הניסיון להפריד בין דת ומדינה ולהותיר את הזהות היהודית כעניין שמוסדר באופן טכני על ידי המדינה, מבלי לגעת בסוגיות הליבה הקורעות אותנו לגזרים, לא ישחרר אותנו מהצורך להגיע להסכמות עמוקות באשר לתוכן של הזהות היהודית המשותפת. המשימה שניצבת בפנינו היא ליצור תוכן זהותי משותף שרוב העם יסכים לו. לשם כך נדרשים מעשים תרבותיים, הגותיים וחברתיים גדולים
ישראל איננה אמריקה
מעת לעת עולה בארץ ההצעה להפריד בין הדת למדינה, כמו באמריקה וכמו בחלק ממדינות המערב האחרות. למציעים יש סיבות נכבדות להעלאת הצעתם: תפקודם השערורייתי של חלק מבתי הדין הרבניים הפועלים מטעם המדינה בסוגיות כמו גטין, נישואין, גיור ועוד; האנכרוניזם של ההלכה בסוגיות רבות והשיתוק ההלכתי שאוחז באלו שצריכים היו לעשות את השינויים המתבקשים, בייחוד כשמדובר בסוגיות שבהן יש לרבנות הראשית מונופול מוחלט על חיי האזרחים; חוסר הרצון של רבים להינשא בנישואים דתיים, וגם במקרה שבו הבחירה היא בנישואין דתיים – חוסר רצון להינשא במערכת הממשלתית הממוסדת; השארת סוגיית 'מיהו יהודי' להכרעתם הבלעדית של הכוחות היותר קיצוניים במערכת הדתית, ועוד.
לכאורה, הפרדת ה"דת" מהמדינה היא מהלך מתבקש. באמריקה זה עובד היטב, ואין סיבה שזה לא יעבוד אצלנו. הבעיה היא שאנחנו לא אמריקה. אינני טוענת בכך שעלינו להמשיך בשיטה הלא-הגיונית שמנווטת את חיינו ברגע זה, אך לדעתי הניסיון להעתיק את השיטה האמריקנית לארץ מתוך הנחה שנצליח ליצור כאן מבנה שמפריד בין האזרחות לבין ההשתייכות הדתית – נועד לכישלון.
הסיבה לכך היא שהפרדת הדת מהמדינה נועדה במקורה להוציא את הכנסייה משליטתה בחיי האזרחים במדינות הנוצריות. יש מי שיטענו שהרבנות הראשית במתכונתה הנוכחית דומה לכנסייה ששלטה בחיי הנתינים בארצות הנוצריות. אך אני סבורה שבשונה מן העולם המערבי-נוצרי, בזהות היהודית ישנו מרכיב המתיך את הלאומיות עם הזהות הדתית והאזרחית כאחד. הניסיון להפריד בין המרכיבים הללו והשארת הזהות היהודית כעניין שמוסדר באופן טכני על ידי המדינה בתפקיד מעניקת-רישוי לקהילות השונות – לא ישחרר את הציבור מהצורך להגיע להסכמות עמוקות באשר לתוכן של הזהות היהודית המשותפת. הניסיון "לפתור" את סוגיית הזהות באמצעות שינוי כללי המשחק, בלא לגעת בסוגיות הליבה הקורעות אותנו לגזרים, לא יצלח.
לחזור אל הפרדוקס
מקורו של החלל הקיים בתחום הזהות היהודית המשותפת בשינוי העמוק שפקד את העם היהודי מאז החלה המודרנה. הוויכוחים העמוקים על אודות תוכן הזהות היהודית החלו לפני כמאתיים שנה, אך למרות עוצמתם של האירועים שפקדו אותנו כעם במהלך תקופה זו, הסוגיה אינה קרובה לפתרון.
כדי לעקוף את הבעיה המהותית הזו, צצות להן מעת לעת יוזמות שמטרתן לעמעמם את הכאב העצום, את הקרע האידאולוגי הקיומי ואת הפערים הגדולים מאוד באופן שבו יהודים מקבוצות שונות מבינים את יהדותם. ואכן, אי אפשר להסכים עם המשך המצב כפי שהוא כיום. הרודנות החרדית המושלת ברבנות הראשית מכוח הסכמים פוליטיים פשטה את הרגל מכל בחינה.
מצד שני, הניסיון להקים באופן מלאכותי קהילות שיהיה להן צביון מובחן כדי שיזכו ברישוי מטעם המדינה אינו מתמודד עם החלל התרבותי הגדול הקיים בחלק מהן. ההנחה שרישוי כזה הוא שיעניק לאנשים שיהיו חלק מקהילות אלו את הדחיפה להפוך לבעלי זהות יהודית משמעותית טעונה הוכחה.
הסכנה הגדולה בתהליך המציע לנו "להיות כמו אמריקה", להפוך לחברה הבנויה קהילות-קהילות שהמחלוקות ביניהן נפתרות מכוח הרישוי הזהותי הניתן על ידי המדינה, היא סכנת הפרימה הפנימית. זה אמנם נשמע מפתה, אך זה עלול להשאיר ציבור ישראלי גדול מאוד בחלל זהותי עוד יותר גדול מזה הקיים כיום.
שכן, אם נסתכל על הנעשה באמריקה בלא קנאה, נוכל להבחין בעובדה שהזרמים הליברליים אינם מצליחים להוות טריז בפני ההתבוללות, ואילו האורתודוקסים, שכן מצליחים בכך, סובלים מכל הבעיות שאנו מתמודדים אתן גם כאן. משום כך, עלינו לעזוב את הרעיון ש"כללי משחק" כאלה או אחרים יצליחו לעקוף את עצם העניין, ולחזור אל התמונה הגדולה והטעונה שבה כולנו חיים כיום; אל הפרדוקס הבלתי פתור של חיינו, שעמו קשה לנו כל כך להתמודד.
אם נסתכל על הנעשה באמריקה בלא קנאה, נוכל להבחין בעובדה שהזרמים הליברליים אינם מצליחים להוות טריז בפני ההתבוללות, ואילו האורתודוקסים, שכן מצליחים בכך, סובלים מכל הבעיות שאנו מתמודדים אתן גם כאן. משום כך, עלינו לעזוב את הרעיון ש"כללי משחק" כאלה או אחרים יצליחו לעקוף את עצם העניין, ולחזור אל התמונה הגדולה והטעונה שבה כולנו חיים כיום; אל הפרדוקס הבלתי פתור של חיינו, שעמו קשה לנו כל כך להתמודד
והנה התמונה כפי שהיא נשקפת אלינו כיום: ציבור יהודי גדול שהוא ציבור אורתודוקסי שממשיך את הדרך של היהדות ההלכתית הנורמטיבית, ציבור שחלק לא קטן ממנו בטוח בדרכו, אך ברובו איננו מבין לעומק את המצוקות של ציבורים אחרים בחברה בישראל ואיננו חש את עוצמת הכאב על החלל הזהותי שממנו סובלים חלקים רבים בחברה; ציבור שמאמין בכנות בהיותו "העגלה המלאה", ואיננו מתמודד עם החלק האנכרוניסטי שבהלכה ועם החלקים הלא-רלוונטיים של העולם התורני העכשווי.
הציבור הגדול ביותר בארץ, המפוזר בקבוצות שונות, הוא ציבור שבחלקו רמת הידע היהודי-מסורתי שלו אולי נמוכה, אך זהו ציבור שנושא בחובו את העוצמה המוסרית שיש לאנשים חופשיים. נוסף עליו, קיימים בארץ ציבורים מסורתיים בדרגות שונות וציבורים חלולים ומוזנחים רבים. ישנו גם ציבור קטן אך משמעותי, המחפש ליצור שילוב בין העולם הדתי לחילוני.
ועכשיו נארגן את כולם בקהילות? בזרמים?
כאילו לא עברו מאה שנים
לפני מאה שנים היו בעולם כשבעה-עשר מיליון יהודים. בשנת 1915, כשמלחמת העולם הראשונה בעיצומה, עשרות אלפי היהודים שנלחמו בצבא הקייזר הגרמני לא שיערו בלבם שתוך שנים ספורות הם יהפכו להיות האויבים הגרועים ביותר של האומה הגרמנית. רוב בניינו ומניינו של העם היהודי, למעלה מעשרה מיליון איש, התגורר באירופה; כמיליון וחצי יהודים כבר היגרו לאמריקה; במדינות ערב חיו כשמונה מאות אלף יהודים, ובארץ ישראל כמה עשרות אלפי יהודים.
לפי הנתונים של הדמוגרף פרופ' סרגיו דלה-פרגולה, בעולם כיום חיים כארבעה-עשר מיליון יהודים. למרות השינויים הכבירים שפקדו את העם היהודי במאה השנים האלה, החלוקה הפנימית שאפיינה אותם אז נשארה תקפה במידה רבה עד עצם היום הזה, לפחות מבחינה סוציולוגית. יהודים חילונים, יהודים אורתודוקסים, יהודים חרדים, יהודים רפורמים, יהודים מסורתיים וקונסרבטיבים, יהודים בלתי משויכים. המאבקים המרים שאפיינו את הוויכוח הפנים-יהודי לפני מאה שנים באירופה עודם חיים עמנו בעוצמה. הבעיה היחידה היא שהמציאות שבה נולדו הוויכוחים האידאולוגיים המרים האלה השתנתה באופן קיצוני. ליתר דיוק, המציאות שבה נולדו הוויכוחים האלה אינה קיימת עוד.
לדוגמה: הרעיונות שצמחו בתנועה הרפורמית בדבר הצורך לבטל את ייחודו הלאומי של עם ישראל, והצורך להתרכז בהפצת ערכי התבונה והמוסר האוניברסליים בעולם רחוקים כיום מן המציאות הלאומית. הרעיונות החרדיים שדגלו בהיבדלות מוחלטת מן התנועה הציונית החילונית נראים כיום מופרכים יותר מאי-פעם. החילוניות היהודית נמצאת כיום במשבר ערכי חמור, ותהליך דומה, גם אם מסיבות אחרות, מאפיין את הציונות הדתית. מה שלא השתנה מספיק, למרות כל אלה, הוא האמוציות הסוציולוגיות שעל פיהן מנהלים, ובעיקר לא מנהלים, את השיח הלאומי.
היהודים שנותרו לאחר השמדת למעלה מחצי מיהודי אירופה, ובעיקר הממסדים הטוענים שהם מייצגים אותנו, עודם ממשיכים בוויכוחים מרים, כאילו אפשר באמת להמשיך מן המקום שבו היינו כולנו לפני מאה שנים. כאילו האדמה החדשה שעליה כולנו צועדים היא עדיין זו הישנה. כאילו החילוניות והדתיות, החרדיות והרפורמיות שנולדו על אדמת אירופה עודן אוחזות בנו באופן המוחלט והשלם שבו הן אחזו בנו אז. כאילו הטקסטים של מחוללי התנועה הרפורמית, האורתודוקסית והחילונית, שנולדו במציאות שבה העם היהודי היה עם שלם, עדיין מסוגלים לפענח עבורנו את אופי המאמץ התרבותי הנדרש כעת.
תוכן זהותי משותף
מובן שאנו עדיין עם התנ"ך, ועם התלמוד, ועם המשנה, ועם הקבּלה, ועם הספרים הרבים שנולדו וראו אור באלפי השנים האחרונות, ובתוכם ספרים חשובים מאוד שראו אור גם במאה השנים האחרונות. אך האם הספרים המכוננים הללו יפענחו עבורנו את אופי המאמץ הלאומי-תרבותי שאנו נדרשים לו כעת? האם יש בכוחם של נביאינו, חכמינו, פרשנינו וסופרינו הציוניים – כולם זיכרונם לברכה – לפתור את המצב התרבותי-רוחני-זהותי העכשווי? האם העלה מי מהם בדעתו את עוצמת האירועים שעתידים היו לפקוד את העם היהודי במאה העשרים, את גיוונם, את עושרם, את תהומותיהם ואת פסגותיהם?
העם שלנו משופע בחכמים נדירים בתבונתם, ביכולת הראייה שלהם, ביכולת הניתוח, החיזוי, הפרשנות ועוד. היו רבים שחזו מתהומות נפשם חלקים מן המציאות העתידית של העם, אבל איש לא השכיל לראות את התמונה כולה. והנה, היא מונחת לפנינו, כמו כתב חידה קשה במיוחד, הדורש פיצוח נדיר וגאוני.
לעתים נדמה לי כי המפגש של היהודים עם המודרנה מהדהד את המפגש המקראי של יעקב עם עשו. כשיעקב מתכונן אל המפגש המסוכן ההוא, הוא מחלק את משפחתו למחנות כדי שיישאר מחנה לפליטה למקרה שאופציית התסריט הגרוע ביותר תתממש במציאות.
אנחנו כולנו, החיים פה היום, אנו בוגרי ההתממשות של האופציה הגרועה ביותר. האם אנו באמת יכולים להרשות לעצמנו להמשיך בוויכוחים המרים שאפיינו את הזרמים בעם שלנו לפני מלחמת העולם השנייה? האם הממסדים של הזרמים השונים בעם היהודי וההנהגות שלהם מתמודדים עם משבר הזהות הנובע מהתמשכותו של המצב המפורד שבין היהודים לבין עצמם ומבינים לעומק את המחיר הבלתי נסבל שהפירוד הזה יוצר? ואולי הזרמים הפועלים כיום בעם היהודי אינם אלא ביטוי להתמסדותו של עולם הוויכוחים הישן, זה שהיה קיים לפני מאה שנה, שמוּנעים רבות מתוך החרדה הנובעת מן ההכרח להיפרד מן העולם שהיה וליצור באופן פוזיטיבי עולם תוכן משותף ליהודים שנותרו בחיים?
ובמילים אחרות: מהו הדבר שצריך לעשות עכשיו, ברמה התרבותית הלאומית, כדי שנצליח להיות נאמנים לצוואה הקדושה שהופקדה בידינו: להמשיך, ובעיקר – להמשיך יחד.
לא תהיה לנו ברירה אלא לנסח באופן פוזיטיבי ומחודש את תוכן זהותנו העכשווית ואת משמעותו של התוכן הזה עבור רובו של העם החי כיום. נצטרך לשכנע אלה את אלה במה אנו יהודים – לא רק מכוח שנאת הגויים ולא רק מכוח ההלכה. במה אנו יהודים באופן משותף. מהי המזוודה המשותפת שעוברת דרך הדורות ומה היא מוסרת לנו בדור הזה שאנו רוצים להעביר הלאה
הנה כי כן: לא תהיה לנו ברירה אלא לנסח באופן פוזיטיבי ומחודש את תוכן זהותנו העכשווית ואת משמעותו של התוכן הזה עבור רובו של העם החי כיום. נצטרך לשכנע אלה את אלה במה אנו יהודים – לא רק מכוח שנאת הגויים ולא רק מכוח ההלכה. במה אנו יהודים באופן משותף. מהי המזוודה המשותפת שעוברת דרך הדורות ומה היא מוסרת לנו בדור הזה שאנו רוצים להעביר הלאה. והאם התוכן של הזהות היהודית השתנה עקב אירועי המאה העשרים ואנו עומדים על ספה של הגדרת זהות יהודית חדשה, שצומחת מבפנים.
בעיניי, זאת המשימה שניצבת בפנינו. לא יצירת כללי משחק חדשים בין הקהילות השונות, אלא יצירה אקטיבית של תוכן זהותי משותף שרוב העם יסכים עליו. לשם כך נדרשים מעשים תרבותיים, הגותיים וחברתיים גדולים – אך להרגשתי, רוב העם היהודי, לפחות זה החי בישראל, כָּמֵהַ אל לכידות זהותית מנוסחת, שאותה הוא מרגיש בלבו. האתגר הוא אם כן ניסוח מחודש של הליבה היהודית המשותפת לנו בדור הזה
במבי שלג היא עיתונאית ועורכת, חברת סגל בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית
*י"א אב- המאמר היה סגור למנויים וניפתח לציבור עם פטירתה. יהי זכרה ברוך
