגותיו של ר' אברהם בן הרמב"ם), פאריס תרכ"ז, וז"ל:… כל המועדים הם זכר ליציאת מצרים, ונתחייב בזה גם כן אשר נהללו ונשבחו יתברך בכל זמן יתראו לנו נצחונו וגבורותיו. ועל כן אמרו כי הלל בימי חנוכה דאורייתא… ולכן נתחייב לפרסם הניסים בכל מקום שנעשו. שיטתו זו שההלל לזכרו שנצחונו וגבורתו… בכל זמן" היא כשיטתו של הבעל הלכות גדולות, שקריאת הלל בכל הדורות מדאורייתא היא, שעיקר חיוב זכרון הנס הוא מדאורייתא. אלא שמן התורה אפשר לצאת ידי חובת זכרון גם במניעת הספד ותענית (כמו הימים המנויים במגילת תענית)… אלא שקריאת הלל (בחנוכה) ומגילה (בפורים) קל וחומר דאורייתא לומר שירה, כמו שציווה בפסח לספר ביציאת מצרים בפה, הכי נמי ממות לחיים חייב לומר שירה בפה, וגו'. ואכן כך מצאנו אף בסכוליה למגילת תענית, מהדורת ליכטנשטיין, עמ' 342 [86]: ומה ראו לגמור בהם [בימי חנוכה] את ההלל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקב"ה לישראל הם מקדימים לפניו בהלל ובשבח. וכך הוא אומר בספר עזרא, ויענו (כל העם) בהלל ובהודת לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכו'…" (עזרא ג' י"א.) (וראו מש"כ ורד נעם, במהדורתה של מגילת תענית. ירושלים תשס"ד, עמ' 276-274.) ועיין בתשובות החת"ם סופר אורח חיים סי' קצ"א, ר"ח, ושם יורה דעה סי' רל"ג, דמשמע שאפשר לחדש יום טוב לזכר הנס ודלא כפרי חדש לאורח חיים, סי' תצ"ו, מנהגי  איסור סעי' י"ד.

הנה כי כן שישנם מקורות קדומים ואף מימי הגאונים והראשונים שניתן לקבוע יום טוב לזכר הנס והגאולה של יחידים, ולא כל שכן מכלל ישראל, אף שישנם מן האחרונים שראו בו משום איסור. ומצאנו באבן עזרא לבמדבר ט' י', "וביום שמחתכם ובמועדיכם…", ששבתם מארץ אויב, או נדחה האויב הבא עליכם, וקבעתם יום שמחה כפורים ושבעת ימי חנוכה כימי שמחה, וגו'. (וראו מהדורת א' וייזר, ירושלים תשל"ז, עמ'  ק"מ הערות 19, 20.) ובתלמידי ר' יונה לברכות פ"ב, איתא: … אלא כך העניין שעיקר ההלל נתקן על כל צרה שלא תבוא על הציבור, שבשעה שהיה לכל הציבור צרה והיה הקב"ה עושה עמהם נס היו עושים יום טוב ואומרים הלל והיו מחויבים לברך על קריאתו, אף על פי שלא היו גומרים אותו. ועיקר התקנה לא הייתה אלא בנס לכל ישראל דכתיב, "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת [ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאיביכם]" (במדבר י' ט').

הרי שיש בספרות ההלכה כמה חילוקי דעות בעניין אמירת הלל ביום העצמאות, שאין לאמרו, שיש לאמרו כחצי הלל, בלא ברכה או עם ברכה, והלל שלם עם ברכה. וכגון הא מצאנו בשאלות ותשובות קול מבשר, מאת ר' משולם ראט, ח"א סי' כ"א, דכתב שם: העולה מכל זה לדינה, אף כי אין להטיל חובה על כל איש שיהיה צריך לברך שהחיינו ביום העצמאות, אבל כל מי שרוצה לברך הרשות בידו, ואין בזה שום חשש לברכה לבטלה. וכל מי שיודע בעצמו שנהנה ושמח במאורע של תקומת המדינה ביום ההוא שהוקבע כיום טוב. אין ברכתו רשות אלא חובה. ונכון להסמיך ברכת שהחיינו לאמירת הלל, היינו לפני ברכת הלל אם אומרים את ההלל בברכה (לפי שורת הדין כמו שהוכחתי לעיל)…. וכו'.

ומאחר ורבו הדעות בעניינים אלו, ונלקטו בספרו של נחום רקובר, הלכות יום העצמאות ויום ירושלים, ירושלים תשל"ג, נסיים בדברי סיכומיו של הרב גורן, בעניינים אלה. כי בעמ' נ"ה כתב בזה הלשון: יש כח ביד העם בציון לקבוע יום מסוים בשנה כיום טוב לשמחה ולששון על ניסי הציבור והעם כימים טובים מעין אלו שנקבעו בימי הבית השני, המנויים במגילת תענית, לזכר הניצחונות, הכיבושים, הניסים והנפלאות שעשה לנו ה' בארץ הזאת במלחמת הקוממיות, בעמדנו מעטים נגד רבים ובפני סכנת השמדה חס ושלום, וה' הצילנו מידם. ובעמ' קמ"ז כותב הוא בעניין קריאת ההלל: בסיכומו של בירור זה יוצא שלדעת כל הגאונים, הראשונים והאחרונים כולל את שיטת הנציב בספרו העמק שאלה [ראו לעיל עמ' קמ"ה-קמ"ו] ואין צריך לומר לשיטתו של החתם סופר ישנה חובה מדי שנה בשנה, לפחות מדבריהם, לקרוא הלל בברכותיו על נס ההצלה שאירע לנו במלחמת הקוממיות שניצלנו ממוות לחיים ויצאנו משעבוד לחירות, והקל והחומר בנס מצרים הנו כאן בוודאי בתקפו כדברי החתם סופר וכמו שהוכחנו ממגילת תענית ומיתר המקורות, וגו'.

ותפילתנו לקל עושה נפלאות, שכפי שעשה חסד עם אבותינו בגאולה וישועה בימים ההם, כן נזכה אף אנחנו לסוף וקץ לכל צרותינו תחילה וראש לפדיון נפשנו, ונודה לשמו הגדול בהלל וזמרה בקרוב בימינו, אמכי"ר.

ד. שפרבר