ד"ר שמואל ויגודה הוא ראש החוג למחשבת ישראל במכללת הרצוג, וראש המכללה לשעבר. חוקר ומלמד הגות יהודית מודרנית ופעיל בתחומי החינוך היהודי בגולה.
יהודים צרפתים, ילידי צרפת, מהגרים ובני מהגרים הטביעו חותם בזירת התרבות העולמית, וביניהם ישנו מכנה משותף מרתק: רצון לתת ביטוי לתרבות יהודית משמעותית יחד עם רצון למזג תרבות זו עם תרבות מערבית, והכרה בכך שצרפת מאפשרת מיזוג מעין זה. זה היה האתוס שפעם בקרב יהודי צרפת עצמם – על המחיר הזהותי שהוא גבה. שאיפה זו באה לידי ביטוי מעשי במספר מיזמים ייחודיים שעיצבו במידה רבה את יהדות צרפת שלאחר השואה.
אחת מסדרות הקומיקס המפורסמות ביותר בצרפת מספרת על אסטריקס ואובליקס, שני גאלים מכפר קטן באזור ברטאן(Bretagne), היחיד העומד בגבורה מול יוליוס קיסר וחייליו השואפים לשליטה ולשקט בכל רחבי האימפריה. אנשי הכפר מנהלים את חיי היום יום שלהם תוך ויכוחים, מתחים ומריבות לא מעטים, אך מאוחדים למול הכובשים הרומים, ושורדים בזכות שיקוי פלא שמכין כהן הדת של הכפר. מחבר הקומיקס הזה – ועוד רבים אחרים – היה רנה גוסיני (René Goscinny, 1926-1977) יהודי ממוצא פולני. בעשרות ספרי אסטריקס שכתב ביחד עם המאייר אלבר אודרזו (Albert Uderzo, 1927-2020) שני הגיבורים מבקרים במקומות שונים בעולם, ומסייעים לכל אלו המבקשים להתנגד לשלטון הרומי האכזר.
לא אחת שאלתי את עצמי האם ספרי אסטריקס ואובליקס אינם אלא סוג של מדרש אינטואיטיבי על עם ישראל. השיקוי הפלאי הוא התורה – שבכתב ושבע"פ, נדודיהם של אסטריקס ואובליקס מייצגים את גלויותיו של עם ישראל, ואת הסכסוכים הפנימיים שבתוך הכפר, את אלו הרי אין צורך כלל לפרש. רנה גוסיני, מחבר הקומיקס, מייצג במובן מסוים את מציאותם של רבים מיהודי צרפת במאות האחרונות: מחד כניצול שואה, הוא סבל כיהודי והיה מודע ליהדותו, אולם מאידך, יהדות זו לא היתה משמעותית עבורו, ומקורות ההזנה האינטלקטואליים שלו היו שייכים רובם ככולם לתרבות המערבית. ככזה, גוסיני מייצג רבים מבנות ובני יהדות צרפת במאה העשרים.
בחלקו הראשון של המאמר אציע סקירה קצרה של הדגשים התרבותיים שאפיינו את יהדות צרפת מאז ימי הביניים ועד המאה העשרים. בחלק השני אתמקד במאפיינים אחדים של העליה מצרפת לישראל מאז קום המדינה.
העברים אצל אסטריקס:
ההגות היהודית במדינה שמזוהה כיום כצרפת ידעה מזה אלפיים שנה הן רגעים של אוויר פסגות והן רגעי שפל קשים. במאה הראשונה לספירה הגיעו יהודים לצרפת, כאשר זו היתה עדיין גאליה ונכבשה על ידי רומא. החל מן המאה השמינית לספירה החל מצבם של יהודי צרפת להשתפר בהדרגה, ובמאה ה11 ותחילת המאה ה12, הפכה צרפת למקום של פריחה, יצירה תרבותית ומרכזי תורה (בהנהגת רש"י, רבנו גרשום מאור הגולה, רבנו תם, ר"י הזקן ובעלי תוספות רבים נוספים). מאמצע המאה ה12 ואילך נפגע קשות מצב היהודים בצפון צרפת. עלילות דם, מסעות צלב, פוגרומים אכזריים ופגיעות שונות שהסתיימו בגירושם של יהודי צרפת בשנת 1270 ע"י המלך לואי התשיעי.
בעוד ההשפעה המרכזית על הקהילות בצפון צרפת באה מגרמניה, אשכנז, ההשפעה על הקהילות היהודיות שבאיזור דרום צרפת של היום, מחוזות פרובאנס ולנגדוק שבאותה תקופה לא היו חלק מצרפת, באה בעיקר מספרד ואיטליה. גם במחוזות אלו התפתחו קהילות יהודיות חשובות ויהודי פרובאנס ולנגדוק שילבו לימוד ופרשנות תורה ותלמוד, לצד קבלה ופילוסופיה כללית. היצירה הרוחנית של גדולי ישראל בפרובאנס עשירה ומגוונת, ודי להזכיר פרשנים לתלמוד כרבי מנחם המאירי; רבי אברהם בן דאוד – ראב"ד; רבי זרחיה הלוי – בעל המאור; פרשני מקרא כרבי לוי בן גרשון – רלב"ג, ורבי דוד קמחי – רד"ק; חכמי מדרש ואגדה כרבי משה הדרשן; מתרגמים כרבי יהודה אבן תיבון ורבי יוסף קמחי; פילוסופים כרבי ידעיה הפניני ורבי לוי בן אברהם; וחכמי סוד וקבלה כרבי יצחק סגי נהור.
תקופת הפריחה נמשכה בדרום צרפת פרק זמן ארוך יותר מאשר בצפונה, אולם גם לשם הגיעו גלי אנטישמיות. בשלהי ימי הביניים לא נותרו כמעט יהודים בצרפת, מלבד בחבל אלזס שבצפון מזרח המדינה ובערים בודדות בפרובאנס, שהיו בשליטת האפיפיור, שממקום מושבו באביניון הגן על הקהילות היהודיות באזור. שני המחוזות הללו סופחו לצרפת מאוחר יותר. במהלך המאות הבאות, היו אמנם ניסיונות אחדים להחזיר יהודים לצרפת, אולם הללו נשארו מצומצים ובמחצית השניה של המאה ה18 היו באלזס-לורן כ 35000 יהודים ובדרום המדינה כ5000.
המהפכה הצרפתית העניקה ליהודים אמנציפציה, דהיינו, זכויות אזרח מלאות, לראשונה באירופה. האסיפה הלאומית ראתה את יהודי צרפת כ: "צרפתים בני דת משה", ובהמשך הסדיר נפוליאון את המבנה הקהילתי והדתי של יהודי צרפת. אט אט חזרו יהודי הפרובינציות למרכז ולפריז, וצרפת הפכה ליעד מבוקש עבור יהודי העולם. יחד עם זאת, פרשת דרייפוס במאה ה19 ומשטר וישי ששיתף פעולה עם הנאצים במהלך השואה מצביעים על כך שהאנטישמיות, גם אם סמויה לרוב, לא נעלמה.
מבחינת היצירה והתרבות היהודית לא חזרה צרפת להיות למרכז של יצירה יהודית קלאסית, דוגמת המרכזים שהיו בה בימי הביניים. מאידך, משיכתה של צרפת הביאה אליה החל מאמצע המאה ה19 יהודים רבים, והללו החלו לפעול וליצור במגוון רחב של תחומי דעת, במדעי הטבע והחיים, ומדעי הרוח והחברה. זאת ועוד, תרומתם של היהודים בצרפת לא הצטמצמה לתחום האקדמי. החתירה לכינונה של חברה מתוקנת הביאה יהודים בצרפת לעסוק בפוליטיקה, וב 1936 היה ליאון בלום לראש הממשלה היהודי הראשון בעולם המערבי.
מגמה זו, שהחלה במאה ה19, הלכה והתעצמה בסוף מאה זו ובמהלך המאה ה20. בעקבות המצב הכלכלי הקשה ששרר במזרח אירופה, וגרר לא אחת התקפות אנטישמיות קשות מנשוא, החלה הגירה של יהודים רבים למערב. רובם בחרו להגר לאמריקה, אולם מיעוט משמעותי בחר בצרפת. מצבם של יהודי צרפת נחשב לכה טוב, עד כי פתגם שגור בפי מהגרים יהודים רבים בתקופה זו היה: "גליקלעך וי גאט אין פראנקרייך" – "מאושר כמו אלוהים בצרפת" (!). המחיר הזהותי של 'אושר' זה היה כבד ומשמעותי: התערותם של יהודי צרפת ברשות הרבים של הרפובליקה הביאה רבים מהם לזנוח את היהדות ברשות היחיד שלהם. מבחינה דמוגרפית אמנם היתה צרפת הקהילה היהודית הרביעית בגודלה בעולם, אולם הדבר נבע בעיקר מגלי הגירה גדולים שחיפו על אחוזי התבוללות ניכרים.
החל במאה ה19 משכה אליה צרפת מלומדים יהודים בעלי שם, כמו שלמה מונק (1867-1803), שהיגר לצרפת מגרמניה, ותרגומו לצרפתית לספר 'מורה הנבוכים' לרמב"ם נחשב לאחד הטובים שנעשו לספר זה בכל הזמנים. מבין מלומדים נוספים באותה התקופה, אזכיר את משה שוואב Moise Schwab 1918-1839)), שתרגם לבדו את כל התלמוד הירושלמי לצרפתית, תרגום מדויק ומהימן ביותר, ג'ורג' ויידה Georges Vajda 1981-1908)), יליד בודפשט שהיגר לצרפת והיה למלומד בעל שם עולמי בספרות ובהגות היהודית בימי הביניים. לצדם ראוי לציין רבנים שהטביעו חותם על החיים היהודיים בצרפת כמו הרב מוריס ליבר (1956-1884) יליד ורשה שהיגר לצרפת והיה לראש בית המדרש לרבנים בצרפת. כמו כן ראוי לציין שורה של מלומדים 'חוץ ממסדיים' שהגיעו לצרפת במהלך המאה העשרים, והשפיעו תחילה על עיצובה של יהדות צרפת, ולימים בישראל ובעולם. המלומד יעקב גורדין (Jacob Gordin 1947-1896) יליד דווינסק שהיגר לצרפת ב 1933 והשפיע רבות על דור שלם ובמיוחד על שלושה הוגים חשובים: אנדרה נהר, עמנואל לוינס והרב ליאון אשכנזי (מניטו). אחד מבין המלומדים הלא ממסדיים, הוא מורו הגדול של לוינס, מר שושני, שהפרטים הביוגרפיים לגביו לוטים בערפל, והיה "למורה שלא היה כדוגמתו" לצעירים ומלומדים כאחד.
לאלו ראוי להוסיף רשימה ארוכה של מדענים, סופרים, אנשי רוח ואמנים יהודים צרפתים, ילידי צרפת, מהגרים ובני מהגרים שהטביעו חותם בזירת התרבות העולמית. רשימה זו ארוכה ממסגרת המאמר הנוכחי ועל כן אסתפק בציון העובדה שהיא כוללת יותר מעשרה אחוזים מכלל חתני פרס נובל בצרפת, לצד אמנים ואנשי רוח ידועי שם. מארק שאגאל, ז'אן ליפשיץ וחיים סוטין מייצגים רשימה ארוכה של ציירים הידועה כאסכולת פריסץ המלחין דריוס מיו (Darius Milhaud) וזמרים כז'אן פרה (Jean Ferrat) וג'ורג' מוסטקי הם אחדים מבין מוסיקאים יהודים צרפתים רבים. סופרים ומשוררים כאנדרה ספיר ( André Spire 1966-1868); אדמונד פלג (1963-1874 Edmond (Fleg; אנדרה שוורץ-ברט (2006-1928 André Schwarz-Bart) ואדמונד ז'בס (1991-1912 Edmond Jabès) שמו במוקד יצירתם תהיות המציפות את הקיום היהודי בזמננו. בין הפילוסופים נזכיר את הנרי ברגסון (1941-1859) בין הפילוסופים הבודדים שקיבלו פרס נובל לספרות, לב שסטוב (Leon Chestov 1938-1866) יליד קייב שהיגר לצרפת וכתב בין השאר את "אתונה וירושלים", בנימין פונדאן (Benjamin Fondane 1944-1898) תלמיד של שסטוב, משורר ופילוסוף חשוב בזכות עצמו; ולדימיר ינקלביץ' (Vladimir Jankelevitch 1985-1903), מחשובי הפילוסופים בצרפת במאה העשרים, ועמנואל לוינס (1995-1905), פילוסוף ואיש תלמוד.
חרף הבדלים ברורים בין הנמנים לעיל, דומה שישנו ביניהם מכנה משותף מרתק: רצון לתת ביטוי לתרבות יהודית משמעותית (כל אחד לפי דרכו) יחד עם רצון למזג תרבות זו עם תרבות מערבית והכרה בכך שצרפת מאפשרת מיזוג מעין זה. זה היה האתוס שפעם בקרב יהודי צרפת עצמם – על המחיר הזהותי שהוא גבה. שאיפה זו באה לידי ביטוי מעשי במספר מיזמים ייחודיים שעיצבו במידה רבה את יהדות צרפת שלאחר השואה.
בית ספר ג'ילבר בלוך:
מיד לאחר השואה, הקים רוברט גמזון (1961-1905) מהנדס אלקטרוניקה, מייסד הצופים היהודים בצרפת ומראשי המחתרת היהודית נגד הגרמנים בשנות המלחמה, מסגרת לימודים לצעירות וצעירים שזיקתם ליהדות נפגעה בשנות המלחמה. לשם כך הוא גייס את יעקב גורדין ואת הרב ליאון אשכנזי (מניטו) שירש אותו בראשות המוסד לאחר עלייתו ארצה ב 1949. המוסד התקיים במשך למעלה מעשרים שנה, ולמדו בו רבים ממנהיגי יהדות צרפת במחצית השניה של המאה העשרים. כך הגדיר הרב אשכנזי (מניטו) את יעודו של המוסד:
"להביא לידי הופעה של אינטלקטואל יהודי מסוג חדש באמת, המושרש מחדש בזרם מסורת ההגות היהודית דרך הטקסטים הגדולים של המקרא, התלמוד והקבלה, ובו זמנית מעוגן לחלוטין במצע התרבות בת זמננו בתחומי הדעת השונים שלה"
הכנסים של האינטלקטואלים היהודים דוברי צרפתית:
ב1957 יזם אדמונד פלג, כנס שנתי של האינטלקטואלים היהודים בצרפת. מדי שנה במשך ימים אחדים התכנסו בפריס מלומדים בתחומי דעת שונים ודנו בנושא יהודי קלאסי (ימות המשיח; השבת; ארץ ישראל וכיו"ב) או בנושא שעל סדר היום הציבורי בצרפת (מרד הסטודנטים ב1968 ועוד). לכנסים אלו שהיו פתוחים לקהל הרחב, הגיעו יהודים רבים, שעבור חלקם היה זה הקשר היחיד שלהם עם עולם היהדות. גם מסגרת זו, שהתקיימה במשך חמישים שנה, חתרה להוות מקום מפגש בין עולם היהדות לבין ההגות המערבית, לא במטרה לשנות זו את זו, כי אם לכונן שיח ממשי העשוי להעשיר את שני העולמות הללו. עד מהרה התקבעה מסורת לפיה בכל כנס נלמדה 'קריאה מקראית' על נושא הכנס, שנשא חוקר המקרא והוגה הדעות החשוב אנדרה נהר (1988-1914) וכן 'קריאה תלמודית' שנשא הפילוסוף עמנואל לוינס. אין להפריז בחשיבותם של כנסים אלו בכלל ושל הקריאות הללו בפרט. ההרצאות כמו גם הדיונים שבאו בעקבותיהם, הוכיחו מוחשית שנושאים שנחשבו שמורים לרבנים ומלומדים, יכולים לאתגר ולעניין ציבור יותר רחב, ככל שהם מוצגים בשפה מושגית עדכנית ורחבה. כנסים אלו היו למקום מפגש אמיתי בין יהודים מכל הגוונים, שומרי תורה ומצוות, מסורתיים, ויהודים רבים שזה מכבר לא היו חלק מן הקהילה, וכנסים אלו היו עבורם הזדמנות לקשר מחודש, לא ליטורגי אך משמעותי ביותר. אחדים מהם הרצו בכנסים ודבריהם שפורסמו בדברי ימי הכנסים ובבמות שונות מעניינים לקריאה כשלעצמם, ומלמדים רבות על ההוויה היהודית בזמננו.
כשאסטריקס עלה לישראל:
כפי שקרה עם קהילות אחרות בחו"ל, עם פתיחת שעריה של מדינת ישראל המתחדשת, באו יהודים מצרפת לבנות את המדינה הצעירה ולהיבנות בה. העולים ייצגו פחות או יותר את כלל יהדות צרפת: חילונים, מסורתיים, דתיים, עובדי כפיים, אקדמאים, ועוד. אולם האמת ניתנה להיאמר – הללו לא היו רבים, ומדובר היה בעליית 'יש ברירה' שנעשתה מתוך אידיאולוגיה ציונית וחרף ירידה משמעותית ברמת החיים. זאת ועוד, בין 1967-1948 לא המנהיגות הקהילתית ולא המנהיגות הרבנית בצרפת עודדו את העליה לארץ כמטרה אמיתית. היתה בלי ספק הזדהות עם מדינת ישראל, אולם הזדהות זו לא תורגמה מעשית לעליה. מבחינתם של רוב יהודי צרפת המטרה המרכזית היתה מימוש הפוטנציאל האישי של הפרט כפרט, ואילו המנהיגות ביקשה לשקם מחדש את הקהילה ולבנותה כקהילה תוססת.
העולים מצרפת לישראל במהלך עשרים שנותיה הראשונות השתלבו יפה, רובם ככולם, בחברה בישראל, בעיר ובכפר, בקיבוצים ובמושבים, ואף תרמו לה תרומה משמעותית וחשובה. אין כמעט איזור גיאוגרפי או תחום מקצועי וחברתי שבו לא ניכרת נוכחותם ותרומתם של העולים הראשונים מצרפת.
השינוי המשמעותי בא בעקבות מלחמת ששת הימים. כילד יהודי בשטרסבורג בימים שלפני המלחמה, אני זוכר היטב את החשש המוחשי לסופה של מדינת ישראל. אני רואה שוב בעיני רוחי את אותם רבים (יהודים ושאינם יהודים) הבאים לקהילה היהודית כדי למסור כסף מזומן, תכשיטים ודברי ערך שונים כדי 'להציל את מדינת היהודים הצעירה'. יש הרואים בדיסוננס בין החשש הקיומי מחד והניצחון הגדול ימים ספורים לאחר מכן מאידך, הסבר למעין 'שכרון משיחי' שהביא רבים בקהילה היהודית בצרפת לעלות לישראל. יש לציין שהגל הראשון של העולים מנה רבים מבכרי הקהילה: רבנים, הוגי דעות, מנהלי בתי ספר ואנשי חינוך, מדענים, משפטנים, אקדמאים, רופאים, אמנים ועוד. לעלייתם של אלו היתה השפעה על רבים נוספים בקהילה ולאט לאט החלו להיווצר קהילות פרנקופוניות בערים שונות בישראל.
ככל שמדובר בהכללה, אפשר לומר שגל העליה שהחל אחרי מלחמת ששת הימים ונמשך לאטו עד לשנות השמונים, נקלט היטב בארץ ואף תרם תרומה משמעותית למדינה ולחברה. אחדים מהעולים מצרפת פילסו להם דרך אל קדמת תחום עיסוקם בישראל. מאפיין מעניין לגבי רבים מן העולים בגל זה הוא בעובדה שיחד עם היותם לישראלים של ממש, הם שמרו על קשר מקצועי משמעותי עם צרפת. יחד עם זאת, ראוי לציין שאחדים מן העולים 'הבכירים' לא הצליחו לחזור בישראל אל המעמד שהיה להם בצרפת. הוגי דעות כמו אנדרה נהר או אליאן אמדו לוי-ולנסי נחשבו בצרפת לבכירים בתחומם, יצרו יצירה רוחנית חשובה, אולם בישראל היו מוכרים בעיקר בחוגים פרנקופונים ולא חדרו לתודעה הישראלית. אפילו הרב ליאון יהודה אשכנזי (מניטו) לא חדר בחייו לתודעת הציבור הדתי לאומי בישראל, ורק אחרי מותו הודות לחתנו ולאחד מתלמידיו הקרובים שתמללו, תרגמו והוציאו לאור את שיעוריו, היה להוגה חשוב גם בישראל. מבחינת השתייכותם הדתית והפוליטית, דומה שאפשר לאפיין את העליה הזאת כמשקפת את המגוון הקיים בחברה הישראלית הכללית. לסיכום, אפשר לאפיין את הגל העליה הזה בצורה חיובית, וראוי לציין שמספר העולים מתוכו שחזר לצרפת היה קטן ואפילו קטן מאוד.
עם העליה באירועים אנטישמים בצרפת בשני העשורים האחרונים, החל גל עליה נוסף עם מאפיינים שונים. תחושת ה'יש ברירה' התעמעמה. מספר העולים מצרפת גדל, אולם לא כולם דאגו לוודא טרם עלייתם סוגיות מרכזיות כמו תעסוקה, דיור וחינוך לילדיהם. כתוצאה מכך מספר העולים שעזבו אחרי תקופה את ישראל וחזרו לצרפת גדל משמעותית. בכדי לתת מענה לאתגר הזה, קמו ארגונים ייעודיים ששמו להם למטרה לסייע בקליטת העולים. מבחינה דתית ופוליטית גדל באופן ניכר מספר המגדירים עצמם כדתיים ובעלי עמדות ימניות. יש הרואים כיעד מרכזי הגדלה משמעותית של עולים מצרפת. לי נראה שבראש ובראשונה יש להתמקד בהכנה טובה יותר להתמודדות עם האתגרים הכרוכים בעליה אשר עבור חלק מהמשפחה ניתפסת כרילוקיישן המתחרה באפשרויות אחרות כמו קנדה, אוסטרליה ועוד. מי יתן!
לידים:
המהפכה הצרפתית העניקה ליהודים אמנציפציה, דהיינו, זכויות אזרח מלאות, לראשונה באירופה. האסיפה הלאומית ראתה את יהודי צרפת כ: "צרפתים בני דת משה", ובהמשך הסדיר נפוליאון את המבנה הקהילתי והדתי של יהודי צרפת. אט אט חזרו יהודי הפרובינציות למרכז ולפריז, וצרפת הפכה ליעד מבוקש עבור יהודי העולם.
בעקבות המצב הכלכלי הקשה ששרר במזרח אירופה, וגרר לא אחת התקפות אנטישמיות קשות מנשוא, החלה הגירה של יהודים רבים למערב. רובם בחרו להגר לאמריקה, אולם מיעוט משמעותי בחר בצרפת. מצבם של יהודי צרפת נחשב לכה טוב, עד כי פתגם שגור בפי מהגרים יהודים רבים בתקופה זו היה: "גליקלעך וי גאט אין פראנקרייך" – "מאושר כמו אלוהים בצרפת".
רצון לתת ביטוי לתרבות יהודית משמעותית (כל אחד לפי דרכו) יחד עם רצון למזג תרבות זו עם תרבות מערבית והכרה בכך שצרפת מאפשרת מיזוג מעין זה. זה היה האתוס שפעם בקרב יהודי צרפת עצמם – על המחיר הזהותי שהוא גבה.
הוגי דעות כמו אנדרה נהר או אליאן אמדו לוי-ולנסי נחשבו בצרפת לבכירים בתחומם, יצרו יצירה רוחנית חשובה, אולם בישראל היו מוכרים בעיקר בחוגים פרנקופונים ולא חדרו לתודעה הישראלית. אפילו הרב ליאון יהודה אשכנזי (מניטו) לא חדר בחייו לתודעת הציבור הדתי לאומי בישראל, ורק אחרי מותו הודות לחתנו ולאחד מתלמידיו הקרובים שתמללו, תרגמו והוציאו לאור את שיעוריו, היה להוגה חשוב גם בישראל.
