not memberg

 

 

"אולי לא תמיד הדבר היה חשוף לי כמו שהוא היום, אבל חיים בעולם משלב בו התפתחות אישית וחברתית נבנות על קונפליקט – היו בי מתמיד והם איתי היום. אני מאמין שאיש חינוך מיטיבי הוא מי שחווה את חייו בהלימה למקום בו הוא מחנך, ויש לי הזכות לנהל מקום המחדש ומתעסק בעניין זה כחלק בלתי נפרד מהחזון שלו". מסע של איש חינוך דתי בחינוך הממלכתי ובחינוך המשלב"

השילוב מתחיל בתוכי

המחלוקת היא אבן יסוד בחינוך אמיתי. לפעמים זה מורכב. באמירתם הידועה של חז"ל במסכת אבות, "מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים", קיימת ההנחה כי מחלוקת שיש בה שאיפה כנה ואמיתית לדרך של אמת – עתידה להתבסס, והיא בעלת קיום והמשך. באמירתם זו מנסחים התנאים באופן מסוים את המונח המאוחר דיאלקטיקה – התפתחות מתוך קונפליקט. הפילוסוף ויליאם פרידריך הֶגל טען כי עולם הרוח ועולם החומר מתפתחים בדרך של היווצרות ניגודים ויישובם. הדיאלקטיקה מתארת התנגשות בין יסודות סותרים ומנוגדים שיש ביניהם מתח מתמיד. המחלוקת כאן כדי להישאר. באופן אבסורדי, דווקא מחלוקת, אשר בה העולם נחלק (לרגע או לנצח) – מביאה לידי שלמות. לעיתים חייבים להתפרק כדי להשתלם.

ואולי עליי להתחיל מהסוף, או לפחות מההווה. זכיתי ואני איש חינוך בזרם החינוך המשלב שבו לומדים דתיים, חילוניים ומסורתיים יחד. ממש יחד. מתמטיקה, מחשבת ישראל וטיול שנתי.

אך איך הכול התחיל? באופן פרפראסטי, החינוך המשלב התחיל בתוכי. אולי לא תמיד הדבר היה חשוף לי כמו שהוא היום, אבל חיים בעולם משלב בו התפתחות אישית וחברתית נבנות על קונפליקט – היו בי מתמיד והם איתי היום. אני מאמין שאיש חינוך מיטיבי הוא מי שחווה את חייו בהלימה למקום בו הוא מחנך, ויש לי הזכות לנהל מקום המחדש ומתעסק בעניין זה כחלק בלתי נפרד מהחזון שלו. סטרטאפ חינוכי.

אל שולחן השבת אצל סבתא שלי בגן יבנה הגיעו כולם: חלק באו ברגל, חלק באו באוטו, אחד בא באופניים. הדרכים היו שונות אבל היעד אותו יעד. שולחן אחד, משפחה אחת. לצד הצביטה בלב של סבתא שלי על חלק מהבחירות של בני המשפחה, ביתה היה תמיד פתוח והשולחן ערוך לסעודה. הישיבה המשותפת סביב השולחן הייתה חשובה לה מאופן ההגעה.

בהמשך, כאשר עברתי לישיבה התיכונית הרחוקה מן הבית, התרחקה גם תפיסת 'שולחן השבת' הזו. בעיניי כתלמיד, אחד המסרים המרכזיים בישיבה היה: האדם שבך הוא הדתי שאתה. מתוך כך, הישיבה התיכונית (על מחנכיה הר"מים, נציגי העולם החרדי) ראתה את רוב מעלותיו של התלמיד דרך סולם קיום המצוות שלו. ואולי דווקא הישיבה בנתה בי את המתח הפנימי־זהותי הזה. אציין כי היום השתנו פני הדברים בהרבה מוסדות חינוך דתיים. עם זאת, המוסדות בהם למדתי היו דיכוטומיים ממני.

משל, לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך.

נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך.

כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך.

הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם.[1]

הסיפור הזה העוסק בסך החרדות האנושיות, במסוכן ובלא נודע, מגיע לפתרון באופן מפתיע למדי. ההתרה הספרותית והתרת הספקות הן בזכות פרשת הדרכים. מה מאפשרת פרשת הדרכים לאדם שעל ידי הגעה אליה הוא מרגיש שֶניצל? מדוע דווקא הצומת, שרובנו מחשיבים כמקום מסוכן של התנגשות פוטנציאלית, הוא מקום ההצלה? אני רואה את הצומת כמקום הבחירה. הצומת מזמן לנו מבט על כלל האפשרויות ומתוך כך מאפשר בחירה מושכלת. עצם הבחירה היא ההצלה. כאשר הבחירה המושכלת הולמת את אישיותו של הבוחר בה – מתפתחת זהותו ומתחדדת. זו ההצלה.

מערכת ערכים חשופה

כאשר חיפשתי משרת ניהול בית ספר (כעמית במכון מנדל) לא העסיקה אותי השאלה אם יהיה זה בית ספר בזרם הממלכתי־דתי או הממלכתי. לא חיפשתי מקום לעשות בו נפשות או 'לקרב לבבות'. עם זאת, ייתכן שלא רציתי להימדד כמחנך דרך הפרמטר היחיד של קיום מצוות, כפי שלא רציתי למדוד בסרגל זה (ומי בכלל יכול למדוד?).

ניהלתי את חטיבת הביניים בתיכון סליגסברג הממלכתי בירושלים. ירושלים, הבירה היחידה בעולם שהיא פריפריה, היא העיר הכי מגוונת בארץ ודווקא שם יש כמיהה לחיבור ולא להסתגרות. ההטרוגני מייצר מניפת צבעים שמאפשרת לכל צבע לבוא לידי ביטוי במיטבו, לצד רוח נפלאה שנושבת במניפה.

בית ספר ממלכתי, כשמו כן הוא, אינו 'חילוני' או 'דתי' והוא משרת את ציבור ההורים והתלמידים הישראלי שיש בו: ציבור חילוני, מסורתי וכאלה שאינם מגדירים עצמם. חוקי ההלכה בבתי ספר ממלכתיים אינם המדד להצלחת התלמידים. בבית הספר הממלכתי מערכת הערכים חשופה ומאפשרת להגיע ישירות אל האדם שבתלמיד. כאיש חינוך רציתי להיות במקום כזה, הרואה בתלמיד אדם, לפני שנכנסת מערכת חוקית דתית מחייבת, לפני שאני בוחן אותו כאדם דתי או מקיים הלכה.

עוד שם בסליגסברג כבר הייתי 'משלב', גם אם טרם ניסחתי זאת לעצמי. ידעתי שיש בי מסורתיות ומרד, שיש בי נאמנות ורצון לפעמים להשתחרר, כמו לרובנו. רציתי לתת מקום לקולות האלה גם אצל התלמידים ולאפשר להם לבטא את זהותם. שי פירון, אז שר החינוך, ביקר בשני בתי הספר אותם ניהלתי, ואמר לי (ואף כתב על כך בספרו): "בעצם אתה עושה את אותו הדבר בסליגסברג ובתיכון 'יחד', נותן מענה רחב לתלמידים מזהויות שונות". המעשה החינוכי הוא מתן מקום וליווי לפיתוח זהותי, בין בבית ספר ממלכתי (בו נמצאים תלמידים מסורתיים) ובין בבית ספר משלב אשר חורט על דגלו את השילוב בין דתיים, חילוניים ומה שביניהם.

תרכובת מול תערובת

כאשר דודו טסה שר את מילותיו של אלי אליהו: "יֵשׁ בֵּינֵינוּ בַּיִת וְלֹא נִכְנַס מַסְפִּיק אוֹר", הוא מדבר, מן הסתם, על מערכת יחסים. ברם, גם כאן, בחברה הישראלית יש בינינו בית והוא חשוב לכולנו. אולי החושך הזה שמתאר המשורר בתוך הבית הוא חושך מטפורי של עיוורון כלפי גווני השוני והיתרון שיביאו אל הבית, ולכן לא נכנס מספיק אור. החינוך המשלב מבקש להאיר. גם את הלא נוח, גם את המפריד.

תיכון 'יחד' מתקיים בתוך קהילה. התיכון מקיים דיאלוג מתמיד עם משפחות התלמידים ומשיב את האחריות גם אל הנעשה בבית. קהילת 'יחד' היא קהילה מעורבת שחיים בה אנשים על הרצף הדתי־חילוני ומאפשרת מקום גם למשפחות של דתל"שים ולמשפחות מעורבות. לעיתים זהו מקום בלעדי עבורן. הקהילה הזו, יחד עם הקהילה החינוכית בתוכה, שואפת להגשמה רוחנית של הפרטים ושל כלל הקהילה. וכך כותב הרב פרופ' דוד הרטמן בהקדמה לספרו מסיני לציון:

בדמות האדם שבברית […] מוצב בבירור היהודי היחיד בתוך מסגרת של קהילה. הברית נכרתת עם העם כולו ולא עם היהודים כיחידים; התחום הנרחב הניתן בה להגשמה רוחנית עצמית של היחיד – אינו יכול להתקיים במנותק מתודעה פוליטית, קיבוצית.

מניפת הצבעים מאפשרת הנאה מן המגוון לצד אפשרות לכל צבע לבוא לידי ביטוי. כאשר אני חושב על הבאת צבעו המיוחד של כל אדם אל היחד אני חושב על תרכובת ועל תערובת. בתרכובת יש מספר רכיבים הנטמעים בה, ונוצרת זהות חדשה. לעומתה, התערובת שומרת על הייחוד של כל אחד מרכיביה. בקהילה החינוכית של 'יחד' אני מבקש לשים דגש על התערובת – לייצר יחד שבו המרכיבים שומרים על זהותם הייחודית ומחדדים אותה. אנו ב'יחד' מאפשרים זאת על ידי מסגרת משלבת ולמידה משותפת של מגוון הזהויות, לצד גיבוש הזהות האישית של כל אחד על ידי בחירת מסלולי לימוד מותאמים ויצירת קבוצת שווים. במקביל לעבודה החינוכית על תמהיל התערובת, נוצרת גם תרכובת חדשה של תלמידי החינוך המשלב ובוגריו, הנושאים בשורה לחברה הישראלית בעת הזו.

אחדות ההפכים

בהיותי תלמיד ישיבה בישיבת ההסדר ('ביחד') בירוחם נתקלתי בשתי דמויות מרכזיות שליוו אותי, ומלוות אותי גם היום – הראי"ה קוק והגרי"ד סולביצ'יק. בין השווה והדומה מצאתי גם הסתכלות שונה על מהלך החיים (וניתן לראותה רק מהתבוננות על תמונותיהם של ענקי הרוח הללו): התפיסה ההרמונית־כללית של הרב קוק, מול התפיסה הדיאלקטית של הרב סולביצ'יק. אחדות ההפכים מול דיאלקטיקה.

על אחדות ההפכים מסביר הראי"ה קוק:

בכל מחשבה יש חזיון מיוחד, שאם נבוא לדמותו לחזיון שבמחשבה אחרת, נמצא שהם סותרים זה את זה, ותיכף לסתירתם הבולטת נמצא שהם גם כן בונים זה את זה. אין להיבהל מקיבוץ הפכים גדולים כפי המפורסם, כי כל הנראה לרבים כדברים חלוקים והפוכים הוא רק מפני קטנות שכלם וצמצום השקפתם, שאינם רואים כי אם חלק קטן מאד של השלימות העליונה, וגם זה החלק בצורה מקולקלת מאד. אבל בעלי הדיעה המחוורת, מחשבתם מתפשטת למקומות שונים ומרחבים גדולים, ותופשים את אוצרות הטוב שבכל מקום, ומאחדים את הכל ביחד ביחודא שלים.[2]

אני שומע את הרב סולוביצ'יק עונה לו:

תהא זו עזות יומרנית אם אנסה להמיר את חוויית האמונה מליאת הסתירות והסבל בחווייה רוויית אושר והרמוניה, בעוד שגדולי האמונה שבמקרא חיו חיי גבורה תוך חוויה מסותרת וטרגית זו.[3]

תמונה של אחדות ההפכים, היינו שניים הנראים הפוכים לגמרי אך למעשה יונקים מאותו מקור ובעצם קרובים ממה שנדמה היא, לתפיסתי, שורש החינוך המשלב. בשלב זה, בית הספר המשלב עוד מצוי בתווך, בדיאלקטי. התלמיד, המורה והמנהל – מצויים תדיר על פרשת דרכים. לא תמיד זה נוח ואולי יום אחד נגיע אל אותו מצב הרמוני שמתאר הרב קוק שבו קיבוץ ההפכים משרת שלם גדול. אך גם בינתיים – ישנו רווח עצום מההליך הדיאלקטי המפתח זהות מתוך הבחירה, מנוכחות כלל חלקי התערובות ובמחלוקת המפרה שלהם. מבחינתי, אני חוזר אל דבריה של המשוררת פרופ' חביבה פדיה שכתבה:

מצב של 'אחדות ההפכים' אינו אפשרי לעולם במלואו. אחדות – שלא כהטמעה או דחיקה – דורשת מצב עדין ומורכב של זיקות פנימיות והדדיות בו זמנית בין מרכיבים שונים. איזון עדין נדרש בכדי ללכד, לצרף שני הפכים ויחד עם זאת לשמור על עזוזם, חיותם וזהותם.[4]

תיכון 'יחד' בשבילי זה שולחן השבת של סבתי. המקום שבו יצטופפו יחד האדם החילוני, הדתי, המסורתי, הדתל"ש, בנם של הזוגות המעורבים וזה שמחשב דרכו מחדש.

אני מביא אל היום־יום החינוכי שלי ב'יחד' את כל פרשות הדרכים האלה. חיי השגרה בתיכון משלב מלאים צמתים קטנים וגדולים והם דורשים ממני הכרעות אישיות וחינוכיות. הבחירה שלי בחיי בחירה היא אתגר מופלא. כל עוד הזהות היהודית והישראלית של תלמידיי מעסיקה אותם וחשובה להם, כל עוד הם יתאמצו לשבת סביב השולחן המשותף, כל עוד יבינו שלעיתים קבלת השונה כרוכה בסבל (סובלנות) אך שם טמונים עזוזם, חיותם וזהותם – אזי אפשרי אותו יחד.

 

 

[1] תלמוד בבלי, סוטה כא ע"א.

[2] שמונה קבצים, קובץ א, תע.

[3] איש האמונה הבודד, עמ' 9.

[4] חביבה פדיה, "תמורות בקודש הקודשים: מן השוליים למרכז", מדעי היהדות 37 (תשנ"ז), עמ' 78.

*שגיב אלבז הוא מנהל התיכון המשלב הקהילתי 'יחד מודיעין'