כשרות אתיופית – בין פולחן למוסר / שרון שלום

 

not memberg

 

כשרות אתיופית – בין פולחן למוסר

שרון שלום

שרון שלום הוא רב קהילת 'קודשי ישראל' בקריית-גת, דוקטורנט ומרצה במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן

עולם הכשרות, כפי שהוא מוכר בישראל היום, הוא עולם גדוש בפרטים, אשר המחלוקות עליהם מובילות לעתים קרובות לפירוד ולהרחקה. קהילת 'ביתא ישראל' שימרה את מנהגי הכשרות אשר נהגו בישראל בתקופת המקרא. התבוננות קרובה בעולם הכשרות של קהילת עולי אתיופיה מאפשרת לבחון את המרחק שבין עולם הכשרות כפי שהוא נראה היום, לבין עולם הכשרות הקדום והמקראי. שרון שלום מציג את העולם הזה ומציע לקח אפשרי מן המפגש עימו.

 

הקדמה

מקובלני מסבי זצ"ל אבא דג'ן (גדעון) מנגשה שבבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של 'ביתא ישראל', עומד ערך יסודי אחד, ערך השוויון. זאת בניגוד לדיסציפלינה התרבותית, שבה התרבות כולה מעוגנת בתפיסה היררכית מובהקת המאופיינת בקוד הכבוד,[1] לפני האל כולם שווים. לאמור, יהא האדם אשר יהא, גם הגוי אשר הנוגע בו נטמא על פי מנהגי הטומאה והטהרה של העדה – כולם מתייחסים לקב"ה, בצורה שווה. אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם פרטים וחלק מהיישות האלוקית בצורה שווה.

במאמר זה אבקש לחשוף את הקוראים לתחום בו מיושמת להפליא נגזרת של התפיסה הזו   – מנהגי הכשרות של ביתא ישראל. ביסוד מנהגם  עומד בעקביות ערך אחד, ערך השוויון לפני האל. מניסיוני, ככל הידוע לי, בקרב קהילת "ביתא ישראל" לא נתקלתי מעודי בפיקוח חברתי כשרותי בשם הממסד, או לחילופין בשם ההלכה והאמת האובייקטיבית. במילים אחרות, בלבו יודע כל יחיד שעניין מנהגי הכשרות הוא לטהר ולקדש, וששורשי הכשרות נעוצים במסורת מסוימת או בהרגשתו ובטוב לבו של היחיד בלבד הכשרות נותרת כעניין פרטי של היחיד למול בורא עולם, ולא כאמצעי להפרדה ושליטה חברתית.

דומה שרוח זו נעדרת באופן משמעותי מכל דיסציפלינות הכשרות הקיימות היום במדינת ישראל. כפי שהדבר משתקף היום, נראה שהכשרויות הללו בישראל מצליחות לפלג את העולם היהודי. אפילו בתוך הקבוצות הדתיות ישנה היררכיה על פי הגדרות. אפשר למצוא שארבעה יהודים שומרי מצוות יושבים יחד ואינם יכולים לאכול אחד מהשני בשל הבדלים בדיני כשרות ביניהם! ביסוד תופעה זאת עומדת התפיסה ההיררכית לפיה יש כשר יותר וכשר פחות, מהדר יותר ומהדר פחות, כשרות של הרב הזה מול כשרות של הרב האחר. תפיסה זו עומדת בניגוד לתפיסת הכשרות בקרב יהדות אתיופיה, בה הדגש הוא על היסוד המוסרי-חברתי של השוויון ולא על היסוד הפולחני.

 ביתא ישראל – יהדות מקראית

בין העליות, בעשורים האחרונים, עלתה גם קבוצת 'ביתא ישראל' מאתיופיה. במובנו הפשוט ביותר של המונח בלשון האמהרית, 'ביתא ישראל' מנוגד ל'ביתא קריסטיין'-(כנסייה). לאמור, השם 'ביתא ישראל' קובע ראשית את הייחודיות וההבדל בין הלא יהודים ליהודים מנקודת ראותם. זאת ועוד, יהודי אתיופיה אימצו לעצמם את השם 'ביתא ישראל' במקום הכינויים האחרים שניתנו להם כדי לבטא את הקשר שחשו כלפי ארץ ומסורת ישראל. השם 'ביתא ישראל', איפוא, הוא מבחינת הכרזה סמלית עבור היהודים שסירבו להתנצר ושמרו על אמונת ישראל. בשנים האחרונות  השם 'יהודי אתיופיה' הפך לנפוץ.  'ביתא ישראל' נמנית "עם קהילות ישראל שתולדותיהן לוטות בערפל בכל הנוגע לקביעת הקשר, המוצא והזהות עם העם היהודי. מסעות ומחקרים נערכו ונכתבו במטרה לקבוע את מוצאם וזהותם של 'ביתא ישראל".[2] על אף השאלות והמחקר בדבר התגלגלות מוצאה היהודי, מוסכם ומקובל כי קהילת 'ביתא ישראל' היתה מנותקת מכל התפתחות הלכתית חז"לית. כלומר, קהילת 'ביתא ישראל' לא הושפעה כלל ועיקר מההתרחשויות ההיסטוריות היסודיות שליוו את התפתחות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. היא המשיכה במסורת יהודית המעוגנת ברוח מקראית- תנ"כית.

כשרות ללא פרטים

בדברים הבאים אבקש להציג את הדוגמאות לשמירת הכשרות ה"מקראית".

יהודי אתיופיה הקפידו מאוד על נושא כשרות המאכלים. חלקם הגדול של האיסורים מפורטים בתורה וחלקם משקף מסורת שהיתה נהוגה באתיופיה, שהתחדשה על ידי חכמים של הקהילה. הקפדה יתרה היתה בהימנעות מכל מגע בחיה טמאה, שנתפס כמטמא, ולא רק מאכילתה. במקרה של מגע יש לטבול ולרחוץ לפני החזרה לכפר היהודי. את השחיטה היה מבצע המנהיג הרוחני, הקייס, ברוב המקרים, או כל אדם שהיה לו ניסיון בשחיטה ללא כל רישיון מיוחד לשחוט בעצמו. כלומר, באתיופיה כל ראש משפחה ירא שמיים יכול לשחוט בעצמו. בשעת השחיטה יש לוודא שראש הבהמה מופנה לכיוון ירושלים. גם מצוות כיסוי הדם המבוארת בתורה, נשמרה בקפדנות: מתחת למקום הצוואר דאגו לחפור בור שיקבל את כל הדם שנשפך לאחר השחיטה. לאחר מכן הוא כוסה בעפר. את הדם נהגה הקהילה להוציא מהבשר לא באופן שמקובל היום, אלא באמצעות חיתוך הבשר לחתיכות קטנות מאוד, שטיפה במים, ולאחר מכם תלייתם באמצעות חבל על מנת לייבשם. כמובן שלא נהגו להשרות את הבשר או כל שלב מהשלבים שאנו מכירים היום בכל ההליך שנקבע בהלכה לצורך הכשרת הבשר.

יהודי אתיופיה מאוד הקפידו לא לאכול בשר וחלב יחדיו וכמובן שלא לבשלם ביחד. עם זאת, יהודי אתיופיה לא הקפידו כלל על המתנה בין אכילת בשר לאכילת חלב או ההפך. לגבי אכילת עוף וחלב – זאת היתה מותרת לגמרי ולא היה בכך כל איסור, היות ואיסור זה אינו מופיע כלל בתורה הכתובה.

כפי שניתן לראות בהלכות אלו המשקפות מציאות של הלכה מקראית ניתן לראות כמה עקרונות: בניגוד להלכות הכשרות הנהוגות היום בהן ישנה ירידה לפרטי פרטים – במנהגי יהדות אתיופיה, הללו אינם קיימים, מה שמאפשר להתרכז בצד האנושי. בנוסף – לא קיימת היררכיה של כשר יותר ופחות: כך בשחיטה שכשרה אצל רבים מתוך הפשטות שבה, אך גם מעבר לכך אלו מושגים שכלל לא היו קיימים. כמוהם לא היו קיימים כלל מושגים של ספקות: חשש, שמא, וספק – הם מושגים שלא היו חלק מהעולם הדתי של יהודי אתיופיה.

מעבר להבדל המהותי שבין שני הדגמים של יהדות, זו האתיופית-מקראית וזו התלמודית, ישנו הבדל יסודי נוסף. דומה שפה נעוץ ההבדל בין הלכות הכשרות של יהודי אתיופיה להלכות הכשרות הקיימות כיום בישראל. אני סבור כי קיים הבדל מהותי באופייה של הכשרות כפי שנשמרה ב"ביתא ישראל" לבין האופי של הכשרות כפי שהיא נתפסת כיום. נראה, כאמור, כי מנהגי הכשרות של יהודי אתיופיה מושתתים יותר על יסוד מוסרי לעומת מנהגי התלמוד המבוססים יותר על יסוד הפרקטיקה הדתית. במילים אחרות, ההלכה האתיופית לרוב מתמקדת בכוונתו של האדם לעבוד את בוראו ופחות בפרטי הלכות מדוקדקות.

חלוקה זו בין שתי הגישות קיימת, כפי  שהעלה פרופ' ישראל קנוהל במאמרו, כבר בתנ"ך. קנוהל הצביע על שני מימדים של התגלות.[3] הראשונה היא המוסרית, הקשורה לתקופת האבות, והשנייה היא הפולחנית, בתקופת משה ובני ישראל. הקב"ה מתגלה בתקופת האבות בשמות א-להים, ומתואר כבורא עולם על אושיות המוסר. בתקופת משה ההתגלות היא בשם הויה, המתקשר למכלול הפולחני. אין ספק שבמנהגי הכשרות של יהודי אתיופיה המימד הפולחני והמימד המוסרי היו שלובים זה בזה, כפי שקנוהל מתאר ביחס לנבואה, אשר שילבה בין השניים.

מנהגי הכשרות בקרב יהודי אתיופיה, כמו גם מנהגי הטומאה והטהרה העצימו את הסולידריות הרבה שהתקיימה בין האחד לשני. וכך למשל, למרות שיהודי אתיופיה עמדו בדבקות על המנהג שאין לבא במגע עם הגויים,  הם דאגו לכל האירועים והשמחות להזמין את שכניהם הנוצרים ללא כל משוא פנים, גם אם ישבו בנפרד. מנהג זה מלמדנו שמנהגיהם הדתיים היו מעוגנים על יסוד מוסרי, לפיו כולם שווים לפני הקב"ה.

הכשרות כגורם מאחד ולא מפלג

מן ההתבוננות במנהגי הכשרות של יהודי אתיופיה, נראה, כפי שראינו מן הנוהג בעניין השחיטה, וכך בנוגע לעניינים נוספים, כי עולם זה מושתת ומעוגן היטב על אמון הדדי, ובתפיסת האדם כעומד מול האל. ובכלל, בכל ענייני הטומאה, הטהרה והכשרות, מושגים כמו "חשש", "ספק" או  "שמא"  הם זרים לעולם זה. דומה כי במקום בו ישנה תפיסה לפיה ההגדרות הפורמאליות לעבודת ה' משקפות את המימד המטאפיזי בלבד, אזי ייווצרו כתות על פי היררכיה של רמת כשרות. נמצאנו למדים איפוא, כי עולמה הדתי של יהדות אתיופיה, ובאופן מיוחד ענייני הכשרות שלה, מושתתים על יסוד מוסרי לצד המודעות לעמידה מול האל; תפיסת העמידה למול האל היא העיקר, והיא הבסיס לתפיסת השיוויון המוסרית: כולם שווים לפני האל.

הפיכת הדת לרוחנית, אישית ומסתורית היא להערכתי האתגר הגדול שעומד היום לפני מוביליו של עולם התורה. שכן, דומה שהעולם הדתי פינה היום את שאיפותיו ועיסוקיו הרבים לקביעת מסגרת, שימור הממסד, בניית סמלים, עיסוק מסיבי בקיום מצוות, מאשר להתמודדות עם התוכן, עם הרוח, עם העולם היהודי, , דבר הנובע מהתובנה כי עיקרה של היהדות הוא בהיות מצוותיה האפשרות למפגש של האדם עם הקב"ה ועם הזולת. להערכתי גישת הממסד הרבני מפספסת. היהדות היא הדבר שאיחד את העם היהודי במשך אלפי שנים של גלות וריחוק. דא עקא, דומה שכיום העולם הדתי מפלג את העולם היהודי. הדתיים אינם יכולים לאכול עם הלא דתיים, הם אינם יכולים לנהל עסק ביחד, אינם יכולים לגור ביחד, לא יכולים להינשא זה לזה, אפילו בתוך הקבוצות הדתיות ישנה היררכיה על פי הגדרות: הכשרות מייצרת הרחקות והפרדות גם בין תתי קבוצות אשר כולן להגדרתן, נאמנות ליהדות הדתית. במציאות עגומה זאת הגדרת היהודי תהיה חיצונית ולא מהותית או ערכית. לאיזה זרם הוא שייך? חרדי, כיפה סרוגה, לא דתי, רפורמי, קונסרבטיבי, אתיופי, תימני, רוסי, דתל"ש, ועוד. מי ייתן, שמנהגי הכשרות ובכלל עולמה התיאולוגי של 'ביתא ישראל' יהיה בכוחם לתרום רבות לחידוש מקומה של היהדות