את הישגיה האלקטוראליים של מפלגת הציונות הדתית נכון לא נכון להבין על רקע מגזרי, אלא על רקע ההיסטוריה של מפלגות הימין הקיצוני בישראל, וריצתה המשותפת עם מפלגת עוצמה יהודית, שזכתה לתמיכה מרובה בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. ההיסטוריה של הימין הקיצוני בישראל, לצד גורמים נוספים, לאו דווקא אידיאולוגיים, חברו בשנת 2022 להישג חסר תקדים, שיש לבחון האם תצליח המפלגה לשחזר פעם נוספת.
הישג חסר תקדים
הבחירות לכנסת העשרים וחמש, שנערכו בסוף שנת 2022, העניקו לימין הישג אלקטורלי חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. בה בעת, הן גם העניקו לרשימת הציונות הדתית הישג אלקטורלי חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית של המגזר הדתי לאומי: 10.84% מקולות הבוחרים. לשם השוואה, המפד"ל, שהתמודדה ביותר מעשרים מערכות בחירות שונות בתולדותיה, לא הצליחה לעבור את סף ה-10% ולו באחת מהן. הישג זה בולט עוד יותר על רקע העובדה שמבחינות רבות ניצבת רשימת הציונות הדתית בקצה קצהו של הספקטרום הפוליטי הישראלי, ולפיכך האלקטורט הפוטנציאלי אליו יכלה לפנות היה מצומצם למדי. נוסף על הכל, היא נתפסת לעתים קרובות כרשימה דתית-לאומית מובהקת שאינה פונה אל מחוץ למגזר.
עוצמה יהודית מחזיקה אמנם בזיקה אידיאולוגית וסוציולוגית למגזר הדתי-לאומי, אולם בה בעת היא מחזיקה בזיקה חזקה לא פחות לציבור מצביעים חילוני ומסורתי, בחלקו הגדול מהפריפריה הגיאוגרפית-חברתית.
במאמר זה אבקש להראות כי התפיסה האחרונה שגויה מיסודה, ולהסביר כיצד ומדוע הגיעה רשימת הציונות הדתית להישג שנחלה. אבקש לטעון כי בחינת רשימת הציונות הדתית בהקשר ההיסטורי של מפלגות המגזר הדתי-לאומי בלבד היא מטעה למדי, ולכל הפחות בלתי-מספקת, שכן אחת משתי המפלגות העיקריות שהרכיבו את הרשימה – עוצמה יהודית – מחזיקה אמנם בזיקה אידיאולוגית וסוציולוגית למגזר הדתי-לאומי, אולם בה בעת היא מחזיקה בזיקה חזקה לא פחות לציבור מצביעים חילוני ומסורתי, בחלקו הגדול מהפריפריה הגיאוגרפית-חברתית, ובחלקו הגדול מזרחי. מהסיבה הזו נכון יותר לראות בה מפלגת ימין קיצוני כלל ישראלית, ולא מפלגה מגזרית, ולבחון אותה על הרקע ההיסטורי של מפלגות ימין קיצוני ישראליות.
זיקתה של המפלגה בולטת ראשית כל בהרכב האנושי של סיעתה בכנסת, שיש בה ייצוג ניכר למזרחים ולתושבי הפריפריה. חשוב מכך, כמה מחברי הסיעה כלל אינם דתיים, וכמה מהדתיים (כולל איתמר בן גביר, העומד בראשות המפלגה) גדלו בבתים מסורתיים וחזרו בתשובה. אולם במאמר זה לא אבקש להתמקד בעמדותיהם ותפיסת עולמם של מנהיגי המפלגה, אלא דווקא במניעי מצביעיה; לכן חברי הכנסת של המפלגה ובכיריה יעסיקו אותנו רק במידה והתנהלותם תסייע לנו להבין את עמדות הבוחרים. מסיבה זו יש להדגיש במיוחד את העובדה שחלק גדול ממצביעי עוצמה יהודית – כלומר, אלו שהטילו בקלפי את הפתק ט' מתוך הזדהות עם עוצמה יהודית יותר מאשר הזדהות עם בצלאל סמוטריץ' ומפלגתו – הם תושבי הפריפריה, מזרחים ואינם דתיים.
פריפריה גיאוגרפית וחברתית
ניתן לראות בבירור את התפלגות המצביעים אם נבחן את תוצאות מערכות הבחירות האחרונות ביישובים דתיים לאומיים, ונשווה אותן לתוצאות הבחירות ביישובים בפריפריה שרוב תושביהם חילונים או מסורתיים. במרבית היישובים המזוהים באופן מובהק עם המגזר הדתי לאומי – בין אם בגבעת שמואל, בבית אל, באפרת או בחספין – היה מספר הקולות שהשיגה רשימת הציונות הדתית בבחירות 2022 נמוך מסכום הקולות שהשיגו הציונות הדתית וימינה גם יחד בבחירות 2021, ואף נמוך משיעור הקולות שהשיגה הבית היהודי לבדה בבחירות 2015. כלומר, ביישובים אלו הישגי הרשימה לא היו יוצאי דופן כלל; הציבור הדתי-לאומי לא התגייס התגייסות מיוחדת למען רשימה זו, יותר מאשר התגייס למען רשימות מגזריות אחרות בעבר.
אם לא נחשוב על עוצמה יהודית במושגים של מפלגה דתית לאומית מגזרית אלא במושגי מפלגת ימין קיצוני כלל ישראלית, ניווכח כי הישגיה האלקטורליים אינם יוצאי דופן כלל; למעשה, הם אופייניים למדי.
למרות זאת, כפי שראינו לעיל, במבט כלל ארצי שיעור הקולות שקיבלה רשימת הציונות הדתית בבחירות 2022 הוא גבוה באופן חסר תקדים – ועובדה זו יש לזקוף לזכותן של שורת ערים ועיירות בפריפריה, שברובן הציבור הדתי לאומי מהווה מיעוט. הגרף הבא מציג 32 ערים ועיירות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל, ברובן אוכלוסייה מזרחית גדולה.
השאלה האם יישוב מסוים משתייך לפריפריה הגיאוגרפית או החברתית יכולה כמובן להיות שנויה במחלוקת, ורשימה זו מבטאת תפיסה מרחיבה של המושג. אולם גם הרכבת רשימה מצומצמת יותר תוביל למסקנות זהות, שכן כפי שניתן לראות, בכל היישובים ברשימה – ללא יוצא מן הכלל – קיבלה הציונות הדתית בבחירות 2022 יותר קולות משקיבלו הציונות הדתית וימינה גם יחד בבחירות שלפניהן. בדרך כלל מדובר בזינוק של עד 50%, אם כי בכמה יישובים מספר הקולות כמעט והכפיל את עצמו. העובדה שהתוצאות היו, באופן גורף, גבוהות משמעותית מאלו שהשיגו מפלגות הציוניות דתיות באותם מקומות בעבר, מצביעה על כך שמקורו של הגידול אינו באותו מיעוט דתי לאומי שמתגורר ביישובים אלו.
בסך הכל קיבלה רשימת הציונות הדתית יותר ממאה אלף קולות (כשלושה מנדטים) בערי הפריפריה, אולם בכך לא מתמצים הניצחונות האלקטורליים שנחלה מחוץ למעוזיה המסורתיים: גם בשכונות במרכז הארץ שמתאפיינות באוכלוסייה מזרחית ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, דוגמת כמה משכונות דרום תל אביב, זינק מספר הקולות שקיבלה הציונות הדתית בהשוואה לבחירות הקודמות. תומכים חדשים אלו הצביעו לרשימה בשל הפנים החדשות שהופיעו בה, אלו של איתמר בן גביר, ולא רק הודות להרכב רשימתו, אלא גם בשל סיבות נוספות שיפורטו להלן. לכן יש לשער, במידה רבה של ודאות, כי פחות או יותר ממחצית המצביעים שתמכו בעוצמה יהודית בבחירות 2022 אינם משתייכים למגזר הדתי-לאומי, או לכל הפחות אינם משתייכים למיינסטרים שלו. ואכן, אם לא נחשוב על עוצמה יהודית במושגים של מפלגה דתית לאומית מגזרית אלא במושגי מפלגת ימין קיצוני כלל ישראלית, ניווכח כי הישגיה האלקטורליים אינם יוצאי דופן כלל; למעשה, הם אופייניים למדי.
ימין קיצוני ישראלי
בישראל, כמו במרבית המדינות הדמוקרטיות, התקיימו מאז ומתמיד מפלגות ימין קיצוני שהחזיקו באידיאולוגיה לאומנית ותבעו מדיניות ביטחון ניצית ואגרסיבית יותר. אף על פי שכיום עשויה קביעה זו לעורר אי-נוחות ואף התנגדות עזה, הרי שמפלגת הימין הקיצוני הראשונה בישראל הייתה תנועת החרות, מפלגת יוצאי האצ"ל בראשה עמד מנחם בגין, שהיוותה את הגרעין סביבו התגבש מאוחר יותר הליכוד. בשנות החמישים עמדה חרות בקצה הספקטרום הפוליטי בסוגיות חוץ וביטחון, ותבעה בעקביות לפתוח במלחמה יזומה כנגד ירדן, על מנת לכבוש לא רק את הגדה המערבית, אלא גם את זו המזרחית. גם בסוגיית השילומים והיחסים עם גרמניה החזיקה חרות בעמדה נוקשה ובלתי מתפשרת, וניהלה מחאה נמרצת שגלשה לעתים לפסים אלימים. כל אלו, לצד העובדה הפשוטה שהיא ניצבה בקצה הספקטרום הפוליטי, בלי אף מפלגה אחרת מימינה, מצביעים על כך שבשנות החמישים וראשית שנות השישים הייתה חרות מפלגת ימין קיצוני מובהקת.
יותר משיש לראות בעלייתה של עוצמה יהודית ביטוי להתפשטות הכהניזם בקרב החברה הישראלית, יש לראות במפלגה זו כלי קיבול שניקז לתוכו אלקטורט של מצביעי ימין קיצוני.
אלא, שהחל מאמצע שנות השישים עברה חרות תהליך התמתנות הדרגתי ומתמשך, שבא לידי ביטוי בין השאר בריצה משותפת לכנסת יחד עם המפלגה הליברלית, מפלגת ימין-מרכז מתונה ממנה, וכן בהצטרפותן המשותפת לקואליציה בהנהגת מפא"י, ערב מלחמת ששת הימים. במשך זמן מה הצליחו חרות, ולאחר מכן הליכוד, לרקוד על שתי חתונות: לנוע באיטיות לעבר הימין המתון, ובה בעת להמשיך לקבל את קולותיהם של מצביעי הימין הקיצוני, שלמעשה לא נותרה להם מפלגה אחרת להצביע עבורה. אולם, בשיטה הפרלמנטרית הישראלית, מציאות כזו לא יכולה להתקיים לאורך זמן. הסכם השלום עם מצרים היווה את הקש ששבר את גב הגמל, ובשנות השמונים והתשעים צצו שפע מפלגות ימין קיצוני חדשות שחיזרו אחר קולותיהם של אנשי ימין שמאסו במדיניות הליכוד: 'התחיה', 'צומת', 'כך', 'מולדת' ואחרות. מאז ועד היום, הימין שמימין לליכוד נשאר מאפיין קבוע של המפה הפוליטית הישראלית.
ששת המנדטים בהם מחזיקה עוצמה יהודית בכנסת הנוכחית אינם מהווים, לפיכך, הישג יוצא דופן כלל עבור מפלגת ימין קיצוני. אפילו אם נבחר להסתכל על 14 המנדטים של רשימת הציונות הדתית כעל יחידה אחת, לא יהיה מדובר בהישג חסר תקדים: בבחירות 2009 קיבלה ישראל ביתנו (אז מפלגה שמיקמה עצמה במובהק מימין לליכוד) 15 מנדטים, ובכל מערכות הבחירות שנערכו מקום המדינה עד לאמצע שנות השישים, למעט אחת, קיבלה חרות בין 14 ל-17 מנדטים. אמנם, אין בהשוואה זו כדי לבטל את ההבדלים, המשמעותיים לעתים, בין האידאולוגיות והעמדות של מפלגות ימין קיצוני שונות, או את הבדלי האישיות בין מנהיגיהן. מנחם בגין בשנות החמישים, הרב מאיר כהנא בשנות השמונים, רחבעם זאבי בשנות התשעים, אביגדור ליברמן בשנות האלפיים, ונפתלי בנט בעשור הקודם, הם ללא ספק אנשים שונים לחלוטין שהחזיקו בעמדות שונות לחלוטין, ולא רק בגלל התקופות השונות בהן פעלו.
אולם, ההבדלים האישיים בין המנהיגים לא בהכרח משקפים הבדלים מקבילים בין בוחריהם. אין ספק, למשל, שרבים מאלו שהצביעו עבור נפתלי בנט במהלך העשור האחרון, הצביעו גם עבור רשימתם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר בבחירות 2022, למרות שהבדלי ההשקפות בין שני האישים הללו גלויים וידועים. הסיבה לכך היא שרק לעתים רחוקות מצביעים מזדהים באופן מלא עם השקפותיהם של הפוליטיקאים עבורם הם מצביעים, או עם מצע המפלגה שאת פתקה הם מטילים בקלפי. לעתים קרובות ההזדהות היא חלקית ומלווה בהסתייגויות, והמפלגה נתפסת בתור הרע במיעוטו יותר מאשר בתור שיקוף נאמן של מערכת הערכים של אותו מצביע. לכך צריך להוסיף את העובדה שעבור מצביעי ימין קיצוני באופן ספציפי, קיימות בדרך כלל מעט מאד אלטרנטיבות; כאשר בבחירות 2022 הייתה קיימת אלטרנטיבה אחת בלבד עבור מי שרצה להצביע למפלגה שנמצאת מימין לליכוד.
לכן, יותר משיש לראות בעלייתה של עוצמה יהודית ביטוי להתפשטות הכהניזם בקרב החברה הישראלית, יש לראות במפלגה זו כלי קיבול שניקז לתוכו אלקטורט של מצביעי ימין קיצוני שקיים מזה דורות, בהיקף דומה, כאשר רבים מהם הצביעו בעבר לבית היהודי, לישראל ביתנו, לאיחוד הלאומי ואף לליכוד. ראייה לכך שההצבעה לעוצמה יהודית לא משקפת בהכרח תמיכה בכהניזם ניתן למצוא בעובדה שכאשר רצה המפלגה לבדה, בבחירות לכנסת ה-22 (שנערכו בספטמבר 2020) וה-23 (שנערכו במרץ 2021), היא קיבלה כ-1.88% מהקולות ו-0.42% מהקולות, בהתאמה. אלו אינן תוצאות שונות באופן משמעותי מאלו שאפיינו את תנועת כך בבחירות 1984, כאשר קיבלה 1.2% מהקולות.
מאי 2021
ובכל זאת, עומדת בעינה העובדה שבשנת 2022 רשמה עוצמה יהודית הישג פוליטי שלא הצליחה לרשום במשך כמעט שני עשורים של פעילות. חלק מהישג זה יש לזקוף לזכות תמרוניו הפוליטיים של בן גביר, המשא ומתן המוצלח שניהל מול מפלגות אחרות, ומאמציו לשדר התמתנות; אולם כפי שראינו, חלק אחר מההישג נבע ללא ספק מתמיכה ממשית שקיבלה עוצמה יהודית ברחוב הישראלי, ובפרט בפריפריה. הרכבת רשימה עם נוכחות משמעותית לתושבי הפריפריה, מזרחים, וחילונים או מסורתיים, הייתה תנאי חשוב להשגת התמיכה הזו, אולם היא איננה תנאי מספיק. שיבוץ מזרחים ברשימה, או אף העמדת מזרחי בראשה, אינם מתכון פלא להשגת תמיכתם של תושבי הפריפריה, כפי שלא מעט מפלגות יוכלו להעיד.
ביסודו של דבר, הסיבה העיקרית לעלייה המשמעותית בתמיכה בעוצמה יהודית קשורה ישירות לאירועים האלימים שהתרחשו במאי 2021 בין יהודים לערבים בישראל. אירועים אלו התרחשו בעיקר בפריפריה ובערים המעורבות (ובכלל זה לוד, רמלה ויפו, שלא משתייכות לפריפריה הגיאוגרפית אך כן לפריפריה החברתית), והביאו את תושביהן לחשוש לביטחונם האישי יותר מאי פעם בעבר. איתמר בן גביר, שזיהה זאת, מיקד את הקמפיין שלו במידה רבה בסוגיות ביטחון פנים – במקום, למשל, בהרחבת מפעל ההתנחלויות. שיאו של קמפיין זה הגיע יום לפני פתיחת הקלפיות, כאשר בן גביר הודיע כי ידרוש את תפקיד השר לביטחון פנים, והציג תוכנית פעולה מפורטת בתחום. ואכן, לאחר הבחירות קיבלה עוצמה יהודית לא רק את המשרד לביטחון לאומי (שמו החדש של המשרד לביטחון פנים), אלא גם את ראשות הוועדה לביטחון לאומי – ביטוי לשאיפתה להציג למצביעיה הישגים בתחום זה במיוחד.
ביסודו של דבר, הסיבה העיקרית לעלייה המשמעותית בתמיכה בעוצמה יהודית קשורה ישירות לאירועים האלימים שהתרחשו במאי 2021 בין יהודים לערבים בישראל.
השאלה מהו טבעה המדויק של האידיאולוגיה בה אוחזים בן גביר וחברי מפלגתו, ומהן עמדותיהם בסוגיות אקטואליות שונות, היא שאלה חשובה ללא ספק; אולם חשובה ממנה השאלה האם הבוחר יעניק להם את הכוח להגשים את שאיפותיהם. העמדות שהשיגה המפלגה בכנסת ובממשלה בעקבות הבחירות האחרונות ניתנו לה לא בזכות המכלול האידיאולוגי שמאפיין אותה, אלא בזכות בחירתה להתייחס באופן ממוקד לנושא שמקבל בדרך כלל מעט תשומת לב בשיח הפוליטי, בנקודת זמן בה הוא נחשב לנושא אקוטי עבור רבים. מכיוון שמרבית מצביעי עוצמה יהודית בחרו במפלגה בגלל סוגיות של ביטחון פנים, הצלחתה תימדד בסוגיות אלו דווקא. במידה ויוכל בן גביר להציג הישגים ממשיים בתחום זה, סביר להניח כי הוא יהפוך לשחקן קבוע ואף חשוב בפוליטיקה הישראלית. במידה וייכשל בתפקידו, סביר להניח כי עוצמה יהודית תידחק בסופו של דבר לספסלים האחוריים של האופוזיציה, ואולי אף תידרדר אל מתחת לאחוז החסימה, וכך תחזור למעמד השולי והזניח שאפיין אותה בתקופה שלפני בחירות 2022. מרבית מצביעיה רחוקים מלהיות קהל שבוי או תומכים אדוקים. יש לראות בהם ציבור מצביעים המחזיק אמנם באידיאולוגיה ימנית מובהקת, אך מעביר את קולו ממפלגה למפלגה בתוך מחנה הימין בהתאם לדגשים השונים שמאפיינים את סדר היום של המפלגות הללו, ושופט אותן לפי התנהלותן בפועל.
_____________________________________________________________
*אלעד נחשון הוא דוקטורנט באוניברסיטת בר אילן העוסק בהיסטוריה פוליטית-חברתית של ישראל. בין נושאי מחקריו נמנים הימין הישראלי, דת בפוליטיקה, ויחסי מזרח ומערב. מפרסם מסות וטורי דעה בענייני השעה במגוון במות שונות.
