אנו מכבדים את הרבנים, אבל נדאג לכך שמקומם יהיה בבתי הכנסת, כמו שמקומו של הצבא בקסרקטינים
תיאודור הרצל, מדינת היהודים
המחלוקות בנושאי דת ומדינה אינן יורדות מסדר היום הציבורי. הן שבות לעורר ולהסעיר את החברה הישראלית, כמו תובעות ממנה לחטט בפצעים הפתוחים, לרענן מחדש את הסטטוס-קוו, לקבל החלטות חדשות ולהגמיש את הגבולות הישנים. בשנים האחרונות מתוודע הציבור הישראלי יותר ויותר לפגמיו של הממסד הדתי בישראל בתחומים של גיור, נישואין וגירושין, מקוואות וכשרות; מעמדה השוקע של הרבנות הראשית גם הוא נותן את אותותיו, ולא מרים תרומה חיובית לזיקה שבין יהדות ומדינה.
בבסיס החיבור ההיסטורי בין היהדות והמדינה עמדו אולי אילוצים פוליטיים, אך במשך הרבה שנים – וגם כאן ניתן להצביע על סדקים בשנים האחרונות – הוא שיקף נאמנה חזון ציוני-דתי ראשון במעלה: חזון המיזוג שבין היהדות לבין הריבונות היהודית, הרגע הדרמטי שבו תורת ישראל פורסת את כנפיה לא רק על חייהם של היחיד והקהילה, אלא גם על המסגרת המדינית. אך בחזון הזה, כאמור, נבעו סדקים: חלקם תולדה של הסתאבות המונופול, חלקם נובעים מההסתגרות של הרבנות ומהפיכתה לקיצונית יותר. יותר ויותר ישראלים – בהם גם קבוצה הולכת וגדלה של ציונים-דתיים – שואלים את עצמם בשנים האחרונות מהי ההצדקה לחיבור שבין יהדות ומדינה, שבו הם פוגשים בצמתים יום-יומיים: ברישום הנישואין ובתהליך הגירושין, בטבילה במקווה או באכילה במסעדה.
הגיליון שלפניכם אינו מציע תשובה חד משמעית בנושא עתיד היחסים בין דת ומדינה בישראל, והוא גם איננו ניסיון לפרוס את הסוגיות המרכזיות שעולות בהקשר הזה. הגיליון הזה מבקש לצעוד צעד אחורה ולשאול שאלה עקרונית, מִקדמית יותר: כיצד צריך להיראות טיב היחסים בין הדת היהודית ובין הריבונות הישראלית? האם הניסיון להפריד בין השתיים הוא ניסיון רצוי? האם הוא בר-יישום? השאלות הללו ואחרות נידונות בגיליון, וכן נידונים הקשרים ספציפיים יותר, שמאירים על הסוגיה בכללותה. אנו מקווים שהגיליון שלפניכם יסייע להעשיר את השיח הציבורי בנושא ולהטעין את העמדות הנשמעות בו במטען תיאורטי ועיוני עמוק.
קריאה מהנה,
אריאל הורוביץ
