גניזת דפים בכמויות אסטרונומיות, קבורה על שטחי קרקע הולכים וגדלים, ציד חלזונות לצביעת תכלת בציציות, שימוש בכלים חד־פעמיים מטעמי כשרות – המפגש של ההלכה המקובלת עם שאלות סביבתיות יוצר לא פעם דילמות הלכתיות קלות כחמורות. כדי לתת מקום לשיקולים סביבתיים בפסיקה, יש צורך בניסוח שפה הלכתית מתאימה, וגם ללמוד אקולוגיה לעומק. בסופו של דבר, גם ההלכה תצא נשכרת
פסיקת הלכה – בניגוד לקיום הלכה פשוט בחיי היומיום – עוסקת לרוב בהתנגשות. התנגשות בין שתי הלכות, בין ההלכה והמציאות ואף בין ההלכה המקובלת למערכות ערכים אחרות.
מעצם טיבה, מגיבה פסיקת ההלכה למציאות המשתנה במישורים שונים. מישור אחד הוא שינוי ממשי במציאות, על פי רוב כתוצאה מפיתוחים טכנולוגיים, כמו החשמל שעורר את שאלת השימוש בו בשבת. במישור הזה יחסית קל לפוסקים להגיב לשינויים, שהרי הם ניטרליים יחסית מבחינת המטען הערכי שהם נושאים. אולם יש מישור נוסף שבו נדרשת ההלכה להתמודד עם המציאות המשתנה – המישור הערכי־מוסרי, ונדמה שהדוגמה הבולטת ביותר בדורות האחרונים היא המפגש של תפיסות עולם פמיניסטיות עם ההלכה. ההתמודדות ההלכתית עם שינויים במישור הערכי מאתגרת הרבה יותר. קשה להלום בין ההלכה לבין תפיסות ערכיות חדשות. קושי זה נובע מהידרשות לנדבך נוסף של שיקולים מעבר לשיקולים ההלכתיים – התמודדות ערכית עם מוסר הנובע, לכאורה, מחוץ לעולם התורני.
אחת התפיסות הערכיות שזה מקרוב באו, וטרם קנו להן מקום של כבוד בשיח הבית־מדרשי הרחב, היא התפיסה האקולוגית. בדומה לתפיסות ערכיות אחרות, המפגש של תורות סביבה וקיימות עם עולם ההלכה מעלה דילמות ושאלות הלכתיות נוקבות, ואין אנו רשאים להתעלם מהן. החשיבות התאולוגית של אימוץ תפיסות אקולוגיות היא רבה, אך היא חייבת להיות מלווה בפרקטיקה דתית, במערכת ההלכה וקיום המצוות. מעבר להתמודדות עם השאלות ההלכתיות המיידיות שמעלה המפגש בין ההלכה והאקולוגיה, אני סבור כי מתוך דיון זה ניתן לפתוח דיון נוסף, מעמיק ורחב יותר, בשאלת היחס ההלכתי לתמורות ערכיות הנובעות מתפיסות אוניברסליות חדשות.
החשיבות התאולוגית של אימוץ תפיסות אקולוגיות היא רבה, אך היא חייבת להיות מלווה בפרקטיקה דתית, במערכת ההלכה וקיום המצוות. מעבר להתמודדות עם השאלות ההלכתיות המיידיות שמעלה המפגש בין ההלכה והאקולוגיה, אני סבור כי מתוך דיון זה ניתן לפתוח דיון נוסף, מעמיק ורחב יותר, בשאלת היחס ההלכתי לתמורות ערכיות הנובעות מתפיסות אוניברסליות חדשות
שאלות אקולוגיות בהלכה
כדי לסבר את האוזן, לפני הכניסה לדיון המטא על מקומם של שיקולים סביבתיים בפסיקה, אבקש להעלות לדוגמה כמה שאלות הלכתיות הנגזרות מסוגיות אקולוגיות. ניתן להעלות שאלות כאלה ברבדים שונים, אולם חשיבותו של הדיון בולטת ביותר דווקא מעיסוק במקרים בהם יש כביכול התנגשות חזיתית בין ההלכה (לפחות זו המקובלת כיום) והתפיסות הסביבתיות העכשוויות.
שאלה אחת, אולי הבולטת ביותר, היא שאלת מִחזור הנייר. אין זה סוד שכמות הנייר הנצרך בעולם כיום היא עצומה, ואת המחיר משלמים כמובן יערות עצומים שנכרתים כדי לייצר את הנייר. כתוצאה מכך בעלי חיים רבים מאבדים את בית גידולם, וחלה הפחתה משמעותית בכמות החמצן שמייצרים העצים הללו. בלימוד תורה בפרט משתמשים בכמויות נייר גדולות מאוד – ספרים, דפי מקורות, עלונים, סיכומים ועוד ועוד. מלבד צמצום השימוש לכמות ההכרחית, נשאלת השאלה: האם אפשר למחזר דברים שהיינו רגילים לגנוז? כבר היו שפסקו שמותר למחזר דברי תורה ללא שם ה',[1] וטוב עשו שפסקו כך. אולם, גם הדפים המכילים שמות רבים הם. יש צורך לדון מחדש בשאלה מה דורש גניזה ומה לא, תוך התחשבות בנושא בזבוז הנייר וכריתת היערות, ובנושא שטחי הקרקע הנדרשים לקבורת גניזה.[2]
שאלה אחרת שנידונה לא מעט לאחרונה, היא שאלת הקבורה. אחת הבעיות הסביבתיות החמורות בעולם בכלל ובארצנו הקטנטונת בפרט, היא משאבי הקרקע ההולכים ונגמרים בשל השימוש בהם לצורך בנייה, חקלאות, תעשייה ועוד. אלו שימושים נחוצים במשאבי הקרקע, אך החשיבה הסביבתית והתכנון לטווח ארוך מחייבים אותנו לחשוב על פיתוחים שיאפשרו חיסכון במשאבים לצורך הדורות הבאים, תוך שמירה על שטחים פתוחים ו'ריאות ירוקות'. מסיבה זו, שטחי הקבורה מהווים בעיה חמורה: כמות שטחי הקבורה הנצרכת עולה תמידית, מכיוון שהקברים המודרניים אינם אובדים במרוצת השנים, אין פינוי קברים יזום, ובני אדם ממשיכים ללכת לעולמם כדרך כל בשר. ראוי לבחון פנייה לשיטות קבורה אחרות, חסכוניות בקרקע, ובראשן חזרה לליקוט העצמות שהיה נהוג בימי בית שני.[3] בשלב הבא ראוי לבחון, מבחינה הלכתית וציבורית, את השאלה של פינוי קברים קיימים: באילו מקרים מותר לפנות קברים לצורך הרבים, ומה נחשב 'צורך הרבים' לעניין זה?
בניגוד לשתי השאלות הללו, לא נתקלתי כלל בדיונים שעסקו בשאלה הבאה: התכלת. בדורות האחרונים יש עיסוק נרחב בחידוש מצוות הטלת פתיל תכלת בציצית. דומה שבעשורים האחרונים הולך ומוסכם על רוב העולם התורני שהצלחנו לזהות את החילזון שממנו מפיקים את התכלת (ארגמון קהה קוצים) ושהצלחנו לשחזר את דרך הפקת התכלת. לאור זאת, בחוגים הולכים וגדלים בעולם הדתי יש המטילים תכלת בציציותיהם, ולעומתם יש המתנגדים לכך מטעמים שונים. אולם דומני שהמדיינים, רובם ככולם, לא שמו ליבם לשאלה הסביבתית הנגזרת מחידוש מצווה זו. כדי להפיק תכלת עבור ארבעה פתילים יש צורך להשתמש בכשלושים עד ארבעים חלזונות.[4] חלזונות אלה ניצודים בים התיכון ומומתים כדי להפיק מהם את התכלת. תפוצתם של החלזונות הללו אינה גבוהה מאוד,[5] והמשך הציד שלהם עשוי להכניסם, במוקדם או במאוחר, לסכנת הכחדה.[6] מחקרים שנעשו בשנים האחרונות הראו שאין אפשרות טכנית לגדל את החלזונות הללו בתנאי שבי, באופן שיהיה כלכלי ויאפשר ייצור תכלת בכמויות הנצרכות. המערכת האקולוגית בים התיכון בכללה נמצאת במשבר חמור, וכל פגיעה במין מסוים במערכת עשוי להשפיע לרעה על המערכת כולה. האם יש מקום להכניס שיקול זה כחלק מהפולמוס לגבי חידוש מצוות התכלת בימינו?[7]
שלוש דוגמאות אלו לקוחות מתחומים שונים בעולם האקולוגיה הרחב, והן בבחינת מעט המחזיק את המרובה. שאלות אלו מבהירות את הצורך להכניס את השיקול האקולוגי לדיונים הלכתיים בשאלות שהוא רלוונטי לגביהם. העליתי כאן שאלות בלבד, וגם בהן הצגתי אך ורק את השיקול האקולוגי על קצה המזלג. ברור ששיקול זה הוא חלק מסך שיקולים, ועל מנת לפסוק בעניין יש להתייחס כמובן לתמונה הכוללת ולאפשרויות העולות מן העיון במקורות.
שפה הלכתית סביבתית
כאמור, העיסוק בנושאים סביבתיים נובע ממערכת ערכים שאין מקורה בתורת ישראל. כמו בכל תחום 'זר' שכזה, לא יקשה עלינו למצוא לו יסודות במצוות התורה ובהלכת חז"ל, כגון איסור השחתת עצי פרי במלחמה או מצוות שילוח הקן. אולם חשוב לציין כי ההתייחסות למצוות אלה כאל מצוות 'אקולוגיות' לוקה באנכרוניזם ובחוסר דיוק. רוב המצוות הללו אינן נובעות מדאגה אלטרואיסטית לטבע, אלא ממוקדות בצורכי האדם ובאינטרסים שלו.[8]
אין התייחסות ישירה לסוגיות אקולוגיות בתורה מכיוון שהתודעה האקולוגית כולה קשור בחשיבה מסדר מפותח הרבה יותר משהיה קיים בעולם העתיק. החברה האנושית שלפני המהפכה התעשייתית הייתה, באופן טבעי, הרבה יותר 'ידידותית לסביבה'. כתוצאה מכך, גם הבעיות האקולוגיות היו אז מינוריות ביותר. עצם המושג 'אקולוגיה' נולד רק אחרי המהפכה התעשייתית והנזק שהביאה, ועמו התפתחה שאר ההמשגה בנושא. מתוך חוסר המודעות לשאלות אקולוגיות בעולם בכלל, נותר חלל גם בהמשגה בנושאים אלה ביהדות בכלל ובהלכה בפרט.
בדורנו, מתוך הבנה עמוקה של חיוניות הנושא, יש צורך להנכיח ביתר שאת את השיקול האקולוגי בפסיקת ההלכה. המשימה החשובה כעת היא פיתוח השפה ההלכתית להתמודדות עם שאלות אלה. אמנם אין התייחסות ישירה לשאלות סביבתיות במקורותינו, אך יש בהם בסיס חשוב לדיון, ופיתוח השפה ההלכתית להתמודדות עם שאלות סביבתיות חייב להתחיל ממנה. יש צורך קריטי בניסוח מסודר של בסיס הלכתי איתן על מנת להכניס מודעות זו לעולם השיקולים של הפוסק.[9]
בדורנו, מתוך הבנה עמוקה של חיוניות הנושא, יש צורך להנכיח ביתר שאת את השיקול האקולוגי בפסיקת ההלכה. המשימה החשובה כעת היא פיתוח השפה ההלכתית להתמודדות עם שאלות אלה. אמנם אין התייחסות ישירה לשאלות סביבתיות במקורותינו, אך יש בהם בסיס חשוב לדיון, ופיתוח השפה ההלכתית להתמודדות עם שאלות סביבתיות חייב להתחיל ממנה.
המשימה הבאה: ללמוד אקולוגיה
מקובל לומר בשם החזון־איש, שהחלק הקשה ביותר בתהליך פסיקת ההלכה הוא הכרת המציאות. אחת המשימות החשובות שרובצות על כתפי הפוסקים היא ללמוד את המציאות לעומקה, שכן פסיקה ללא היכרות נאותה עם המציאות שעימה הם מתמודדים תביא, כמעט בהכרח, לפסיקה שגויה. הדבר נכון שבעתיים לגבי תחומים שאינם נמצאים במודעות של הפוסק. כפי שלא יעלה על דעתו של פוסק הגון לפסוק לגבי חליבה בשבת ללא ידע בחקלאות, ולפסוק בנושאים טכנולוגיים ללא ידע בתחום, כך אסור שייגרע חלקה של האקולוגיה, ולא יעלה על הדעת לפסוק בענייני סביבה בלי ללמוד את התחום לעומק. לצערי, כשאנחנו מדברים על תחום הסביבה, נראה לי שהזרות שלו עבור רובם המוחלט של הפוסקים היום היא קיצונית.
אקולוגיה, בהגדרה, היא עיסוק רב־תחומי ורחב ידיים, והוא נמצא בהתפתחות ובהתחדשות מתמדת. כדי להבין בתחום כראוי יש צורך בלימוד מקיף ומעמיק. אבל אם נפשט לרגע את הדברים, אפשר לצמצם את הלימוד וההבנה הנדרשים לשני רבדים.
הרובד הראשון הוא היכרות עם תפיסות אקולוגיות שונות, כלומר חידוד הפילוסופיה הסביבתית ועולם הערכים הסביבתי. יש צורך להבין את טיבו של העיסוק האקולוגי כעיסוק מערכתי, כולל ובין־תחומי, שעיקר עניינו התמודדות עם דילמות, שלכל צד בהן יש מחירים סביבתיים. כמעט בכל סוגיה אקולוגית נפגשות שאלות מתחומים שונים, והחשיבה האקולוגית מוכרחה להתמודד עם כולן, ולשאוף לפתרון שבו כולן מקבלות מענה מיטבי ככל האפשר. מבלי להבין את הנקודה הזו אי אפשר להתקדם בתחום.
כפי שלא יעלה על דעתו של פוסק הגון לפסוק לגבי חליבה בשבת ללא ידע בחקלאות, ולפסוק בנושאים טכנולוגיים ללא ידע בתחום, כך אסור שייגרע חלקה של האקולוגיה, ולא יעלה על הדעת לפסוק בענייני סביבה בלי ללמוד את התחום לעומק. לצערי, כשאנחנו מדברים על תחום הסביבה, נראה לי שהזרות שלו עבור רובם המוחלט של הפוסקים היום היא קיצונית
הרובד השני הוא לימוד נרחב של הבעיות האקולוגיות עצמן. העולם מתמודד עם שאלות סביבתיות מגוונות, הנובעות מתחומים שונים, ובהם: גיאוגרפיה, סוציולוגיה, ביולוגיה, כלכלה, כימיה, טכנולוגיה ועוד רבים. עלינו ללמוד נושאים אלו לעומק. כאמור, מדעי הסביבה הם מדעים בין־תחומיים מטבעם, וכדי להתמודד עם השאלות חייבים להכיר את התמונה לעומק – במיקרו ובמקרו.
אדגים דבריי: לפני שנים אחדות, לאחר קריסת חברת 'בטר פלייס', כתב אחד מחברי הכנסת פוסט בפייסבוק, והאשים בו את ה'אלילות הירוקה', כדבריו, בעלייתה ובנפילתה של החברה. אין ספק שכל סגידה היא בעייתית, כי היא גורמת להליכה עיוורת אחרי מושא הסגידה במקום להשקיע בלמידה מעמיקה של הנושא. אולם אותו חבר כנסת (לשעבר…), לאחר שציין כי הוא תומך בקידום חקיקה סביבתית, החליט להפגין את 'חוכמתו' ברבים, והמשיך את טיעוניו בעניין ה'אלילות הירוקה': "כשהתברר לי שמיחזור בקבוקי פלסטיק מזהם פי שלושה מהשלכתם לפסולת (בגלל כמות האנרגיה הנדרשת בכדי למחזר אותם) הפסקתי להשליכם למיכל המיחזור". אולם זוהי אמירה דמגוגית ובעייתית מכמה פנים. אני תמה כיצד מדד את זיהום הקרקע בהשוואה לצריכת אנרגיה, כאשר מדובר בבעיות ממישורים שונים. אך יתר על כן, הוא התעלם משיקולים סביבתיים רבים אחרים, ואציג רק אחדים מהם: ראשית, שאלת המשאבים המוגבלים – יש גבול לכמות הנפט בעולם, ולא יהיה ניתן לייצר פלסטיק מנפט לנצח. שנית, אינני יודע מהיכן הוא הסיק כי מחזור דורש יותר אנרגיה מייצור פלסטיק חדש. שלישית, בהשלכת פסולת מעורבות מספר פגיעות אקולוגיות – ישירות ומשניות, ובהן: זיהום קרקע ומי תהום, בזבוז משאבי קרקע, פגיעה בבעלי חיים הניזונים מהמזבלות, ועוד. זוהי רק דוגמה לצורך בלימוד מעמיק ונרחב הן של האקולוגיה כתפיסת עולם, הן של הבעיות האקולוגיות העומדות לפתחנו. הבנה שטחית או חלקית בנושאים אלו עלולה להיות שגויה, ואולי אפילו להרבות נזק במקום להביא תועלת.
שיקולים ערכיים בפסיקה
פסיקת ההלכה מגיבה לשינויים שונים במציאות וכן לתמורות ולהתפתחויות מוסריות וערכיות. אך כאמור – התגובה ההלכתית לשינוי ערכים אוניברסלי אינה פשוטה. אחת הסיבות לכך היא פער ערכי – לכאורה או שלא לכאורה – בין מערכת הערכים המקובלת לזו החדשה. אין צורך להכביר מילים, ויוכיחו האמוציות הסוערות סביב שאלות הפמיניזם הדתי כבר כמה עשורים.
אולם, בנקודה זו, דווקא העיסוק ההלכתי בתחום האקולוגיה יכול להיות אתגר חשוב לעולם ההלכה. זאת מכיוון שבניגוד לשאלות אחרות, התפתחות התודעה הסביבתית אינה נוגדת את תפיסת ההלכה עד עתה, אלא היא נכנסת לנישה שעד כה לא הייתה לה התייחסות. שאלת היכולת של ההלכה לפרוץ לתחומים חדשים היא אתגר העומד לפתחם של הפוסקים. ההלכה שואפת לכוון את דרכיו של היהודי בכל תחומי החיים. היא אינה מוגבלת לתחומי 'קדושה' בלבד. לכן, העיסוק ב'הלכות סביבה' הוא אבן בוחן מרכזית בשאלה זו – האם תוכל ההלכה להיכנס לתחומים חדשים, בהם לא נגעה עד עתה?
שאלת היכולת של ההלכה לפרוץ לתחומים חדשים היא אתגר העומד לפתחם של הפוסקים. ההלכה שואפת לכוון את דרכיו של היהודי בכל תחומי החיים. היא אינה מוגבלת לתחומי 'קדושה' בלבד. לכן, העיסוק ב'הלכות סביבה' הוא אבן בוחן מרכזית בשאלה זו – האם תוכל ההלכה להיכנס לתחומים חדשים, בהם לא נגעה עד עתה?
ההשלכות של שאלה זו הן רבות. לעיל הזכרתי שלושה נושאים שבהם 'מתנגשת' ההלכה באופן חזיתי לכאורה בשאלות סביבתיות.[10] בתחום זה נמצאות השאלות הקשות, אך לעניות דעתי הן אינן רבות. השאלות הרבות יותר נמצאות בשני מישורים אחרים.
המישור הראשון הוא הנושא של חומרות וקולות, והאם יש 'להקל' מבחינה הלכתית כדי 'להחמיר' מבחינה סביבתית. לדוגמה, לפני שנים אחדות פרסם ארגון הרבנים 'בית הלל' התייחסות הלכתית (חשובה כשלעצמה!) לנושא אירוח בבית שאינו שומר כשרות. מסקנתם הייתה שעדיף, בכל מקרה, להשתמש בכלים חד־פעמיים על מנת לאכול בבית כזה, אך הוסיפו: "אם אין צלחות חד־פעמיות ניתן להקל לאכול בצלחות רגילות, ובתנאי שהאוכל שמוגש בצלחות אינו חם (פחות מ־45 מעלות)".[11] האם לא ראוי להקל בכך מלכתחילה, במטרה להפחית שימוש בכלים חד־פעמיים? לאחרונה, בעקבות מאמר של הרב אליעזר מלמד, נפתח מחדש הדיון בשאלה ה'בליעה' בכלי זכוכית ומתכת בזמננו, ואולי יש בכך עוד פתח להימנעות משימוש בכלים חד־פעמיים בהקשר הזה.
שאלה נוספת היא שאלת הירקות ללא חרקים, שכידוע כדי לגדלם לגמרי ללא חרקים, יש צורך להשתמש בריסוסים מסיביים, המזהמים את האוויר ואת מי התהום, ועלולים לפגוע גם בבעלי חיים שונים (הרעלות משניות) וכן הלאה. האם לא עדיף לסמוך על הדעה שלפיה אין איסור באכילת חרקים קטנים שאינם נראים בעין בלתי מזויינת?[12]
או דוגמה אחרת – השולחן ערוך כותב על נטילת ידיים ש"אף על פי ששיעורם ברביעית יוסיף ליטול בשפע"[13] – האם מתוך המודעות למשבר המים העולמי, לא עדיף לחזור לעיקר הדין וליטול ידיים בשיעור רביעית, הקטן באופן משמעותי מהנטלות הנפוצות כיום?
בכל המקרים הללו, ובעוד רבים נוספים, נראה שהמהלך ההלכתי הוא פשוט מאוד, וצריך רק לנקוט בדעות המקלות אל מול הדעות המחמירות יותר. אולם גם כאן יש צורך להכניס במפורש את השיקולים הסביבתיים לתוך עולם ההלכה, על מנת לעורר את המוטיבציה לפסיקה מקלה לכתחילה.
הלכה פורצת דרך
המישור השני הוא צעד נוסף במעורבות ההלכה בהתנהלות החיים. כאן מדובר בפסיקה סביבתית גם בנושאים שלכאורה אינם קשורים בכלל להלכה. האם יוכל עולם ההלכה לחדש הלכות שיעסקו בענייני סביבה גרידא? אינני מתכוון לתקנות ציבוריות, שלא בכדי שייכות לתחום החקיקה הפרלמנטרית, אלא לתחומים הנוגעים להתנהלות הפרט, לתשומת הלב שלנו לעולם הסובב אותנו, ולהשלכות של מעשינו על העולם. וכי יש דבר יותר יהודי מתשומת לב שכזו? האם לא ראוי לעגן אותה בתקנות הלכתיות סדורות?
שאלה זו מובילה אותי לתהיה נוספת, על מקומה של ההלכה בעיצוב חיים יהודיים ערכיים. אנשי תורה מחד וחוקרי מקרא רבים מאידך, מרבים להציג את הדמיון שבפרשיות ההלכתיות בתורה לחוקי המזרח הקדום, ועל רקע זה נוטים להדגיש את ההתקדמות המוסרית שמציגה תורתנו הקדושה. כלומר, התורה מכירה בנורמות המקובלות בעולם, ולוקחת אותן צעד מוסרי אחד קדימה. בלשונו של מו"ר הרב יהודה גלעד, התורה מתווה מעין 'חץ' המצביע על כיוון מוסרי להתפתחות נורמטיבית בעולם.[14] אולם, האם הפסיקה בימינו באמת יוצאת חלוצה לפני המחנה בשאלות מוסריות? נדמה כי במקרה הטוב, הפסיקה מגיבה להתפתחות זו לאחר שהייה קלה. דווקא משום שבכיוון האקולוגי יש עוד מקום רב להתקדמות, גם במישור הכללי ולא רק בתחום ההלכתי – זוהי הזדמנות פז לאנשי ההלכה להוביל התקדמות מוסרית, ולא רק להגיב אליה.
אינני פוסק הלכה. אין בדבריי לעיל פסיקה, אלא ניסיון להציף שאלות מהותיות בנושא יחס הפסיקה לאקולוגיה, ומתוך כך גם להתייחס לשאלות קונקרטיות יותר. אולם, אני מאמין שגורם מהותי בעיצוב ההלכה הוא שאלות הנשאלות מהציבור. לפיכך אני מבקש לקרוא כאן קריאה כפולה: קריאה לפוסקים ולעוסקים בהלכה להתמודדות עם שאלות אלה; וכן קריאה לציבור לשאול את השאלות, מתוך הנחה שברגע שהן תהיינה משמעותיות עבור הציבור, הפוסקים גם הם יידרשו להן וידונו בדרכים לפתרונן.
[1] עיינו בתשובותיהם של הרבנים ישראל רוזן, נחום אליעזר רבינוביץ, דב ליאור ויעקב אריאל, תחומין ל (תש"ע), עמ' 489–493.
[2] יש להדגיש שבנושא הזה שיקולים הלכתיים נוספים, מלבד השיקול הסביבתי, עשויים להכריע את הכף לטובת היתר (או שמא חובה) שלא לגנוז דפים אלה. כך לדוגמה, מהפכת הדפוס, והדפוס הדיגיטלי בפרט, יצרו מצב של הדפסת שמות רבים ללא כוונת קידוש כלל, ואף להפך – לו היה רואה המדפיס בשם המודפס קודש, היה נמנע מהדפסתו (למעט אולי הדפסת סידורים וחומשים). זו מציאות חדשה יחסית ויש לתת עליה את הדעת בהקשר הזה. שיקול הלכתי נוסף שיש להתייחס אליו, בעקבות ריבוי הניירות, הוא המצב הביזיוני של קבורת דפי הגניזה, שבוודאי אינו מכבד את דפי הקודש הנגנזים. וכבר נהגו במועצות דתיות רבות להפריד בין 'גניזה חמורה', כלומר גניזת גיליונות סת"ם שוודאי חלה עליהם קדושה, לבין 'גניזה קלה', כלומר דברי דפוס שנזרקים לתיבות הגניזה בבתי הכנסת, ולא בכדי.
[3] גם לפתרון ליקוט העצמות יש יתרונות מעבר לשאלה הסביבתית. מאמרים אחדים נכתבו על כך בשנים האחרונות. ראו לדוגמה: הרב רפי אוסטרוף, "ליקוט עצמות הלכה למעשה", תחומין לב (תשע"ב), עמ' 387–392; יעקב קרויזר, "ליקוט עצמות: על הצורך בחידוש המנהג בימינו", מעגלים ט: מעגלי תורה ומוסר (תשע"ז), עמ' 165–180; יאיר פורסטנברג, "יוזמה לחידוש מנהג ליקוט עצמות: בעיות חדשות, פתרונות ישנים", דעות 82 (כסלו–טבת תשע"ח), עמ' 10–13.
[4] כלומר עבור ציצית אחת, לפי דעת הראב"ד שיש לצבוע חוט אחד מתוך הארבעה המרכיבים את הגדיל בכל כנף של הציצית. לשיטת הרמב"ם יש צורך בחצי פתיל מתוך הארבעה (כלומר אחד מהשמונה), ואם כן מספר החלזונות הנצרכים יהיה פחוּת; ואילו לשיטת רש"י, תוספות ורוב ראשוני צרפת ואשכנז פתילי התכלת הם מחצית מכלל הפתילים – ומספר החלזונות הנצרכים יהיה כפול.
[5] אם כי ניסיונותיי לקבל הערכה רשמית לגבי גודל האוכלוסייה בים התיכון העלו חרס.
[6] יש שטוענים כי היעלמות התכלת בעבר נבעה מהצטמצמות דרסטית באוכלוסיית הארגמונים בשל דיג מסיבי, בגלל צריכה גבוהה שלהם בעולם העתיק בכלל. ואולי הפסקת השימוש בתכלת בשל היעלמות החלזונות אינה מקרית?
[7] לשאלה זו גם אפקט מעגלי, שהרי אם נחדש את מצוות התכלת, ובעקבות כך ייעלמו חלזונות הארגמון, אי אפשר יהיה לקיים את מצוות התכלת עצמה, ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם? שאלה זו עולה ביתר שאת אם נניח שכל הציבור היהודי מקיים המצוות יאמץ את מצוות התכלת. ואינני מדבר על האפשרות התאורטית שכל עם ישראל יחפוץ בכך, אף על פי שאני משתדל לדבוק בכלל שניסח צוריאל אדמנית: "אי אפשר לנו לתקן תקנות לציבור שאין רוב הצבור יכול לעמוד בהן, – אם ירצה לעמוד בהן" (בתוך הזרם ונגדו, עמ' 85–89).
אפשרות אחרת, אם נקבל כי יש חובה להטיל פתיל תכלת כאשר אנחנו יודעים בוודאות איך להפיק אותה, היא לפתח צבע מלאכותי שיהיה זהה בהרכבו הכימי לתכלת מן החי. במקרה זה יש לדון בשאלה האם צבע מלאכותי זה נחשב כתכלת ויהיה כשר לציצית, או שהוא כ'קלא אילן' האסור לשימוש.
[8] חריג בנוף זה הוא ההסבר של הברייתא בתלמוד הירושלמי (כלאים א,ז ז) לגבי איסור כלאי עצים. לדברי הברייתא, הבעיה בכלאים היא "משום חוקים שחקקתי בעולמי", כלומר – יש בעיה 'להתערב' בחוקי הטבע. הירושלמי מסייג את דבריו רק להתערבות גסה בחוקי הטבע, ועיינו שם.
[9] לדוגמה, חלק מסוגיות פרק 'לא יחפור' במסכת בבא בתרא עוסקות בשאלת הרחקת נזקים ומפגעים מחצרו של השכן, ואף ממקום יישוב. בדורנו, כאשר התחדשה ההבנה כי למפגעים מסוגים שונים יש השלכה רחבה על הסביבה ברמות משתנות (מרמה מקומית ישירה ועד הרמה הגלובלית) – נראה לי שיש בכך המשך ישיר של אותה התפיסה, רק באופן רחב הרבה יותר. היסודות נמצאים; צריך רק לחשוב איך מתרגמים אותם לשפה הלכתית ממשית.
[10] דוגמה נוספת לשאלה כזו היא שאלה שעסקתי בה בשנת השמיטה האחרונה. במסגרת פעולות ממשק יזומות שמבצעת רשות הטבע והגנים, לעיתים מבוצעת 'העתקה' של פקעות צמחים משטחים שעתידים להיבנות אל שמורות טבע. בהתחשב בכך שהדרך המיטבית להעתקה היא שתילת הפקעות בסמוך להוצאתן, האם מותר לבצע העתקה כזו בשנת שמיטה?
[11] עלון בית הלל, גיליון 1 (כסלו תשע"ג), עמ' 9.
[12] ראו: ערוך השולחן, יורה דעה, פד, לה.
[13] שולחן ערוך, אורח חיים, קנח, י.
[14] ראו במאמרו: "כאופקים המתחלפים להולך בדרך רחוקה: כוונות התורה ותורת התמורות", בתוך: חזי כהן ואביעד עברון (עורכים), גישת התמורות: שיטה חדשה בפרשנות התורה, ירושלים תשע"ט, עמ' 91–114.
*אביעד עברון הוא עורך כתב העת דעות, לומד ומלמד בישיבת מעלה גלבוע
