אני במערב(א) ולבי במזרח
חינוך ציוני-דתי אשכנזי: האם אפשר אחרת?
חזי כהן
ד"ר
חזי כהן מלמד בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע ובמדרשת עין הנצי"ב. עוסק במקרא
ובתורתו של הבן איש חי ככלי לתיקון המידות ועבודת ה'.
את המאמר עיבדה
וערכה אפרת ביגמן.
הציונות הדתית היא אשכנזית. גם אם היא מקבלת את הספרדים, אין היא מכילה את הספרדיות כתרבות: ברוב
המכריע של הישיבות התיכוניות והגבוהות לומדים גמרא בסגנון אשכנזי, וכמעט לא נזכרת בהן
תורתם של חכמי המזרח. אך התרבות הספרדית מציעה עולם דתי עשיר ורלוונטי ותפיסת עולם
שעשויה לתרום רבות לעולם הציונות הדתית. לפיכך דרושה אלטרנטיבה: ישיבה
ספרדית-ציונית-דתית-מודרנית
אחד מרגעי המפנה הדרמטיים בחיי היה ביום שבו
דרכו רגליי בישיבה התיכונית. עד אז חשבתי שכולנו ספרדים – אמנם ישנם מעט גרוזינים
בעולם ומעט יותר מהם טריפוליטאים, אך ידעתי כי רוב רובו של עם ישראל הוא עיראקי.
המעבר מאור יהודה אל הישיבה התיכונית שינה את חיי; פתאום חשתי מיעוט שולי שאינו
חלק מן השיח התרבותי והדתי. בישיבה התיכונית הכול היה ב"אשכנזית":
התפילות, שיעורי ההלכה, שיעורי ההגות, קוד הלבוש ועוד. עולם הרבנות שינה את פניו,
וראש החכמים, הרב יוסף חיים, הוא "הבן איש חי", הוחלף אחר כבוד ברב
אברהם הכהן קוק. קודם ללימודי בישיבה לא הכרתי את הרב קוק ואת בנו, הרב צבי יהודה,
ולא שמעתי מעולם על הרב נריה. בעיקר הופתעתי מן הדיכוטומיה שאפיינה את הדיבור
הכללי: דתיים לעומת חילונים, חזרה בתשובה וחזרה בשאלה. באור יהודה הורגלתי לראות
דתיים ודתיים פחות, מסורתיים ברמות שונות, ולכנות את המעבר ממסורתיות לדתיות במושג
"התחזקות".
למעט דמות אחת שהתייחסה בזלזול בוטה לכל
הספרדים, כמעט לא חוויתי אפליה אישית וגלויה בישיבה. רוב רובם של המורים והרבנים
התייחסו בכבוד למזרחים, שהיו כעשרים אחוז מתלמידי הישיבה (תמיד הקפידו שלא נגדל
מעבר לאחוז זה). אולם המציאות עצמה הייתה בעייתית מאוד: העולם התנהל באשכנזית. ואני
יצאתי למלחמה. נדרשתי לדקלם בשיעורים הלכות שאינן רלוונטיות עבורי, אך הקפדתי
לכתוב במבחנים את פסיקות הבן איש חי ולא את דברי הרמ"א; נאלצתי להתפלל יום-יום
במנגינות ובנוסח שאינם מוכרים לי ואינם מדברים על לבי, אך מלמלתי את נוסח התפילה
שלי וזמזמתי מנגינות מבית אבא; ישבתי בהפגנתיות בכל קדיש, ועמדתי לכל אורכה של תפילת
"לכה דודי" ופניי לצד מערב (הפוך מכולם), ניצב יחיד בין כארבע-מאות
תלמידים, מצהיר על ייחודי; הקפדתי גם לדבר בערבית עיראקית עם אמי בטלפון הציבורי –
מושא לבדיחות, אך גם להערכה.
מאז הגעתי לישיבה התיכונית השתנו חיי, ואני
בדיאלוג מתמיד ביחס לזהותי – עם הסביבה ובעיקר עם עצמי. מאז אני יודע להתפלל
בשלושה נוסחים (עם חתונתי הכרתי את הנוסח הרביעי – הוא הנוסח התימני), ומכיר את
עולמם של רבני מזרח אירופה ומערבה וכן את מנהגי אשכנז. אך חכמים אמרו שאין אדם למד
אלא במקום שלבו חפץ, ואני חש שאין אדם מתפלל אלא בנוסח ובמנגינה שלבו חפץ. אני אמנם
יודע לזמר שירים חסידיים וניגונים, אולם אין אלה ממלאים את לבי, ולעתים קרובות אני
מוצא עצמי מזמזם בשקט את מנגינותיי בבית הכנסת.
ציונות דתית אשכנזית
כל התחנות שעברתי מאז ועד היום מלמדות שבעיית
האפליה התקיימה וקיימת עד היום בציונות הדתית. בצער רב עליי לקבוע: הציונות הדתית
היא אשכנזית. שורשיה באשכנז וחשיבתה אשכנזית, וגם אם היא מקבלת את הספרדים, אין
היא מכילה את הספרדיות.
התיאור שפתחתי בו על לימודיי בישיבה התיכונית
נכון במידה רבה גם היום; גם בישיבה הגבוהה שלמדתי בה וגם במוסדות הגבוהים שאני
מלמד בהם כיום לא חל שינוי משמעותי בעניין. אמנם אי אפשר להכחיש כי המודעות לתורת
חכמי המזרח עלתה, הרגישות לצרכים ולרגשות של התלמידים גברה; במקומות רבים מלמדים
מורים ספרדיים, ובעיקר – הולכת ומחלחלת ההבנה העקרונית שיש לשים קץ להתנשאות
האשכנזית. אולם השינוי קטן ואטי מדי.
מובן שמצבנו טוב לעין ערוך מזה ששורר בחברה החרדית;
אצלנו כמעט אין אפליה אישית: כולם מתחתנים עם כולם, לומדים יחד, כולם שרים פיוטים
ומכירים בחכמי ישראל הספרדים, ובראשם הרב מרדכי אליהו, אשר שימש אחד ממנהיגי
הציבור הדתי-לאומי. אך בכל זאת, לספרדיות אין מקום בציונות הדתית כתרבות. בראשן של
הרוב המכריע של הישיבות התיכוניות והגבוהות עומדים רבנים אשכנזים (או רבנים מזרחים
שהתנתקו זה מכבר מתרבות המקור שלהם), המלמדים על פי מה שלמדו הם בישיבותיהם
האשכנזיות, ובכך מנציחים את המעגל החוזר. ברוב הישיבות כמעט לא נזכרת תורתם של
חכמי המזרח, וברובן ככולן לומדים גמרא בסגנון אשכנזי.
התפילה של הציבור הציוני-דתי היא כמובן התפילה
בנוסח אשכנז או נוסח ספרד החסידי, גם בישיבות ויישובים שבהם ישנה נוכחות לא מבוטלת
של בני עדות המזרח. אני יודע להעיד על גרעין הנח"ל ששירתתי בו עם עוד שמונה-עשרה
חברים, מהם אחד-עשר ספרדים: כיום אף לא אחד מהם מתפלל בנוסח עדות המזרח; כולם
אימצו את הנוסח הציוני-דתי-אשכנזי.
ביישוב שאני מתגורר בו מתנהל דיון בשאלה, האם
ראוי להקים מניין ספרדי בשבת, מתוך רתיעה מפגיעה בהרמוניה היישובית, שבה מנין אחד
(בנוסח ספרד). על אף שהאנשים ביישובי רגישים להפליא ומוכנים לקיים מדי פעם תפילה
ספרדית בבית הכנסת המרכזי, מדובר במענה חלקי לצרכיי ולצורכי הקהילה הספרדית במקום.
אני פוגש את המתח הזה פעמים רבות גם כמורה
בישיבה גבוהה. בשנים האחרונות אני מלמד את תורתו של הבן איש חי, אשר עסק רבות בעבודת
ה' ובתיקון המידות, ותחושתי היא שלציבור הדתי-לאומי ולרבניו לא חסרה רק היכרות עם
חכמי המזרח, אלא גם ידיעת חוכמת המזרח: השאיפה לתיקון פנימי מתוך עדינות, בלא החצנה,
ההבנה שיש פער בין חול לקודש אך אין מתח ביניהם, ובעקבות אלו – ההתמודדות השונה עם
החטא והחוטאים: כל אלו ועוד חסרים בשיח הדתי-לאומי.
מטריד אותי גם העולם הערכי הסמוי מן העין. בבית
הכנסת היישובי שלי צורת הישיבה היא אשכנזית: שורות-שורות, זה מפנה גבו לזה וכולם
מכוונים אל ארון הקודש. לבי נחמץ למראה הזה; אני מורגל בישיבה בבית הכנסת כמנהג
הספרדים, כשהאחד מפנה פניו לחברו והתיבה במרכז הקהילה. האם זהו רק סידור טכני? איני
סבור כך. יש כאן פער בתפיסת בית הכנסת ובשאלת אופייה של התפילה.
לפני שנים מספר אחד מרבני הישיבה שאני מלמד בה נשא
דברים במניין הספרדי שייסדנו לימים נוראים. הרב, שאותו אני מעריך מאוד, אמר שבראש
השנה איננו מבקשים כלל בקשות על פרנסה; אנו משאירים את שאלות החומר לזמנים אחרים
ומתמקדים ברוח. דבריו היו חריפים ומעוררי השראה, אלא שכל המכיר את תפילות ראש השנה
בנוסח עדות המזרח יודע שבסיום כל אחת מן התפילות אנו קוראים את מזמור כ"ד
בתהלים ולאחריו אומרים בקשה מיוחדת על הפרנסה. הדיסוננס בין דברי הרב למנהג
הספרדי היה עצום, וזהו אינו הבדל טכני אלא מהותי: בתפילה הספרדית של ראש השנה המפגש
עם הקב"ה נעשה בדיוק במקום שבו האדם זקוק לו יותר מכל – בתחום הפרנסה. דווקא
במקום החומרי ביותר חש האדם שהוא זקוק לרחמי שמיים לקראת השנה
החדשה.
מאב לבן – השאלה החינוכית
כהורה אני חש שהבעייתיות הטמונה במצב זה רק
הולכת וגדלה. בני הבכור כבר בן חמש ובתי כבת שלוש, ושאלות של זהות עומדות על הפרק.
כמו רבים אחרים אני מבקש שילדיי יכירו את מורשתי וישירו את מנגינות התפילה מבית
אבא, אך בגן הילדים נלמדים שירים חסידיים ולא הפיוטים ששרים בבתינו. נוסח ברכת
המזון שבני לומד לדקלם שונה משלי; הוא לא ראה כמעט אף פעם ספר תורה ספרדי, למעט זה
שקניתי לו לשם משחק, וגם את המנגינה הספרדית לקריאה בתורה הוא כמעט לא שמע. אם לא
יראה שאת פסוקי דזמרא קוראים הספרדים יחד, כל מזמור בפי מתפלל אחר מן הקהל, הוא
ילמד למלמל את ראשיתו ואחריתו של כל מזמור, כדרך שבה ילמדוהו בבית הספר.
כיצד להתמודד עם הפערים הללו? אם ברצוני שבני
יכיר את המסורות של בית אביו, אינני יכול עוד להסתפק בלחישה וזמזום חרישיים בבית
הכנסת במקביל לחזן, או בקריאה מרפרפת ומהירה של מזמור תפילה שאין נהוג לאומרו
בנוסח אשכנז.
האם לדבר עם בני במפורש על הפער בין שתי
התרבויות? כיצד להציג לו זאת? איני יודע מה התשובה; ייתכן שאין פתרון אחד בנמצא
ויש להציע רעיונות מגוונים המתאימים להיבטיה השונים של הסוגיה. כך או כך, הבעיה
החינוכית קיימת ומעסיקה אותי לא מעט.
הספרדיות כשפה רוחנית אלטרנטיבית
האם לאור הקשיים הללו אני מתחרט על מסלול לימודיי
בישיבה התיכונית, שהוביל אותי לעולמה של הציונות הדתית? האם לא היה עדיף להישאר כל
חיי בסביבה ספרדית? כלל וכלל לא. אני שמח על לימודיי בישיבה התיכונית ועל ההיחשפות
לציונות הדתית, שעם תפיסת עולמה אני מזדהה מאוד. אני שמח על השפה הרוחנית
והתרבותית שפגשתי ועל ההיכרות עם תורת הרב קוק, המעניקה מענה עמוק וחדש לשאלות
השעה. אני אוהב עד מאוד מרכיבים שונים בתרבות האשכנזית ומאמץ אותם בשמחה.
עם זאת, כל שילוב של עולמות שונים מחייב
עדינות. אפשר לעשות את המפגש אחרת: לתת מקום גדול יותר לתרבות הספרדית, להתפלל
בנוסחים שונים (לפי שליח הציבור המתחזן), או להרכיב נוסח משולב; אפשר ללמד את
תורתם של חכמי המזרח לצד חכמי אשכנז, ללמד הלכה רחבה יותר, הגות מורכבת יותר. דומה
בעיניי כי המפתח לשינוי משמעותי זה תלוי בהפנמת העובדה שהתרבות הספרדית אינה מציעה
נוסטלגיה גרידא, אלא עולם דתי עשיר שבאמתחתו מנהגים ייחודיים, פסיקת הלכה שונה,
ובעיקר תפיסת עולם משמעותית הרלוונטית לעולמנו כאן ועכשיו.
בשנים האחרונות חלה התעוררות ביחס של הציבור
לתרבות המזרח, מכיוונים שונים. נדמה כי כיום האוזן פתוחה יותר להקשיב לשיח רב-תרבותי,
ודיונים כגון זה הנעשה כעת ב"דעות" או כמו הדיון הסוער שהתקיים בעלון
"עולם קטן" על מספרם הזעום של ראשי ישיבות ספרדים, מוכיחים זאת. למשל,
עולם של שירה ופיוט שהיה מונח בקרן זווית חבויה נעשה בשנים האחרונות רלוונטי לכלל
הציבור. נעימות מסורתיות לצד עיבודים ולחנים חדשים הלכו וכבשו את הציבור הישראלי,
על גוניו השונים. טענתי היא שהשינוי במעמדו של הפיוט הוא אב-טיפוס לבשורות נוספות
הממתינות להזדמנות לפרוץ החוצה.
אני סבור כי עלינו, הספרדים בני התורה, מוטלת
האחריות לפתוח בפני כלל הציבור את אשנביה של התרבות הספרדית. תורתם של חכמי המזרח
רלוונטית לכלל עם ישראל, ואנו סוכני התרבות שלהם. למשל, אנו נדרשים לשמש סוכני
התפילה הספרדית – אם נעבור לפני התיבה ונכניס בין דלתות בית הכנסת את המנגינות שגדלנו
עליהן, תקרת הזכוכית תישבר והמנגינות יחלחלו ללב הציבור עד שיהפכו לחלק טבעי
מהתפילה.
כך אני מנסה לעשות במקומות ובשדות שאני פועל
בהם. השבוע, בדבר תורה שנשאתי ביישוב שאני מתגורר בו, שילבתי סיפור על הרב עבדיה הדאיה.
מעבר לרעיון שביקשתי להעביר, הרגשתי כמי שמביא את עולמם של חכמי הספרדים בירושלים
אל תודעת הקהל, שברובו המכריע הוא אשכנזי. במקומות שאני מלמד בהם נעשה הבן איש חי מוכר
מאוד ומוערך, בזכות סגנונו ותכניו. ביישוב שאני מתגורר בו אף ציינו את יום פטירתו
של הבן איש חי, והרב (האשכנזי) שנשא דברים הציגו כפוסק מבריק, אנושי ובר סמכא.
אך מעבר לכל אלו, דרושה גם אלטרנטיבה מוסדית
למצב הנוכחי, שבו כמעט לא קיימות ישיבות ציוניות-דתיות שרוח ספרדית נושבת בהן,
למרות קיומו של ציבור ספרדי ציוני-דתי גדול ומשמעותי. לפיכך, בדברים הבאים אבקש
לנסות לשרטט אלטרנטיבה כזו.
ישיבה ספרדית: עקרונות יסוד
קשה להגדיר כיצד צריכה להיראות ישיבה ספרדית:
לפי איזה מודל ספרדי כדאי לבנותה? זה שהתקיים בעיראק, בצפון אפריקה, או שמא
במקומות אחרים? שהרי ישיבות ספרדיות מגוונות עוצבו בתקופות שונות, ולישיבות
הגאונים בבבל ישנם מאפיינים השונים מצורת הלימוד בבגדאד של המאה התשע-עשרה. זאת
ועוד, ישנן ישיבות שבהן הודגש לימוד הגמרא, וישנן ישיבות שבהן לקבלה היה מקום
מרכזי (ידוע למשל שהבן איש חי הוביל להקמת שתי ישיבות בירושלים: האחת על דרך התלמוד
– ישיבת פורת יוסף, והשנייה על דרך הקבלה). הוסיפו לדילמות הללו את ההתייחסות
למודרנה ולמציאות העכשווית במדינת ישראל, והסוגיה נעשית מורכבת אף יותר. למרות כל
אלו אנסה לצייר עקרונות יסוד לישיבה ספרדית-ציונית-דתית-מודרנית-שלי (ריבוי המקפים
מלמד על מורכבותם של הצירופים ועל האפשרות לסדרם אחרת), שייצרו מודל המתאים
לזמננו: רגליו בעולם הספרדי וראשו בשאלות העת והתקופה.
בישיבה הספרדית ילמדו גמרא "לאסוקי שמעתתא
אליבא דהלכתא", בגישה הספרדית הקלאסית. לפיכך לימוד הגמרא יתקיים במתכונת של "עיון
בקיאותי" או "בקיאות עיונית" , בתחילה על דרך הפשט ואחר כך עם עיון
בפרשנים הקלאסיים והפוסקים לאורך הדורות. הלימוד לא יתבסס על שיטת הפלפול, והוא
יושפע במישרין מן הרב-שכבתיות של הגמרא, מתוך מודעות לחילופי הדוברים והזמן. במהלך
השנה ילמדו התלמידים דפי גמרא רבים (ולא כעשרה, כמקובל היום בישיבות רבות), ותיערך
תוכנית בקיאות במשנה. המטרה תהיה יצירת לימוד רחב אופקים שאינו מתעמק זמן רב מדי
בסוגיה אחת, על כל היבטיה וצדדיה התאורטיים. כך, לימוד התורה יתקיים עם הפנים לקהילה,
ולא יהיה רק נחלתם של יודעי ח"ן המסתגרים בעולם של פלפול ודנים בינם לבין
עצמם. כמו כן, שלא כמקובל בישיבות, תפילת מנחה ותפילת ערבית יצורפו יחד וביניהן יתקיים
שיעור קצר. תושבי האזור יוזמנו להתפלל בישיבה, וכך תלמידי הישיבה יתפללו עם כלל
הציבור במניין שיושבים בו בעלי מלאכה, זקנים ובני נוער.
לימוד ההלכה יקבל מקום משמעותי. התלמידים יכוּונו
(באופן מודרג) לכתוב תשובות הלכתיות, והשאיפה תהיה שכל תלמיד יוכל לסיים את
הבחינות לרבנות ולשמש רב קהילה. פסיקת ההלכה תהיה על פי דרכם של רוב רובם של
הפוסקים הספרדיים; דרך מתונה הקשובה לצרכים האנושיים, בהתאם לדבריו של הרב יוסף
משאש, שהציג את "שלושת עמודי ההוראה" של הפסיקה: הדין, השכל והזמן[1](כמובן, כפרפראזה על שלושת עמודי ההוראה: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש).
לימוד המקרא יתפוס מקום חשוב בישיבה, וכפי שהיה
מקובל זה דורות בקרב יהדות המזרח – כל תלמיד יסיים בכל שנה את המקרא כולו בלימוד
בקיאות. לימוד התנ"ך יתבצע קודם כול בדרך הפשט, ורק אחר כך עם עיון בפרשנים.
בהקשר זה אעיר כי השימוש בכלים מודרניים וספרותיים בלימוד התנ"ך הוא מובן
מאליו; אי אפשר לדקלם את שיטות הלימוד שהיו נהוגות במזרח בלי להיות מודעים
לגילויים החשובים של חקר המקרא.
ללימוד הקבלה יהיה מקום חשוב בישיבה, שכן
השפעתה של הקבלה ברחבי ארצות המזרח היא עצומה, וישנו צורך בהיכרות בסיסית של הלומדים
עם המושגים והגישות הקבליות השונות. עם זאת, לימודי הקבלה לא יתפסו נפח רב מבחינת
זמן הלימוד; לימוד מעמיק יתאפשר רק לתלמידים הוותיקים ולמתאימים בלבד, ולא יהיה חלק
מתוכנית הלימודים המרכזית בישיבה. תוכנית הלימודים בתחום המחשבה והעבודה הנפשית תורכב
כמובן מספרות חסידית ומכתבי הרב קוק, אך תיפתח גם לחכמי המזרח. כתבי הבן איש חי
מלאים רעיונות וכלים לתיקון המידות ועבודת ה', וכך גם כתבי הרב ששון מרדכי, בעל "קול
ששון", ועוד מחברים בני ארצות המזרח.
אשר למינון החופשות אעיר כי "לוח
החופשות" הישיבתי של היום בנוי לפי החופשות ומסלולי הרכבות באירופה של תחילת
המאה שעברה, כפי שסח לי אחד מרבותיי. בישיבה המתוארת תתארך חופשת הקיץ של
התלמידים, ובאמצע זמן חורף אף תתקיים חופשה להתרעננות; מנגד, חופשות סוכות ופסח
יתקצרו. את ראש השנה יחגגו התלמידים בבתיהם, בקהילותיהם עם משפחותיהם, ואת יום
הכיפורים יעבירו בישיבה. בהושענא רבה ובליל שבועות יתקיימו בישיבה לילות לימוד
וקריאה, אשר יכללו לימוד בנושאים שונים (כמיטב המסורת האשכנזית) לצד קריאה של ספר
דברים ותרי"ג מצוות (כמיטב המסורת הספרדית). החיבור בין קריאה ללימוד יכוון
ליצור שילוב מושלם בין הראש והלב.
הישיבה המתוארת לא תיועד לספרדים בלבד, ומובן
שיוכלו להשתלב בה תלמידים אשכנזים. מובן מאליו גם שייעשה בה שימוש בכלים, רעיונות,
מנהגים ומנגינות אשר מקורם באשכנז. אך רוח המקום תהיה ספרדית (כפי שקורה היום
באופן הפוך ובלתי מוצהר בישיבותינו): כלל התפילות יהיו בנוסח ובמנגינות של עדות
המזרח לסוגיהם; הסעודה השלישית תהיה חגיגית ומלאת שמחה. במקום שירים בעלי אופי
נוגה היא תלווה בשירים שמחים וקצביים, כיאה למסיבת פרידה משבת המלכה.
הישיבה הספרדית תקיים זיקה עמוקה לציונות
ולמדינת ישראל, כדרכם של הראשונים לציון הרב יעקב מאיר והרב עוזיאל, וכן הרב חיים
דוד הלוי כמו גם חכמי ג'רבא הרב משה כלפון הכהן ועוד רבים אחרים (אם כי לא כולם).
אופייה של זיקה זו קשה להגדרה מדויקת, שכן יש להביא בחשבון את השינויים הדרמטיים
שחלו בחיינו בארץ ואת האתגרים החדשים שאנו עומדים בפניהם היום. בישיבה יתקיימו גם
לימודי העשרה כללית ולימודי חול, אך אלו ייעשו בחדרים אחרים שבמתחם הישיבה ולא
בבית המדרש. כך נהג למשל הרב אליהו בכור חזן בלוב, וכך גם פסק הבן איש חי (ראו רב
פעלים ב, אורח חיים סימן כב). החובה לדעת את העולם ולרכוש השכלה כללית חשובה מאין כמוה,
לצד הצורך להבחין בין קודש לחול.
***
במשך אלפיים שנות גלות התפללו יהודים בכל העולם
לקיבוץ גלויות, וכדרכם של חלומות שהתגשמו, המציאות בפועל הנה מורכבת ומלאת קשיים. אך
גישת "כור ההיתוך" מפנה כיום את מקומה לעולם שלם ומורכב יותר, הכולל
קולות שונים. הציבור הדתי-לאומי בשל לשינוי ומוכן להכיל בתוכו לא רק את הספרדים
אלא גם את הספרדיות.
במקום להמתין שאחרים יאפשרו זאת עבורנו, מוטלת
עלינו החובה לפעול וליזום. על השינוי להתקיים במקומות שונים, כל אחד בדרכו שלו: זה
בדבר הלכה וזה בתפילה, זה בפיוט וזה בדבר תורה. במקום לשקוע בעבר אני מציע להביט
קדימה, שכן התנאי לשינוי הוא לא להיגרר לנוסטלגיה אלא להביט במציאות העכשווית
ולנסות להביא אליה את המסורת המזרחית; שכן המסורת הזאת רלוונטית – כאן ועכשיו.
[1] דוד ביטון, הדין, השכל והזמן – הרב יוסף משאש: פוסק בעידן של
תמורות, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך באוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ב, עמ' 3
ואילך.
