בקשת הצדיק – הרב והצדיק בהגותו של ר' נחמן מברסלב / רוני בר לב

בקשת הצדיק

הרב והצדיק בהגותו של ר' נחמן מברסלב

 

רוני בר לב

 

רוני בר לב כותב דוקטורט על מושג האמון במציאות של רבי נחמן מברסלב

במסגרת התוכנית לתרבות ופרשנות בבר אילן;

עוסק בפנומנולוגיה של האמונה כתרבות.

 

* אני מודה לפרופ' רון מרגולין שקרא את המאמר, העיר והאיר נקודות טובות.

 

בהגותו של ר' נחמן הרב הוא זה שמשיב לאדם את כוחו האוטונומי ואת אחריותו לחייו. אך יתרה מזאת, הרב אינו רק אדם בשר ודם אלא מושג מופשט הנתון תמיד בהתהוות. הרב מערער על הדוגמה הדתית; הוא דבר מטריד, מפריע, מפר שגרה. במילים פשוטות, הרב הוא "מחלוקת"

 

Don't talk to me If you're looking for somebody

to cry on

Beck

ממכונת הכביסה לצדיק החסידי

משל שאפשר לשמוע בסמינרים ובהרצאות השייכים לז'אנר ההחזרה בתשובה מדמה את העולם הזה למכונת כביסה: כדי להפעיל את מכונת הכביסה יש להישמע להוראות היצרן; אם נעשה אחרת מהוראות היצרן המכונה תתקלקל, הלך הכסף והכביסה תישאר מלוכלכת. המכונה, כאמור, היא העולם הזה, היצרן הוא הקב"ה והוראות היצרן הן ההלכה. עמדה פשוטה וברורה זו, המגלמת השקפה תאולוגית מעניינת על אודות "היצרן", "הצרכן" והנתק שביניהם, יש בה כדי לשים מאחורי הקלעים דמות דומיננטית ומכריעה לגבי אותה הלכה הנמסרת מאת היצרן – הלוא היא דמות הרב, פוסק ההלכה והמורה אותה.

עם זאת, מאחורי הקלעים או מלפניהם, נוצרת הייררכיה ברורה בין המשתתפים בנמשל. על פי הייררכיה זו, הרב משמש מתווך בין הרצון והדרישה האלוהית ובין הסובייקט שלהם – האדם,[1] ואילו האדם, המבקש לעמוד במחויבות הדתית, מפקיד את אמונו וביטחונו ברב ומציית להוראותיו. הרב ניצב אפוא בעמדת כוח כלפי צאן מרעיתו הכנועים לו. נראה שזה זמן שהמודל הרבני הזה הוא השולט בכיפה; אך מטבעה של עמדת כוח מעין זו שהיא מעוררת התנגדות, וכיום, באיחור אופייני למגזר הדתי-לאומי, החלו קולות שונים לערער על עצם המושג "רב" ועל הכורח בהייררכיה הנזכרת.[2]

בד בבד עם העניין המחודש בתורות חסידיות בקרב הציבור הדתי-לאומי בפרט, ועם תופעת התשובה, דרך חסידות ברסלב בקרב הציבור הישראלי בכלל – דומה שהוכשרה הקרקע להציג אפשרות שונה של מושג הרב; אפשרות שאינה משמיטה את האחריות האישית של האדם כלפי עולמו הרוחני, אלא מעצימה אותה: תנועת החסידות של הבעש"ט יצרה מתווך מסוג אחר שגם יוצר וגם נשען על תפיסה שונה של יחסים בין אדם לאלוהיו – מתווך ושמו "צדיק".

לעומת המערך הרבני המקובל בקרב האורתודוקסיה הוותיקה, שבה המציאות של תפקיד הרב הנה ברורה ובלתי מעורערת, הוגי החסידות נדרשו רבות לעיון בתפקיד המנהיג החסידי, הצדיק, ובעצם קיומו ומהותו.[3] בקרב ההוגים החסידיים בולט ר' נחמן מברסלב, העוסק במושג הצדיק בלא לאות בכל כתביו, שיחותיו וסיפורי המעשיות שלו.[4] הבנתו של ר' נחמן את דמות הרב, הצדיק, המנהיג הדתי, מציעה דרך שונה מהדרך שבה מקובל לתפוס אותה, והזיקה הישירה בינו ובין חסידיו וקהילתו אינה עוברת בהכרח דרך ההלכה, כמקובל.

בהגותו של ר' נחמן ההלכה תופסת מקום נרחב כמרכיב תשתיתי בחיים הרוחניים. יוצאת דופן ונדירה בחסידות זמנו היא הוראתו לחסידיו ללמוד הלכה ולפסוק אותה בעצמם ולעצמם.[5] כלומר, ההלכה תופסת מקום חשוב מאוד במחשבתו של ר' נחמן, הן מבחינה עיונית תאורטית, הן מבחינה מעשית. אלא שבהגות זו, כפי שהונהגה בקרב חסידיו, שמירת ההלכה ותוכנה הנן נחלתו הפרטית של היחיד, ולאף גורם חיצוני אין אחריות הלכתית על היחיד. לדוגמה, בספרות ברסלב מוזכרת הוראה למי שמארח בביתו לדאוג לצרכיו הגשמיים של האורח בלבד ולא לצרכיו הרוחניים, כמו למשל להעירו לתיקון חצות או לתפילה.[6] גם אם אין בכך משום ביטול מוסד הרבנות על תפקידיו השונים והפונקציות שהוא ממלא, הרי שיש כאן מגמה המורה לאדם לרתום עצמו למשימה הקשה של הובלת עצמו, ולהניח לאחרים לעשות כך כלפי עצמם.

הצדיק והחסיד האוטונומי

נושא ההלכה בתורת רבי נחמן מגלה, לצד נושאים אחרים, את תפיסתו בעניין האחריות האישית של האדם. במקומות שונים ר' נחמן מדבר על אחריותו של האדם כלפי מעגלים שונים של "מלכותו",[7] ממעגלי אחריות מצומצמים ועד לאחריותו לעולם כולו.[8] לפיכך, תפקיד הצדיק בהגותו של ר' נחמן אינו להיות נקודת משען ומקור סמכות לפונים אליו; תפקידו הוא לעורר את האדם לקחת אחריות לחייו. עם זאת, התעוררות זו נעשית דרך התקשרות בלתי אמצעית. ר' נחמן אומר שיש לבוא אל הצדיק עצמו, ולא להסתפק בקריאת כתביו או בשמיעת תורותיו מכלי שני. הצדיק גופו, פניו של הצדיק, משמשים כמראה, שבאמצעותה, בלא אומר ודברים של הצדיק, האדם רואה את מצבו – "איך פניו משקע בחושך".[9] הרב משמש כאן כמכשיר, כעמדת ביקורת, שבאמצעותה האדם מקבל רפלקסיה על חייו, מתפכח ומתוודע אל מצבו.

ר' נחמן מורה על פרקטיקה נוספת של ההתקשרות עם הצדיק – וידוי דברים לפני תלמיד חכם. על הצדיק להיות תלמיד חכם, אך משמעות המושג הזה עבור ר' נחמן איננה נתחמת בארון הספרים היהודי ואף לא בארון הספרים הכללי, אלא בתנועה של ערנות כלפי העולם הזה, מגמותיו ופרטי פרטיו.[10] מטרת הדיבור לפני התלמיד-חכם היא "סידור" מאורעותיו של האדם והצבתם במסגרת חייו, דבר דבור על אופניו.[11] וידוי הדברים לפני הצדיק הוא למעשה מפגש עם העולם, ניסיון לחוויה מלאה, המבקשת להציף את מה שהודחק ולהסיג את מה שהתעבה במהלך החיכוך עם העולם, המשא ומתן, והמגעים השונים איתו. בווידוי מסוג זה אין המתוודה פורק מעליו את עול חטאיו ומבקש כפרה מהממסד הדתי או מכל נציגות שמיים אחרת. אין הוא מקבל דברי תנחומים מדמות פטריארכלית משפיעת חסד, שבקרבתה הכול נהיה טוב ומלא רחמים, או לחלופין – רציונלי, מובן ומותאם פסיכואנליטית לנפש המתוודה. ר' נחמן לא נתן מקום להתנהלות מעין זו בחצרו, ואולי זו אחת הסיבות שהיא הייתה מצומצמת מאוד.[12]

ההתקשרות העמוקה עם הצדיק, זה היושב בטבורו של עולם, חושפת בפני האדם את חוסר התואם שבין בחירותיו ובין מגמותיו של העולם הזה דווקא. העולם הבא, אומר ר' נחמן, הוא הידיעה וההכרה של האדם שכל מאורעותיו בעולם הזה הם לטובתו.[13] הדגש וההתמקדות של ר' נחמן בתוככי העולם הזה מובילים אל המחשבה על אודות משמעותה העמוקה של הדינמיקה של הווידוי. למעשה, במפגש בין הרב והתלמיד הרב מדבר אך ורק בעזרת עיבוד ומשחק בדבריו של המתוודה, ואינו אומר דבר מעצמו. כך נהג ר' נחמן גם בדרשותיו הגדולות בפני חסידיו – הוא שמע מה הבעיות המטרידות אותם ועשה מהן תורות.[14] כך נוהגים בקרב חסידי ברסלב עד היום. מי ששואל מה לעשות בענייני שידוך ושאר הנהגות, נענה על ידי הרב: "נו, ומה אתה אומר על זה?"[15]

דינמיקה זו מהדהדת את תפיסתו של ר' נחמן לגבי מציאותו האוטונומית המוחלטת של האדם בעולם הזה. לפי תפיסה זו, האדם חי את חייו בעולם הזה, שממנו נסוג האל.[16] בתוך החלל הפנוי הזה האדם צריך לעבור בעזרת האמונה, שהיא עצמה מכלול ההתנהלות של האדם וההתפלשות שלו בעולם. האמונה, אליבא דר' נחמן, היא פעילות עשירה ומסתעפת עד לאין סוף של היסגרות האדם בד' אמותיו, התמקצעות בהן, והתהוותו בהן. מדובר בדרכים השונות שבהן האדם פוגש את העולם ונאבק בו על מקומו, על קיומו ועל ההכרה בו. דרך מאבקיו השונים האדם מאמת את עצמו, מכונן ומקיים את עצמו ואת עולמו. בקצרה, האמונה היא תנועה של היות בעולם.[17]

לפי תפיסה זו האמונה אינה פונה כלפי חוץ, וממילא אינה נענית מבחוץ. לפיכך לא ניתנים לו לאדם תשובות או אישורים חיצוניים אשר לנכונות בחירותיו. האמונה שר' נחמן מדבר עליה היא תנועת הווייתו של האדם בעולמו – היא הגבול של תנועה זו והיא השער שלה אל תוככי העולם. הוויה זו של האדם בעולם, שמגמתה ותכליתה סגורות בתחומי העולם, נמדדת אך ורק במושגי העולם הזה, ולכן כל שיפוט חיצוני אינו רלוונטי לה. רחישתו של האדם בעולם והרפלקסיה עליה מסירות את המסכים המבדילים בין האדם ובין מציאותו בעולם ומקרבות את היחס ביניהם עד למידה של אחד לאחד. התנהלותו של האדם היא זו שקובעת את מידת הצלחתו או כישלונו, ולא איזו עין טובה רחמנית או עין רעה ופנקסנית שיש לרצות או לפייס. רק המציאות שהאדם יבחר לשים לב אליה עשויה לשמש עבורו אינדיקציה, וגם עליה אי אפשר להישען באופן מוחלט.

דמות הרב – ריצוד בין רשעים לצדיקים

עד כאן נסובו הדברים על פונקציית הצדיק-הרב כמראה לחסידיו, כמכונן את הרפלקסיה של האדם על חייו, כנקודת ביקורת וכמעורר לאחריות. התיאורים הללו מציבים את הצדיק בהגותו של ר' נחמן כמשרת הציבור העומד לרשותו לטובת תיקונו, באמצעותה ובגבולותיה של מערכת אינהרנטית לחייו של האדם. לכאורה, בהמשך לדיון עד כה ראוי גם להידרש אל מושג הרב כפי שהוא לעצמו במסגרת הגותו של ר' נחמן; להניח לרגע את הרב כמשרה, כתפקיד וכפונקציה, לטובת עמידה על קרקע קיומו של הרב, על דמותו המיוחדת לו.

אולם למעשה נראה לי שאי אפשר לדון במושג הרב כפי שהוא לעצמו, הואיל ובאופן מהותי ועצמותי הוא לעולם איננו רק "כשלעצמו"; מושג הרב הוא לעולם התדמית, הוא לעולם נתון בידי אחרים. מעצם טבעו הרב מתפקד כהפקדה עצמית בידי הקהילה ולמענה. הקהילה "רושמת" את הרב לפקודת עצמה והיא זו הפודה את הערך שהוכל בו. "רישום" הרב נעשה בצורות שונות המוכרות במסגרת החיים הקהילתיים: שאלות הלכתיות, התייעצויות, טקסים הנערכים על ידו, סכסוכים שהוא מיישב, וכדומה. פניו של הרב הם פני הקהילה. לכן הוא מייצג אותה כלפי חוץ; שמו מתייחס אחר הקהילה שהוא מכהן בה. אם הרב כתב ספר שו"ת, אזי הוא נקרא על שם הבעיות והפתרונות של קהילתו; אם הוא מופיע בטלוויזיה, הרי שהוא "הרב מהטלוויזיה".

אפליקציה דרמטית של עיקרון זה מופיעה בזיהויו של ר' נחמן את הרב – מן הסתם גם בעזרת הביוגרפיה האישית שלו – כאלמנט חברתי עמוק המעורר תסיסה ומחלוקת בכל מקום שהוא מגיע אליו: "'דע כשיש שלום בעיר הוא מפני שאין בר דעת בעיר הזאת".[18] אליבא דר' נחמן, הרב יוצר מריבות בעיר. לא רב על כולם, או של כולם, אלא עם כולם – הוא השאור שבעיסה המתסיס את כל מה שסביבו.[19] אם להשתמש בתיאורו של פנחס שדה, הרב הינו היהודי של היהודים. אכן, הבנה זו של מציאות הרב כהיות במחלוקת, מציבה את דמות הרב כנתונה בידי האחרים – החולקים והמצדדים המוצאים בו את הדמות להזדהות איתה או להתנגד לה.

במובן העמוק יותר, מבחינת הניסיון להבין את מושג "הרב", עולה מכאן שאין בידינו מושג מוכר וידוע שאפשר להתחקות אחריו ולהגדיר אותו. הרב הנו "מחלוקת" – מושג בהתהוות, הצופן הבטחה לעתיד יותר משהוא מדווח על העבר. אמנם אפשר לדבר על הופעות של דמויות רבניות שכיכבו במהלך ההיסטוריה; אפשר אף לייחד דיון מעמיק בצורות שונות של הנהגות ציבור, דפוסי הוראה, שיטות פסיקה ורטוריקות של דרשות בציבור – אך אין בכל אלה כדי לאחוז במושג הרב.

אכן, ר' נחמן מסביר שכל הצדיקים שבכל דור הם בבחינת משה-משיח.[20] צירוף זה של המנהיג הראשון והמנהיג האחרון, והתלכדותם בדמות הצדיק שבכל דור לכדי דמות אחת, מצביעים על ויתור מראש על כל ניסיון להעמיד מצע של אפיונים, קריטריונים או יעדים לדמות הרב. הרב מתגלה מתוך דמויותיהם של משה (המוכר יחסית) והמשיח (המוכר פחות), ואילו הם מתגלים דרכו.

אך לא רק על ציר הזמן נפרשת דמותו של הרב, אלא גם במרחבי החברה והקהילה. ר' נחמן טוען בקצרה שמושג הרב הנו מושג הנע בין קטבים קיצוניים: "'ראש בני ישראל' – ראשי תיבות 'רבי'. ולהפך, 'רשעים בחשך ידמו' – ראשי תבות 'רבי"[21]. לפי ר' נחמן מושג הרב מכיל שני הפכים; זהו מושג השסוע בין סמכות, מיסוד, חוק וסדר ובין ריב, אנרכיה, עמדת קרב והתנגדות. הרב הוא קבוע המועמד לערעור תמידי.

במילים אחרות, הערעור על הרב ועל עצם מושג הרב, מקורו אינו בהכרח בכוחות החברתיים הרוחשים סביבותיו – שורשיו נטועים עמוק במוסד הרבנות עצמו. ר' נחמן מזהה סכנה ברבנות הממוסדת, שתורתה עגונה בד' אמות של הקלויז, מעצם היותה כה מובהקת ונקייה – "רבנות שמקברת את בעליה". הוא מורה לרב להיכנס בנבכי המציאות ונסתרותיה, ודווקא שם לגלות את התורה.[22]

בניסיון להיחלץ מכיליונו, הנובע למעשה מהתבלותה של הקהילה, הרב שרוי כל העת בחיפוש התורה במקומות הרחוקים יותר, הנוגדים לכאורה את מעמדו ואת מה שמצופה ממנו. הרב נמצא עם הרשעים, בתוככי ההסתרות שבתוך ההסתרות. אך זו אינה שליחות בעלת אופי מיסיונרי – הוא אינו נמצא עם הרשעים כדי לגלות תורה, אלא כדי לייבא אותה משם. זוהי שהייה רלוונטית הנושאת פירות לוקאליים חדשים. פירות אלו הם שיערערו את הקהילה ואת הדתיות העבשה שעלתה בה לטובת ההתעוררות אל הכוחות החיוניים המפעמים בה.

חוסר ההלימה בין היות הרב "ראש בני ישראל" ובין הימצאותו עם "רשעים בחושך ידמו" מהווה את הערעור העמוק של מושג הרב מתוך עצמו. קטבים מרוחקים אלו של מיקומו של הרב, האדמות השונות שבהן צומחים פירותיו המזינים את העדה – בית המדרש ומשכנות השדים – משהים את היקבעות מושג הרב ויוצרים התהוות מתמשכת.

**

דבריו של ר' נחמן על הצדיק ואופיו מעלים מחשבה על הרב כדבר מטריד, מפריע, מפר שגרה. הרב מערער על הדוגמה הדתית, ועומד כחומה בצורה מפני הניוון וההשתקעות בשביעות רצון בורגנית. הקהילה אינה יכולה להתקיים איתו, כגורם מתסיס ומטריד, אך גם אין היא יכולה להתקיים בלעדיו.

בדבריי כאן ביקשתי להסיט את הדיון מהאפשרות של "מות הרב" לטובת החקירה בדבר "מהו הרב". ניסיתי להמשיך מעבר לשלב ההתנערות מהדוגמות הישנות, ולחשוף את המערך הפורה השרוי במעמקי ההיסטוריה של התרבות היהודית. חקירה מעין זו עשויה לעזור לנו להתחקות אחר מבנים תשתיתיים במבנה הקהילתי האישי שלנו ואחר האלמנטים רבי העוצמה המפעמים בעורקי החברה הישראלית כולה.