אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת. שני פתחים סלקא דעתך? – אלא אימא: שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל (ברכות ח ע"א).
כדי להתפלל, יש להיכנס שיעור שני פתחים לבית הכנסת. מהם אותם שני פתחים, ומדוע יש להיכנס דרך שניהם? מדוע אין די בכניסה פשוטה לבית הכנסת, דרך פתח אחד? על כך מבאר ומרחיב השולחן ערוך:
יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל. יש מפרשים … שלא ישב אצל הפתח שנראה כמשאוי ישיבת בית הכנסת … ויש מפרשים שהטעם מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוין … ויש מפרשים שלא ימהר להתפלל מיד כשנכנס, אלא ישהא שיעור שני פתחים. ונכון לחוש לכל הפירושים (אורח חיים צ, כ).
מי שיושב על הפתח אינו נכנס פנימה באמת. בין אם הוא חש את ישיבת בית הכנסת כנטל, בין אם המתרחש בחוץ מסיח את דעתו, ובין אם טרם התיישב במקומו ובדעתו כדבעי – כל אלה הם חסרונות של ישיבה על הפתח, וכדברי השולחן ערוך: "נכון לחוש לכל הפירושים". תפילה דורשת להיכנס אליה באמת. להיות חלק, מתוך רצון, ובלי לפזול החוצה.
אך בית הכנסת אינו רק בית תפילה. עניין זה ידוע ואינו חדש. כך היה ככל הנראה כבר בבתי הכנסת המוקדמים ביותר שאנחנו מכירים כיום, בתקופת בית שני; כך היה לאורך ההיסטוריה היהודית כולה; וכך גם היום. בית הכנסת שימש ומשמש כמוקד להתכנסות קהילתית ולאינטראקציה חברתית, ללימוד תורה, וכמובן גם לתפילה. קל להתייחס לבית הכנסת כאל מקום פונקציונלי שמשמש למטרות הללו, אבל בית הכנסת הוא הרבה יותר מזה. במוסד בית הכנסת טמונים עוד היבטים רבים, כלפי פנים וכלפי חוץ, שעוד מצפים להתגלות.
ואם כדי להתפלל יש להיכנס שיעור שני פתחים, בגיליון שבידיכם ביקשנו דווקא לעמוד בין הפתחים, במרחב הלימינלי שבין החוץ לפנים, ומשם לבחון את בית הכנסת עצמו. להביט אל בית הכנסת מבחוץ פנימה, וגם על החוץ מבפנים, ולשאול שאלות מנקודות מבט שעל פי רוב נשארות סמויות מן העין, חומקות מתחת לרדאר.
קריאה מהנה,
אביעד עברון
