"נדמה שלכולנו יש שיעורי בית. הנטייה של יותר ויותר צעירים לטפח זהות אישית פתוחה, ולאו דווקא ציונית־דתית, היא כר להתבוננות ולהתמודדות עבור כולנו. התבוננות זו עשויה להוביל אותנו לעמדה רכה יותר ביחס למערכת החינוך, מתוך הבנה של מורכבות המציאות שבתוכה פועלים מוסדות חינוך מצד אחד, ומתוך הבנה טובה יותר של שאיפותיהן של קבוצות הורים אחרות מצד שני". שתי דילמות חינוכיות־ערכיות, והשלכותיהן על היכולת לעצב חינוך ציוני־דתי משותף ועל התודעה הנצרכת לשם כך
'הרב המנגן', ר' שלמה קרליבך, הקדיש שנים מחייו להצלת נפשות יהודיות תועות. הוא כיתת את רגליו בין אוניברסיטאות בארצות הברית, כדי לאתר ולקרב יהודים מתבוללים לעמם ולאלוקיהם. מסעותיו לגאולת יהודים מרוחקים הביאו אותו לתובנה שעליה חזר לא פעם: "אם פגשתי אדם שהצהיר שהוא קתולי, ידעתי שלפניי קתולי; אם סטודנט הצהיר שהוא מוסלמי, ידעתי שלפניי מוסלמי. אך אם אדם הצהיר שאין לו זהות דתית ושהוא אינו אלא אזרח העולם, ידעתי שלפניי יהודי". צעירים יהודיים אלה, אשר ייתכן שהניעו אותם שאיפות נעלות של 'תיקון העולם', טעו לחשוב שהן יושגו על ידי מחיקת הזהות היהודית. אך להבנתי, דווקא חיזוקה של זהות זו יתרום לבניין העם והעולם.
בתקופה האחרונה אני חש שבעיה דומה פוקדת חלקים מהנוער החביב שלנו. אם נפגוש בחור שיאמר שהוא חסיד בעלז, נדע שפגשנו חסיד בעלז; אם נפגוש צעיר שאומר שהוא איש השומר הצעיר, זה אכן מי שפגשנו. אך לעיתים קרובות (מדי!) אם נפגוש בחור שאומר משהו כמו: "אני לא שייך לְמִגזר. זה מצומצם. אני שייך לעם ישראל וזה מספיק", נדע שפגשנו בחור דתי־לאומי.[1] לטעמי, אף הוא, בדומה לצעיר התוהה באוניברסיטה האמריקאית, טועה לחשוב שאחדות ישראל תושג על ידי התכחשות לזהותו הייחודית.
פתיח זה ישמש נקודת מוצא לדיון באתגר חינוכי בסיסי שמקבץ סביבו שתי שאלות יסוד, שאותן נפרוש להלן. האחת נוגעת למסר המשודר, כלומר לתוכן האידיאל שאנו מבקשים להנחיל, והשנייה נוגעת למסר הנקלט, שהוא האופן שבו חלק מהצעירים מפרשים את תפיסתנו.
עמדות צעירינו ביחס לשייכות למגזר
אפתח בסקירה של חלק מזרמי התודעה שאני פוגש אצל צעירים היום, בכל הקשור לתחושת ההשתייכות למגזר. מִשיחות עם קבוצות שונות עולה שבמקביל לצעירים שגאים בשייכותם המגזרית, יש שלושה תת־זרמים שחפצים להשתחרר מהשייכות הגלויה למגזר הציוני־דתי, ומבכרים לייצג זהות ישראלית רחבה בלבד.
יש שמגיעים לעמדה זו מתוך מה שנראה כ'חולשה דתית'. הם פשוט אינם חפצים להשתייך לציבור בעל סולם ערכים עקבי. מטעמי נוחות הם מתנערים מכל אלה ומצהירים: "אני חלק מעם ישראל, וכל הגדרה אחרת מיותרת ומגבילה". הם 'זורמים', ולעיתים מעדיפים להשתייך לציונות הדתית מבחינה סוציולוגית ולא אידיאולוגית.[2]
לעומתם, לקבוצה השנייה משתייכים אנשים שזהותם האישית היא ציונית־דתית, אך הם אינם רוצים להזדהות כך בפרהסיה. לפי תפיסתם, באופן ציבורי ראוי לטפח את המאחד בלבד, ולטשטש במידת האפשר את המבדיל והמפריד. בקבוצה זו אפשר למצוא, למשל, לוחמים וקצינים שרואים עצמם כדתיים לגמרי, אך בעת שירותם הולכים בלי כיפה כדי לא להיראות שייכים ל'מגזר' אלא (רק) לעם ישראל כולו. אחרים נוהגים כן, מִסיבות דומות, בעת בילויים ובשעות הפנאי.
עם הקבוצה השלישית, והאחרונה בהקשר זה, נמנים דתיים כהלכה בתודעתם ובהתנהלותם, שאף לבושים בהתאם (הבנים חובשים כיפה באופן תדיר, למשל), אך חשים שאנו כציבור כה התחזקנו עד שאין צורך שפועלם הציבורי יְיַצג מגזריות. הם חשים שותפים מלאים בהנהגת המדינה ואינם מוכנים להתבונן במציאות בעיניים של מגזר, אלא במבט ציבורי רחב בלבד.
בין הטרוגניות לימודית להטרוגניות ערכית
מכאן לדילמה החינוכית הראשונה, שקשורה לעצם האידיאולוגיה שלאורה אנו מחנכים.
ההתלבטות העיקרית קיימת ביחס לקבוצה האחרונה, שלכאורה 'התעלתה' מעל הזיהוי המגזרי ופיתחה תפיסה ערכית רחבה. האם עלינו לשמוח כאשר הם מתנערים מהשייכות המגזרית ומבקשים לראות עצמם פועלים למען העם והמדינה מתוך תפיסה ציבורית ממלכתית רחבה בלבד? האם עלינו לחנך אחרים לאמץ גישה זו? ואולי עלינו לעמול כדי שבוגרינו, בשירות הציבורי או בשוק העבודה, יראו עצמם שליחים של הציבור הדתי־לאומי הפועלים, כל אחד במקומו, כדי לקדם את מטרותיו (ודוק: לא כדי לדאוג לטובות הנאה מגזריות, אלא כדי לקדם את סולם הערכים הציוני־דתי שעליו חונכו, לטובת הכלל)?[3]
ויותר מכול, מה עלינו ללמוד מקיומן של שתי הקבוצות הראשונות? האם מרוב מסרים בשבח השותפות בחברה הישראלית גרמנו לטשטוש תפיסתנו שלנו? האם מרוב מסרים על אחדות והכלה עמעמנו לגמרי את ייחודנו? בדומה לחלק מיהודי חו"ל, שטוענים שפירושה (היחידי) של יהדותם הוא 'תיקון עולם' וקידום המוסריות של העולם כולו, נראה שזו הגישה גם של חלק מצעירינו. הם מעדיפים לטשטש את הזהות הציונית־דתית, בטענה שזו דרכה האמיתית של הציונות הדתית.
במילים אחרות, הדיון כעת אינו על ה'איך', אלא על ה'מה'. שורש הוויכוח טמון בדיון אידיאולוגי המתקיים בתוכנו. הקושי אינו כיצד לחנך את ילדינו לתודעה מסוימת, ושורשו טמון בכך שאין בתוכנו הסכמה בדבר האידיאל עצמו. קבוצות שונות בתוך הציונות הדתית ישיבו תשובות שונות לשאלת התודעה העדיפה. כיוון שלא ניתן לקיים דיון בין קבוצות שונות בציבוריות הציונית־דתית ולהגיע למסקנה אחידה אחת (גם…) בנושא זה – נדרשים, לכל הפחות, מודעות להבדלים המהותיים בשאיפות של התת־קבוצות בתוכנו, הכרה בדעות אחרות בתוך הציבוריות שלנו, הקשבה לדעות אלה וכיבודן.
מכאן לעומק הדילמה החינוכית (והציבורית) הנוכחית, הנובעת מכל שנאמר עד כה. אחד האתגרים הניצבים לפני מוסד לימודים קשור לציפייה שהוא יקלוט ילדים רבים, שמגיעים ממשפחות בעלות תפיסות שונות בתחום יסודי זה. כל עוד יש ציפיות שונות בתחום הלימודי (למשל: אחד מעדיף תוספת של לימודי קודש ואילו חברו רוצה תוספת של לימודי מדע), אפשר בנקל לכונן מוסד הטרוגני שייתן מענה לכולם באמצעות הקבצות, כיתות ייעודיות ועוד. ברם, אם רוצים שבית הספר יהיה 'בית חינוך' שמקרין ומטפח ערכי חיים, כיצד עליו להיענות לציפיות ערכיות כה שונות של קהילות מגוונות? קל לקרוא לפתיחת השורות ולטיפוח מוסדות הטרוגניים הפתוחים לכול, וכאמור, הדבר ניתן לביצוע בקלות יחסית, כאשר מדובר בהטרוגניות לימודית. אך קבוצות הורים שדורשות מוסד בעל אופי אידיאולוגי מסוים – מבקשות זאת בשל הרצון שילדיהם יתחנכו במקום המקנה מסרים רוחניים מהותיים התואמים להשקפתם ולשאיפתם.[4] בעניין זה עלינו להכיר במציאות ולהתייחס אליה גלויות. אם לאו, עולה חשד כי קבוצות הדורשות הטרוגניות עושות כן מתוך ציפייה שהיא תתקיים סביב הקו הרוחני שהן דוגלות בו, ולא זה של קבוצות אחרות.
לפיכך, הדילמה החינוכית הקשורה לטיפוח תודעה מגזרית לעומת תודעה של שייכות לעם אינה אלא דוגמה לשאלות ערכיות אחרות, שבהן מערכת החינוך הממלכתית־דתית נקרעת בין ציפיות שונות, ולפעמים סותרות, של תת־זרמים בציבוריות הציונית־דתית.
אמנם כן, בעבר הרחוק היו לא מעט מוסדות שקיבלו רק תלמידים בעלי יכולת להגיע למצוינות לימודית, ואף היום יש מעט מוסדות כאלה. ואולם, הרוב המוחלט מתמודד היטב עם שונות ברמות הלימוד, ומשכיל למשוך את התלמידים למעלה, כל אחד בדרכו. השונות המורכבת יותר היא השונוּת האידיאולוגית, וקשה לטפח שתי תפיסות חיים מהותיות ושונוֹת בתוך אותו מוסד. זאת בפרט בהיות תחום זה בנפשם של הורים רבים, בכל התת־הזרמים, לא רק אצלי אלא גם אצל בעלי הפלוגתא שלי.
מבחן התרבות
מכאן לדילמה החינוכית השנייה, שקשורה לאופן שבו המסר האידיאולוגי שלנו נקלט, לנוכח המתח שבין טיפוח ייחוד מגזרי לעומת השתייכות לציבור הרחב. מתח זה מתגלה, בין השאר, באופי התרבות שמאמצים חלק מצעירינו. חלק מהצעירים צורכים (גם) תרבות שטחית ורדודה. אין הכוונה להתנהגויות סיכוניות, אלא לצעירים נורמטיביים שלעיתים מקדישים שעות לתרבות נמוכה, המורכבת מצפייה אין־סופית בסדרות טלוויזיה (בעיקר דרך האינטרנט ודרך המכשירים הסלולריים); מצפייה מרובה בתוכניות ריאליטי (ולעיתים דווקא הזולות שבהן) וכשמתאפשר – אף מהשתתפות בהן; מתפיסת הבילוי המהנה והמבדר כמטרה נכספת מרכזית, ועוד.
משנתם החינוכית של רבים מאיתנו נשענת על הרצון לחנך לא רק לערכים ציוניים־דתיים, אלא לשאוב ולהיבנות גם מהטוב שבעולם, הן מבחינה עיונית ('חוכמה בגויים – תאמין'), הן מבחינה תרבותית. לעולם בכלל, ולתרבות המערב בפרט, יש אוצרות תרבות שיכולים לתרום לאדם, להרחיב את אופקיו, להעמיק את רגישותו ועוד. בעניין זה רבים מזדהים עם קו אידיאולוגי הדומה לזה שהציע הרב ליכטנשטיין זצ"ל, שעודד (במקביל לשאיפה לגדלות בתורה!) תפיסה שרואה בהשכלה הכללית תחום בעל ערך כללי[5] וגורם המשפיע על הרוח ונוגע בעומקי הנפש. בעיניו, החשיפה לתרבות גבוהה יכולה לסייע לאדם לטפח את היכולת להבין ולהוביל תהליכים אישיים ובין־אישיים; לגלות רגישות למצב האנושי; ולפתח מודעות ספרותית והבנה של מורכבות החוויה האנושית תוך הסתייגות מגישות פשטניות וחד־צדדיות.
לנוכח גישה זו, רבים מעוניינים לטפח אצל צעירינו עמדה נפשית שכוללת, במקביל לזהות דתית עמוקה, גם פתיחוּת לטוב העולמי ולתרבות גבוהה. דא עקא, צעירים רבים חשים שהם מאמצים גישה זו, אך בפועל הם נפתחים לתרבות נמוכה ורדודה. סיבות רבות לדבר, כגון נטייתם של אנשים בכלל, ושל בני נוער בפרט, להעדיף תרבות נמוכה ופופולרית המספקת בידור זול על פני תרבות גבוהה שדורשת אנינות טעם ולעיתים אף מאמץ אינטלקטואלי.[6] ברם, לא די להטיל את האשמה על אופי גיל הנעורים. לטעמי, חלק ממנה תלוי גם בחברת המבוגרים. בין השאר, לא תמיד השכלנו לזהות שינויים בתוכני התרבות הישראלית והעולמית ולהסיק מסקנות בהתאם.
לשם דוגמה, בראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית תכניה היו חיוביים בסך הכול, והם שיקפו ערכי ציונות או תרבות כלליים (לכל היותר הם כללו תכנים ניטרליים. לתפיסת חלק מחברינו, מה כל כך נורא בצפייה בפרק של 'אירונסייד' פעם בשבוע? נוהג כזה נחשב בעיניהם כצריכת תרבות ניטרלית ובלתי מזיקה). ממילא, רובנו גדלנו בלי שהורינו הקפידו על התכנים שבהם צפינו, ולכל היותר הם הגבילו את מכסת השעות. ברם, הטלוויזיה הישראלית שינתה את פניה, ולעיתים תכניה רחוקים מאוד מלבטא את התרבות שרבים בציונות־הדתית חפצים בה, כולל בעלי העמדות הליברליות שבה. עם זאת, מכוח ההרגל, מעטים ההורים שמוכנים לכוון או להגביל, והחרדה שמא יאשימו אותם ב'הסתגרות והקצנה', או חלילה ב'חרד"ליות', מביאה לוויתור על סמכות הורית בריאה.[7] שינוי זה התחולל אף בכלי תרבות אחרים. רבים מאיתנו גדלו בתקופה שבה העיתון היומי היה איכותי, ובבגרותנו אנו ממשיכים להכניס את אותו עיתון לביתנו, אף שיש בו היום גם כתבות ותמונות שהורינו לא היו מעלים על דעתם להכניס לביתנו. הרי אנו לא חרדים…[8]
כעומק השורשים – היקף פריסת הענפים
המסקנה החינוכית המתבקשת היא שדווקא הרוצה לחנך את ילדיו להתערות בעולם הרחב ולהיפתחות לשדות תוכן מגוונים – הוא שצריך לכונן מערכת חינוך שתיטע בו תורה עמוקה ושורשית. מי שמדריך את ילדיו לגור ביישוב הומוגני תורני, ללמוד במוסדות הומוגניים ולשרת במסגרות דתיות זקוק לזה פחות – בכל הקשור ליצירת עוגן תורני עמוק שישמר את יציבותו גם לנוכח רוחות חזקות שבתוכן יחיה בעתיד.[9] במילים אחרות, דווקא בעלי עמדות ליברליות צריכים לעודד תגבור של לימוד תורני, כדי להכין את ילדיהם לחיים הפתוחים שבהם הם מאמינים. המבקש להצמיח ענפים לגובה ולרוחב הוא שזקוק לשורשים עמוקים במיוחד.
נדמה שלכולנו יש שיעורי בית. הנטייה של יותר ויותר צעירים לטפח זהות אישית פתוחה, ולאו דווקא ציונית־דתית, היא כר להתבוננות ולהתמודדות עבור כולנו. התבוננות זו עשויה להוביל אותנו לעמדה רכה יותר ביחס למערכת החינוך, מתוך הבנה של מורכבות המציאות שבתוכה פועלים מוסדות חינוך מצד אחד, ומתוך הבנה טובה יותר של שאיפותיהן של קבוצות הורים אחרות מצד שני.
תהליכים אלה מעוררים למחשבה אף במישור האישי והמשפחתי. האם אנו עוקבים אחר השינויים בתוכני תרבות ההמונים ומגבשים עמדה הורית ההולמת את ערכינו המשפחתיים? האם אנו מציידים את ילדינו בשורשים עמוקים שיאפשרו להם לפרוש כנפיים (וענפים) מתוך יציבות וביטחון?
האתגרים גדולים, והמציאות לעיתים מורכבת יותר ממה שנראה ממבט ראשון. בעזרת מחשבה ואומץ, דבקות בערכינו (כל משפחה ותפיסתה) והקשבה לקבוצות האחרות שבתוכנו, נדע לצמוח מתוך האתגרים ולראות ברכה במעשה ילדינו.
[1] יודגש מיד: אין מדובר בעמדה שכל הנוער הדתי־לאומי מאמץ, אלא רק קבוצה שקשה לאמוד את גודלה. נדמה כי מנגד נוצרת גם קבוצה בעלת עמדות הפוכות בתכלית, אך זה עניין למאמר אחר.
[2] אין בכוונתי לשפוט אדם פרטי ולקבוע כי עמדותיו מוּנעות משיקולי נוחות, ובהחלט ייתכן שהוא שייך לקטגוריות האחרות שנמנה. ביקשתי לומר שיש גם אנשים שנוֹחוּת וחיפוש אחר כיף הם המביאים אותם לזהותם הגמישה. ככלל, איני חושב שראוי לשפוט אנשים פרטיים אחרים, אך מותר, ולעיתים חיוני, להביע דעה על זרמי מחשבה ותרבות.
[3] שערו לעצמכם את ההבדל בין שר דתי בממשלת ישראל שרואה עצמו נציג של כלל הציבור בארץ, לעומת מי שתופס את עצמו כשליח הציבור הדתי־לאומי בלבד. כנ"ל מי שמשמש בכל משרה ציבורית משמעותית.
[4] האתגר קיים, אם כי בעוצמה פחותה, גם ביחס להורים שמבקשים אפיון חינוכי מובהק, כמו ישיבה תיכונית סביבתית, אולפנה חקלאית לבנות (יש דבר כזה), ישיבה לאומנויות או אולפנה למחול. בכל המקרים אין הכוונה לעוד חוג העשרה בערב, אלא לתפיסת החיים שאווירת המוסד רוויה בה ושמשפיעה על כל סדר יומה.
[5] זאת בניגוד לתפיסה הרואה בהשכלה רק אמצעי לקידום מקצועי. על תפיסה תועלתנית זו הוא אמר כי היא רואה בהשכלה האקדמית 'אינסטלציה מתוחכמת', שמאפשרת לאדם לכל היותר להחזיק בתעודת גמר או בכרטיס חבר באיגוד מקצועי.
[6] התוצאה היא, בין השאר, חיזוק עמדתם של המתנגדים לפתיחוּת לתרבות, בהצביעם על כשליה המעשיים של עמדה זו.
[7] יחד עם עייפות הורית וחוסר רצון להתעמת סביב התכנים שלהם נחשפים ילדינו, גם דרך המחשב והסמארטפון, אך זה נושא לדיון אחר.
[8] כמובן שיש גם הורים שמסיבות עקרוניות טוענים שהם לא מציבים גבולות, אלא רק מכוונים ומחנכים לבחירה חופשית עצמאית (באופן אישי אני משוכנע שנדרש שילוב של הכוונה וגבולות). ברם, פעמים רבות גיליתי (יחד עם ההורים) שאת החלק הראשון, של אי הצבת גבולות מעשיים, הם מקיימים, אך לחלק השני, של הכוונה פתוחה ומתמשכת, עמוקה ומשכנעת, הם לא ממש מתפנים…
[9] כמובן שיש עוד סיבות חשובות אחרות ללימוד תורה ולטיפוח זהות תורנית עמוקה, וממילא גם המבקשים לגור וללמוד במסגרות שמורות יחסית עושים כן.
*הרב ד"ר יונה גודמן הוא מנהל חינוכי, רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא
