הגודל, הגיוון, הגאוגרפיה ובעיקר תפיסת ה'גם וגם' הם מאפיינים ייחודיים למוסדות החינוך בציונות הדתית. מאפיינים אלה מביאים לכך שמוסדות החינוך הציוניים־דתיים הם קטנים, נישתיים ויקרים. תפיסת ה'גם וגם' במוסדות הציונות הדתית יוצרת מתח ערכי המעמיד דרישות מפליגות לבוגר ולבוגרת הממוצעים. ההפרדה במוסדות החינוך בין בנים ובנות וההרחקה של ילדי הציונות הדתית מרעיהם החילונים, החרדים והערבים, מייצרות בועה סגורה אשר איננה מחוברת לשאר חלקי מערכת החינוך. משה (קינלי) טור-פז מציע סדר יום חדש לחינוך הציוני־דתי, בו ישתנו סדרי העדיפויות של החינוך הציוני־דתי. הגדלתם של מוסדות החינוך המצליחים, והחלטה מודעת של היפתחות ושיח עם חלקיה האחרים של החברה הישראלית, הם הדרך הדרושה והראויה היום לחינוך הציוני־דתי בישראל
חמשת הגימ"לים: מאפייני החינוך הציוני־דתי
מערכת החינוך הדתית בישראל מתקיימת דה־פקטו כאוטונומיה בתוך מערכת החינוך הממלכתית. כ־250 אלף תלמידים, כ־11% מילדי ישראל בגיל חינוך (3 עד 18), לומדים בחינוך הממלכתי־דתי, בכ־800 בתי ספר ובגני ילדים רבים. הנתונים מראים כי שנתון בחינוך הדתי מתחיל ממספר תלמידים גדול יחסית ומצטמצם לאורך השנים, כאשר עיקר המעברים מופנים לחינוך הממלכתי והם מתרחשים בין הגן לבית הספר היסודי ובין היסודי לחטיבת הביניים.
החינוך הדתי מנוהל באמצעות המינהל לחינוך דתי, המכונה חמ"ד, ובכפיפות למועצת החמ"ד, גוף סטטוטורי שמייעץ לראש המינהל ומתווה את המדיניות שלו. בכל אחד משמונת המחוזות של משרד החינוך ישנו מחמ"ד – מנהל חינוך ממלכתי־דתי, הכפוף לראש המחוז אך גם לראש החמ"ד. המחמ"ד נהנה מאוטונומיה גדולה ולמעשה מייצג ומחליט על כל התנהלות החינוך הממלכתי־דתי במחוז.
ניתן לאפיין את החינוך הדתי בישראל באמצעות מודל חמשת הגימ"לים: גודל, גיאוגרפיה, גיוון ו'גם וגם'.
גודל: החינוך הממלכתי־דתי קטן יחסית לחינוך הממלכתי, דבר המגביל את גודל מוסדותיו ומייצר אתגרים ניהוליים והתנהלותיים. בערים וברשויות רבות גודל האוכלוסייה הדתית מכתיב קיום של מוסדות קטנים או היצע של מספר מוסדות מצומצם. כך למשל עומד גודלו של בית ספר יסודי ממוצע בחינוך הממלכתי על 421 תלמידים, ואילו בחינוך הדתי גודלו של יסודי ממוצע הוא 318 תלמידים. בחינוך העל־יסודי הפערים גדולים הרבה יותר, ובעוד בחינוך הממלכתי העל־יסודי לומדים 972 בממוצע בתיכון, בתיכון הממלכתי־דתי לומדים בממוצע 385 ילדים בלבד.[1]
גיאוגרפיה: החינוך הממלכתי־דתי משקף גיאוגרפית את פריסת הציבור הדתי בישראל ואת אופיין של הקהילות השונות. כך יתאפיין החינוך הדתי בעיירה ירוחם בחיבור בין קהילה מסורתית שגדלה במקום, בני גרעיני הנח"ל הדתי שקבעו בה את ביתם ובני הגרעין התורני שהגיעו אליה עם ישיבת ההסדר. בגלל קוטנה של הקהילה הדתית־מסורתית בירוחם קיימים בעיירה ממ"ד יסודי אחד בו לומדים רוב הילדים משלוש הקבוצות, ישיבה תיכונית ואולפנה אחת, המכילות את רוב הגוונים.
אם להביא דוגמה מצפון הארץ, במועצה האזורית עמק יזרעאל ילמדו ילדי היישובים הדתיים הושעיה ושדה יעקב בממ"ד הקיים בכל אחד מהיישובים ומכיל בעיקר את הילדים של היישוב. בהגיעם לגיל תיכון יתפזרו הילדים בין מוסדות מחוץ למועצה, כולל האולפנית לבנות בטבריה, והישיבות התיכוניות לבנים בשדה יעקב ובטבריה. אין במועצה האזורית עמק יזרעאל תיכון דתי.
לעומת זאת קיימים בעיר ירושלים כ־43 יסודיים ממ"דים הנעים מיסודיים מעורבים בגוון פלורליסטי, דרך ממ"ד ברוח 'ניסויי' ועד תלמודי תורה חרד"ליים, ובנוסף להם קיימים שלושה בתי ספר יסודיים מעורבים לדתיים ולחילונים. במצב זה יכול כל הורה דתי לבחור את בית הספר המתאים בדיוק לתת־זרם עימו הוא מזוהה, עוד יותר מאשר המרחב הגיאוגרפי הירושלמי בו הוא גר.
גיוון: הגיוון במערכת החינוך הדתית, לפחות בעיני עצמה, הוא בעל השפעה רבה. הציונות הדתית מורכבת מתת־זרמים, כאשר שלל הכינויים המוכר והמוכר פחות רחוק מלמצות את ההבדלים בין חלקי הציונות הדתית. חלקים אלו מתאפיינים במתח אידיאולוגי גבוה יחסית, המביא לכך שרבים מבני הציונות הדתית אינם מעוניינים בשום אופן ללמוד עם חלקים אחרים בתוכה.
הגיוון מתבטא במקומות רבים בהחלטה אחת מהותית – ביחס להפרדה בין בנים לבנות במהלך שנות הלימודים. מיעוט מקרב ילדי הציונות הדתית לומדים בחינוך מעורב לבנים ולבנות לאורך כל שנות לימודיהם, מכיתה א' עד כיתה י"ב. רובם לומדים בגן ילדים מעורב, ובמהלך שנות החינוך היסודי מתפצלים לכיתות נפרדות לבנים ולבנות (בדרך כלל בכיתה א', ג' או ד')[2] וכמעט כולם לומדים בתיכונים נפרדים לבנים ולבנות. כך יוצא שבהגיענו לחינוך תיכוני, גודלה של הציונות הדתית הרלוונטי להקמת מוסדות חינוך הוא למעשה מחצית מגודלה האמיתי, שכן רוב גדול של המוסדות נפרד לבנים ולבנות, ולכן ההיצע של המוסד החינוכי אל מול גודל האוכלוסייה הדתית הוא מחצית מזה של המוסד הממלכתי המקביל. זוהי סיבה מרכזית לקוטנם של בתי הספר הדתיים ביחס לחילונים. ההפרדה המגדרית משפיעה לא רק על גודל המוסדות אלא גם על אופי הלימודים, שכן במשך השנים מתאפיינים בתי ספר לבנים במספר גדול יותר של שעות לימודי קודש ביחס לבתי ספר לבנות.
הגיוון איננו משפיע רק על גודל הכיתות ועל אופי מקצועות הלמידה אלא גם על כלל תוכניות הלימוד והדגשים החינוכיים. כך, ילמדו בתי ספר מסוימים את הבנות שהגשמתן המלאה היא בתפקידן המשפחתי כאימהות וכרעיות, ובבתי ספר אחרים ידגישו את הגשמתן העצמית כמפרנסות וכבעלות קריירה. בבתי ספר מהסוג הראשון יראו בשירות הלאומי אופציה בלעדית, ואילו בשני יציבו את השירות הצבאי כאופציה שווה ולעיתים אף עדיפה עבור הבת.
'גם וגם': דומה כי אין דבר המאפיין יותר את הציונות הדתית מאשר הרצון לעשות את כלל הדברים בצורה מלאה. הרב יהודה ברנדס מכנה תפיסה זו 'תודעת האליפסה', כלומר תפיסה דו מוקדית.[3] להבדיל מחברות הבנויות סביב מוקד ערכי אחד, הציונות הדתית בנויה סביב עולם ערכי דו מוקדי – גם ציונות וגם דתית. גם לימודי גמרא וגם מגמת פיזיקה, גם בניית זהות דתית וגם שירות צבאי איכותי, גם 'צדקת הצדיק' וגם 'מכתבי יוני'. לתפיסת ה'גם וגם' יש משמעות נרחבת על מערכת החינוך הציונית־דתית. ההורים הדתיים רוצים שילדיהם ילמדו לימודי חול באיכות גבוהה כמו בחינוך החילוני ולימודי קודש באיכות ובכמות כמו בחינוך החרדי. משמעות הדבר היא כי יום הלימודים הציוני־דתי יהיה ארוך משמעותית מאורך יום הלימודים הממלכתי המקביל. גם תוכנית ההעשרה במוסד הציוני־דתי בשנות התיכון תכלול הן מסע לפולין והן 'שבוע ישיבה', הן שבוע גדנ"ע והן הכנה לצה"ל. וכל זה עולה. זמן וכסף.
משמעויות: מוסדות נישה ועלויות גבוהות
'חמשת הגימ"לים' מייצגים את מאפייניה הייחודיים של הציונות הדתית ואת השלכותיהם על מערכת החינוך הדתית. חשוב לציין כי המאפיינים הללו מייצרים משמעויות רחבות היקף על מודל התקצוב של מערכת החינוך הדתית. התפצלותה של הציונות הדתית לתת־זרמים מייצרת מוסדות רבים, מגוונים וקטנים יחסית.
בשנים האחרונות צמחו 'מוסדות נישה חינוכיים' אשר החלו כמוסד ייחודי, קטן, המגשים עבור תת־זרם מסוים את התפיסה החינוכית המדויקת, לשיטתו. כך למשל, בגוש עציון לבדה צמח בית הספר היסודי 'אורות עציון' ברוח שיטתו של הרב דן בארי, אשר הפך עם השנים למעצמה של חמישה מוסדות חינוך. עוד צמחה בגוש עציון הישיבה התיכונית 'מקור חיים', ברוח הרב שטיינזלץ, ובירושלים קיימים שני מוסדות דומים (יסודי 'מקור חיים' ותיכון 'שפע'). בכיוון דומה אך שונה קמו בעשור האחרון מספר מוסדות המכונים 'מעיינות רבי חייא', המשלבים אלמנטים מהחינוך האנתרופוסופי עם חינוך דתי חסידי. כמה גני ילדים ובתי ספר יסודיים נושאים את השם הזה ומשמשים מוקד משיכה משמעותי לזוגות דתיים בעלי אורח חיים חסידי.
יש הדורשים גיוון זה לגנאי, אך לטעמי יש בו כדי לחזק את הרוח החינוכית הייחודית לכל קבוצת הורים ואת המענה החינוכי המשוכלל הנדרש לילדים במאה ה־21. הניסיונות החינוכיים הללו מביאים לידי ביטוי כוחות חיוניים הקיימים בשטח החינוך, המורדים בקונבנציות הקיימות ובמנגנונים המסודרים ויוצרים יצירות חינוכיות חדשות שאינן יכולות להיווצר ב'זרם המרכזי' או בעבודת מטה סדורה.
ואולם, לכיוונים הללו יש משמעות כלכלית לא פשוטה. למוסד בעל מאפיינים ספציפיים קשה לגדול לממדים משמעותיים המאפשרים קיום כלכלי עצמאי.[4] היכולת של אנשי החינוך בתוך מוסד לתת מענה למגוון גדול של ילדים תלוי בהכרח בגודלו של המוסד. חלק גדול מהיזמים החינוכיים המובילים מוסדות אלו אינם אנשי ניהול בטבעם, והם נוטים לבנות מוסדות קטנים בעלי מספר מצומצם של כיתות בשכבה. לגודלם המוגבל של המוסדות יש משמעות הן למגוון המגמות הניתנות לתלמידים בחטיבה העליונה, הן לפיתוח היכולות הטיפוליות והסובלנות לתלמידים החורגים מהנורמה הייחודית למוסד, והן לתקורות הנדרשות על מנת לקיים מערכת ניהולית חינוכית מתקדמת. חלק מהעול הכלכלי מנסה להתבסס על מקורות ציבוריים, בעיקר בדמות כספים קואליציוניים, אבל רובו נופל על כתפי תרומות ותשלומי הורים.[5]
גם מפתחות התקצוב החינוכיים, אשר הפכו לשקופים בשנים האחרונות, מראים כי התלמיד הציוני־דתי נהנה מתקצוב רב יותר משאר המגזרים בישראל. הסיבות העיקריות לפער נעוצות בכספים ייעודיים המופנים למטרות כמו 'שעות תפילה', 'תגבור תורני' ו'שעות רב'. אמנם תקציבים אלו אינם ייחודיים לציונות הדתית והם פתוחים לכאורה לכל תלמיד בישראל, אך הנהנים העיקריים מהם הם ילדי הציונות הדתית.
מוסדות הנישה המוצלחים דורשים יחס מורה־תלמיד גבוה מהמקובל ומהממומן על ידי משרד החינוך, כמו גם פעילויות בשעות ובמקומות שאינם מקובלים במערכת החינוך הציבורית. בנוסף נדרשת במוסדות אלו כמות גדולה בהרבה של שעות פעילות אחר צהריים וערב, לעומת המקובל בחינוך הישראלי. חלק מהמוסדות הם פנימייתיים, והם מקבצים ילדים מכל רחבי המדינה. בתנאים אלו משלמים הורים רבים 1,000–1,500 ש"ח לחודש עבור הלימודים הייחודיים. מאידך טוענים המוסדות, במידה מסוימת של צדק, כי הפנימייה עולה מחיר גבוה מהמשולם והם נשענים על גיוס תרומות מסיבי.
דרישה חינוכית מרחיקת לכת מחינוך הילדים
תפיסת ה'גם וגם' מכתיבה תפיסת 'בוגר' החינוך הדתי בעלת מאפיינים ספציפיים ביותר. ההורה הציוני־דתי הממוצע רוצה שילדו וילדתו יהיו גם דתיים וגם מוצלחים בלימודים, גם ישמרו על המצוות באותו גוון מדויק של המסורת היהודית כפי שקיימו בבית ההורים וגם יגשימו את עצמם מבחינת מקצוע, מטרות בחיים ותרומה לחברה. בנוסף לרצון לקריירה 'חילונית' ולשמירת מצוות 'דתית', קיימת גם התפיסה הציונית המאפיינת את רוב הציונות הדתית ומעמידה במרכזה את המחויבות למדינה ולארץ ישראל כחלק משמעותי מדרך החיים. דרישות אלו הן רבות היקף, ומבחינות רבות הן מורחבות ביותר ויש שיאמרו אף דקדקניות.
גישת ה'גם וגם' מגדילה גם את הסיכוי ל'כישלון חינוכי', או לפחות לאי עמידה ביעדים הרבים המועמדים לבוגר ולבוגרת הציוניים־דתיים. בוגרת הציונות הדתית שסיימה בהצטיינות לימודי הנדסה ונותרה דתייה אך ירדה מהארץ תיחשב לאור זאת ככישלון. אותה בוגרת שגרה בגבעה ליד איתמר אך איננה דתייה תיחשב גם היא לכישלון, וכך גם בוגר מערכת החינוך הדתית שגר בישראל וחי חיים דתיים אך איננו בוגר תואר אקדמי. השילוב של כלל המטרות והשאיפות יוצרים מכלול גבוה למדי, אשר לעיתים קרובות מצריך בחירה בין ערכים ומטרות.
בזמנו, כמה שנים אחרי שסיימתי את הישיבה התיכונית, התחולל משבר ביישוב עפרה. מספר רב של בני מחזור אחד ספציפי חזרו בשאלה, והדבר זעזע את אמות הסיפים באחת ההתנחלויות הוותיקות והמבוססות ביהודה ושומרון. כששאלו את עצמם פרנסי היישוב ורבניו במה שגו, הם פנו ושאלו את בני הנוער 'הסוררים' עצמם. להפתעתם הם גילו שהנוער נותר ימני בדעותיו הפוליטיות ושאפתן באורח חייו. הוא פשוט בחר לוותר על ערך אחד – החיים הדתיים, אך שימר את יתר הערכים עליהם התחנך. ייתכן שהוא קלט בין השורות כי ערך זה פחות חשוב להוריו מאשר הערכים האחרים, ובראשם הדבקות בארץ ישראל.
ייתכן שממצא זה איננו כה מפתיע. כשאנו שואלים ילדים, הורים ומורים, מדוע מגיע הילד לבית הספר, אנו מקבלים תשובות שונות בתכלית. המורה יגיד שהילדים באים לבית הספר על מנת ללמוד. הילדים יגידו שהם מגיעים בשביל החברים. לעומתם יגידו ההורים שבשבילם "העיקר שיהיה בן אדם". אם להורים חשוב קודם כל שהילד יהיה בן אדם, זה הדבר הראשון שהילדים יאמצו ואת הדברים האחרים הם ישימו בעדיפות שנייה או אחרונה.
לגישה זו השלכות גם על הדגשים של הציונות הדתית ביחס להישארות בישראל, וגם ביחס לשירות הצבאי. חלק גדול מהחינוך הציוני בעשורים האחרונים מושקע במחויבות לשירות הצבאי ובנכונות למסור את הנפש על הגנת המדינה. מספרם של חובשי הכיפות ביחידות רבות גדל בצורה משמעותית, וחלקם בקרב בוגרי בה"ד 1 מגיע לשליש ויותר. קצינים דתיים בכירים בדרגות הגבוהות הם בגדר נורמה וגם המטכ"ל, שכיום אין בו כלל דתיים, צפוי להשתנות בשנים הקרובות. שאיפה זו, אשר אפיינה רק בנים דתיים, הולכת ומקבלת ביטוי גם בקרב בנות הציונות הדתית, אשר בניגוד לדעת רוב הרבנים מתגייסות היום בשיעור גובר והולך, המגיע בשנת 2018 לכשליש ממחזור המסיימות את מערכת החינוך הדתית. זהו הביטוי הפמיניסטי המשמעותי ביותר של בנות הציונות הדתית היום. ייתכן שאם היה הדגש החינוכי בציונות הדתית מוכוון להצלחה אקדמית או להצלחה כלכלית היו בנות הציונות הדתית מכוונות לפני הכול ללימודי רפואה או להייטק. ואולי הדברים עוד יקרו.
הפרדה והרחקה
לפני כמה עשורים יכולת לראות לא מעט תלמידים ותלמידות בני הציונות הדתית הלומדים במוסדות חילונים. הסיבה הייתה היעדר חינוך דתי בסביבה הקרובה והרצון במערכת חינוכית איכותית יותר. תופעה זו לא נעלמה, אך הקמת מוסדות חינוך דתיים חדשים ומגמת התחזקות דתית בחלקים נרחבים של הציונות הדתית, הקטינו תופעה זו במידה משמעותית.
חלק קטן מבני הציונות הדתית מצאו את סיפוקם בקשר עם החילונים בהקמת מוסדות חילונים־דתיים, מסוג 'קשת' ו'מיתרים'. בבתי ספר אלו מצאו להם מקום גם רבים מהדתיים לשעבר המבקשים לשמור על קשר עין חינוכי עם הציונות הדתית ועם היהדות, וכן משפחות המשותפות לבן זוג דתי ובן זוג חילוני. במידה רבה בחר רוב הציונות הדתית בכיוון הפוך. רוב גדול של מוסדות הציונות הדתית מנותקים מהחינוך הממלכתי. מורים חילונים לא יתקבלו למוסדות אלו אלא למקצועות הנחשבים 'ניטרליים'. במוסדות רבים לא רק הדתיות חשובה אלא הדתיות הספציפית המאפיינת את התת־זרם הספציפי אליו משתייך בית הספר. אבל, עוד יותר מאשר צוות המורים, מתאפיינים בתי ספר רבים בציונות הדתית בגבולות ובהיפרדות מהמערכת החילונית. בתי ספר יתקשו בכל מפגש עם האחר, ויעדיפו להתמקד בתוכניתם החינוכית בחברה הציונית־דתית בלבד.
ואם כך ביחס לחילונים, על אחת כמה וכמה ביחס לערבים בישראל. לפני כשלוש שנים, במסגרת תפקידי כמנהל מינהל החינוך של העיר ירושלים, הקמתי תוכנית המחברת בין בתי ספר יהודים וערבים בעיר. התוכנית, הנשענת על מודל שהוקם לפני כעשור בצפון אירלנד, באה לייצר חיבורים משמעותיים בין בתי ספר באמצעות למידה של ילדים יהודים וערבים בתוך יום הלימודים. כשיצא הקול הקורא המזמין בתי ספר להצטרף לתוכנית, נתקלתי בפער גדול בהיענות בין המוסדות החילונים בעיר לבין המוסדות הדתיים. נדרשתי לאינסוף שיחות טלפון ופגישות אישיות על מנת לשכנע מנהלי בתי ספר דתיים כי התוכנית, המובלת בידי עיריית ירושלים ומט"ח, בשיתוף משרד החינוך, לא תזיק להם ואף תסייע ותמנף את העשייה החינוכית בבית ספרם. התעקשתי כי מחצית מבתי הספר היהודים יהיו דתיים, כמו חלקם היחסי בחינוך הציוני בעיר, והדבר היה כרוך במאמצים רבים. נוכחתי לדעת כי הקשיים של המנהלים הדתיים אל מול ועדי ההורים וצוות המורים גדולים בהרבה בבואם להכניס לבית הספר תוכנית המחברת בין אוכלוסיות מסוגים שונים, ובמיוחד ביחס לציבור הערבי.
כאמור, אחד ממאפייני הציונות הדתית הוא מודל ה'גם וגם'. כשנשאל השר הדתי יוסף בורג, מנהיגה המיתולוגי של המפד"ל, האם הוא יותר ציוני או יותר דתי, ענה השר השנון שהוא המקף המחבר בין הציונות לבין הדתיות. אתוס החיבור עומד גם ביסודה של תנועת 'גשר', המתיימרת לחבר בין חלקי האוכלוסייה השונים בישראל, ובולטת בהנהגתה הציונית־דתית. אבל האתוס הזה מאותגר על ידי רבים ממוסדות הציונות הדתית המשקפים עמדה נבדלת ונפרדת משאר החברה הישראלית. מנהלי בתי הספר קשובים בדרך כלל לציבור ההורים בבית ספרם ולרוחות הנושבות בקהילותיהם. במקרים רבים משדרים ההורים לצוות ולמנהל מסר של הפרדה והיבדלות.
הדיסוננס בולט גם לאור מקומה של הציונות הדתית בצבא, באקדמיה ובמגזר העסקי. רוב בני הציונות הדתית חווים בצבא חיבור חשוב וחזק לעמיתיהם החילונים ביחידה. חברויות רבות בנויות על הקשר שנוצר בזמן הצבא ואחר כך במקומות הלימודים והעבודה. במובן הזה, בולטת בחריגותה מערכת החינוך הדתית, אשר מגמת ההסתגרות וההפרדה בה שונה מהמתרחש במקומות אחרים.
תמונת עתיד
האם ניתן אחרת? האם יש מקום במערכת החינוך הדתית לשינוי מגמה?
אני סבור שכן. במקרים רבים עסוקים אנשי החינוך מהגוון הליברלי בציונות הדתית בהפרדה בין בנים ובנות ובמחיריה. אני סבור שההפרדה בין בנים לבנות אכן גורמת נזקים, בייחוד כשהיא גולשת מהחינוך הפורמלי לתנועת הנוער, שם יותר ויותר סניפים מקיימים את מרב הפעילות החינוכית שלהם בנפרד. אולם אני סבור שההפרדה המובהקת יותר והבעייתית לא פחות היא בתוך הציונות הדתית לגווניה השונים, ובין הציונות הדתית לבין שאר שבטי החברה הישראלית, ודווקא במערכת החינוכית.
כפי שציינתי לעיל, מודל 'חמשת הגימ"לים' של הציונות הדתית אמנם מבקש לתאר חברה של 'גם וגם', אך בפועל בונה החינוך הדתי חלק ניכר מדרכו וממשנתו על ההפרדה בין חלקים שונים בתוך הציונות הדתית ועל הגבהת החומות משאר חלקי החברה הישראלית. מגמה זו הייתה נסבלת עת הייתה הציונות הדתית חלק קטן ולא מהותי מהנהגת המדינה. השינוי אירע בעשור האחרון. הציונות הדתית מייצגת היום אליטה. במידה רבה אליטה שלטונית, הממוקמת במקום גבוה בכל מוסדות החברה, המגזר הציבורי והשדה הפוליטי. היותה אליטה הופך את הציונות הדתית למחויבת הרבה יותר ללכידות החברתית בישראל.
הציונות הדתית הוגדרה בדברים שהבאתי לעיל בשם יוסף בורג ז"ל כקו המחבר. בשנים האחרונות היא הופכת במידה רבה לקו המפריד שבין החברות השונות בישראל. החרדים, החילונים והערבים רואים היום בציונות הדתית גורם מפלג ומאיים. הגישה הזו אינה מאפיינת את היחס לפרטים או לחברים, אלא לקבוצה המכונה 'הציונות הדתית' ולנציגיה הפוליטיים והרוחניים. שינוי התפיסה הזו ביחס לציונות הדתית מצד שאר שבטיה של החברה הישראלית הוא שינוי מגמה אשר עלול 'להתהפך' על החברה הציונית־דתית. ההסתכלות עליה כאיום תפעל כבומרנג ברגע שמוסרות השלטון לא יהיו בידיה.
במידה מסוימת, אני סבור כי הפתרון למגמות ההסתגרות של תת־זרמים בתוך הציונות הדתית בינם לבין עצמם, טמון בדרישה ל'העלאת אחוז החסימה' של גודל בתי הספר. מוסדות הנישה בציונות הדתית מתאפיינים ברובם בהיותם קטנים. כך לדוגמה מוסדות מוצלחים כגון ישיבת נווה שמואל, תיכון פלך ירושלים לבנות וישיבת מקור חיים עומדים על שתי כיתות בשנתון, לאורך ארבעה או שישה שנתונים. הגדלה של המוסדות הללו וכדוגמתם לשלוש עד ארבע כיתות בשנתון, תגדיל אותם בחמישים עד מאה אחוזים. מהיכרות אישית ולאור הביקוש, אני סבור כי רמת המוסדות לא תפגע. לדעתי, מוסד חינוכי המונה 600 תלמידים הוא דרישת מינימום שניתן להגיע אליה בתהליך של חמש שנים.
הדרישה להגדלת המוסדות, ודווקא אלו המוצלחים, על ידי הגדרת מספר מינימום של תלמידים בשכבה ובכלל בית הספר, לפחות בבתי ספר ותיקים ומבוססים, תפעל לטובה על מערכת החינוך הציונית־דתית בשלושה אופנים:
א. היא תגרום למוסדות המבוקשים לגדול ולתת מענה טוב יותר למספר תלמידים גבוה יותר. בדרך זו יותר הורים יקבלו מענה חינוכי ההולם את דרכם והשקפת עולמם. הטענה כי אי אפשר לתת יחס אישי ואיכות חינוכית בבית ספר גדול היא שגויה לחלוטין בעיניי. בתי ספר מעולים בישראל מקיימים יחס אישי ואיכות חינוכית עם שמונה ואף עשר כיתות בשנתון!
ב. המוסדות הגדולים יותר יידרשו להתמודד עם ילדים מגוונים יותר, בעלי יכולות שונות. הם יהיו פחות ממיינים ויפתחו מסלולים ייעודיים לילדים ברמות שונות ובעלי צרכים שונים. כתוצאת לוואי, הביקורת המוצדקת על עודף סלקטיביות בציונות הדתית תקטן, שכן מוסדות הדגל המבוקשים פשוט יקבלו מספר גדול הרבה יותר של תלמידים.
ג. עלויות בתי הספר, בעיקר בסעיפי הניהול והתקורות, יתחלקו בין ילדים רבים יותר וממילא יצטמצמו. לשם ההדגמה, הכפלת מספר התלמידים במוסד צפויה להוריד בין עשרים לשלושים אחוז משכר הלימוד, רק בהתייחס לעלות הגולמית של מנהל המוסד ושל עלויות המבנה והתקורות הנלוות.
אבל השינוי העיקרי אינו טמון בשינוי כמותי בלבד. השינוי העיקרי טמון במעבר מגישה מתגוננת לגישה בטוחה ופתוחה. לציונות הדתית אין סיבה להיות במגננה. היא גוף חזק ומוביל בחברה ויש בה יכולת להיות גורם מחבר ומכיל לשאר המגזרים בישראל. לצורך כך עליה 'לתפוס ביטחון' ולהרגיש כי היא יכולה להיפתח ולהתחבר למגזרים אחרים מבלי לשלם מחיר גבוה באורחות חייה ובדרכה. הפתיחות הזו נדרשת ביחס לחילונים ולחרדים ולא פחות מכך ביחס לציבור הערבי בישראל. התקדמות במערכת היחסים בין הציבור הדתי לשאר הציבורים בישראל – הערבי, החרדי והחילוני – יכולה להשפיע לטובה על כלל הציבור ועל החוסן של החברה האזרחית, ולהיות יסוד נוסף של עשייה חברתית אליה תירתם הציונות הדתית במלוא עוצמתה ומתוך תחושת השליחות הטבועה בה.
[1] המספרים במסמך זה לקוחים כולם ממחקרה של עדי ארד, החינוך הממלכתי דתי: תמונת מצב, מגמות והישגים, חלק ד, הוצאת תנועת נאמני תורה ועבודה, 2018. שם עמ' 15.
[2] ראו שם, עמוד 27, לוח מספר 2, המראה כי רק 35% מילדי הציונות הדתית לומדים לאורך כל שנות היסודי בכיתות מעורבות לבנים ולבנות. עוד ראו שם בעמוד 39, לוח 2 – מגמת העלייה בהפרדה בין בנים ובנות בין שנת 2000 לשנת 2017.
[3] "התודעה האליפטית של הציונות הדתית", בתוך: מאה שנות חינוך ציוני דתי, ירושלים תשס"ז, עמ' 391–412.
[4] לפי דו"ח דברת משנת 2005, בית ספר אמור להיות מאוזן כלכלית בהגיעו ל־600 תלמידים בערך.
[5] דוגמה נוספת לעול כלכלי תוספתי האופייני למוסדות הציונות הדתית הוא קיומו של ראש ישיבה בנוסף על מנהל התיכון. העלות הכלכלית של דמות ניהולית בכירה נוספת יכולה להגיע לחצי מיליון ש"ח בשנה, עלות שמשרד החינוך אינו מתקצב. אם נחלק את העלות הזו על 500 תלמידים במוסד, המשמעות היא תוספת של אלף ש"ח לשנה לכל תלמיד בשכר הלימוד!
*משה (קינלי) טור-פז הוא מנכ"ל רשת מוסדות החינוך של תנועת הקיבוץ הדתי, לשעבר מנהל מנח"י. חבר קיבוץ כפר עציון
