ה"מזרחי" (במלעיל) והמזרחי
המסורתיות ומבטה על הציונות הדתית
יעקב ידגר
ד"ר יעקב ידגר מלמד במחלקה למדעי המדינה באוניבסיטת בר-אילן. ספרו "המסורתים בישראל: מודרניות ללא חילון" יצא לאור השנה בסדרת "יהדות ישראלית" (מכון הרטמן, אוניברסיטת בר-אילן וכתר ספרים).
מדוע יהודים מזרחים רבים כל כך, אשר נחשבו בעבר לקהלה ה"טבעי" והנאמן של הציונות הדתית ושל המפד"ל, נטשו אותה באופן גורף לטובת ש"ס? ד"ר יעקב ידגר מציע לחפש את התשובה בנקודת המבט המסורתית. על הקשר בין עדתיות למסורתיות, על דימויה של הציונות הדתית בעיני המסורתים, ועל האופן שבו מסורתים מפרשים ומבינים את "המבט הדתי" עליהם
השאלה הפוליטית
בעקבות פרסום ספרי, העוסק ביהודים ישראלים המזדהים בתור "מסורתים", פנה אליי חבר לעבודה והעלה את השאלה שמרחפת בין המאמרים השונים בגיליון זה של "דעות": מדוע זה יהודים ישראלים מזרחים רבים כל כך, שרובם מזוהים בתור מסורתים, ובעבר נחשבו לקהלה ה"טבעי" והנאמן של הציונות הדתית, נטשו אותה באופן גורף כל כך? הייתכן, תהה החבר, שהתשובה לשאלה הרת גורל זו נוגעת באותו עניין שהשיח הפוליטי והתרבותי הישראלי אוסר להזכיר, קרי: זהות עדתית? והרי ידוע, הוא המשיך, שה"מזרחי" (במלעיל, כמובן; כפי שמכתיבה ההגייה האשכנזית) הייתה מאז ומתמיד תנועה לאומית, מכילה, ש"שמה בצד" את ההבדלים העדתיים והעלתה על נס את אחדות העם. אדרבא, כמה מהמנהיגים הרוחניים והפוליטיים הבולטים של הציונות הדתית הם עצמם ממוצא מזרחי! כיצד ייתכן אפוא שאותם מזרחים, שהמירו את נאמנותם למפד"ל בנאמנות למפלגות אחרות (ובראשן ש"ס), רומזים על העדפה, אם לא אפליה, עדתית-אשכנזית בקרב הציונות הדתית? הרי כולם יודעים שאפליה כזו נפוצה בקרב החרדים, ולא אצל הציונים הדתיים! מהיכן נובעת טעותם של אותם מזרחים? תהה חברי.
עוד לפני שהצלחתי לנסות לנסח תשובה עניינית בסוגיה, נזכר חברי לשיחה באנקדוטה מעניינת מהיישוב שהוא מתגורר בו (יישוב שרוב תושביו מזוהים עם הציונות הדתית): כמה מתושביו המזרחים של היישוב – כולם חובשי כיפות סרוגות כמובן, בשר מבשרה של התנועה – החליטו שהם מעדיפים להתפלל בנוסח עדות המזרח והקימו לעצמם מניין חלופי למניין המרכזי של בית הכנסת ביישוב. בית הכנסת הזה, כרוב בתי הכנסת של הציונות הדתית, אינו מזוהה עם נוסח עדתי זה או אחר; הוא "של כולם, לכולם". אבל תושבי היישוב קיבלו בהבנה את העדפתם של אותם אחים מזרחים להתפלל ב"נוסח שלהם", והעמידו לרשותם את כל שנדרש לקיים את המניין הנפרד. מה שמעניין, ציין חברי לשיחה, הוא העובדה שכמה תושבים מזרחים המשיכו להתפלל במניין המרכזי, ה"ניטרלי" לכאורה. כשנשאלו מדוע אין הם מצטרפים לחבריהם במניין הספרדי-המזרחי, השיבו שהם אינם חשים בנוח עם ההתבדלות שגלומה במהלך הזה. הם רוצים להיות עם כולם. וה"כולם" הזה, סיים חברי בקול שהלך והתמעט, הוא בעצם אשכנזי.
הסיפור הזה הוא מן הסתם סיפור ייחודי למקום, לזמן ולאנשים שחיים אותו וכותבים את פרקיו. אני בטוח שלקוראי הגיליון יש דוגמאות הפוכות למכביר. אבל יש בסיפור הזה אמת שאין להתעלם ממנה. זו אמת ישראלית מאוד, שאינה ייחודית רק לציונות הדתית: חלקים נכבדים מהתרבות הישראלית הם ביטויים מובהקים של דומיננטיות אשכנזית בתנועה הלאומית היהודית, שנוטה להיות מוכחשת ולהסתתר מאחורי רעיונות וערכים של אחדות לאומית, "כור היתוך", וכדומה. העובדה שהכלל הדומיננטי, ה"כולם" הניטרלי לכאורה, אינו מכיר בזהותו העדתית שלו עצמו; העובדה שלאמיתו של דבר הוא מכחיש אותה ולעתים אפילו מתכחש לה באופן פעיל ומתמשך – היא שורש הבעיה. נדמה לי כי הכרתה של הקבוצה הדומיננטית בדרכים ה"מובנות מאליהן" שמסורתם האשכנזית באה בהן לידי ביטוי, עשויה להיות הצעד הראשון והחשוב בדרך לפתרונה של התעלומה הפוליטית והתרבותית שפתחתי בה.
כמובן, קטונתי מלהציע הסבר ניצח לשאלה הקשה כל כך: מדוע זה עזב קהל כה גדול של מצביעים מזרחים את המפד"ל ובנותיה? כל שאני יכול לעשות כאן הוא להציע חלון אל נקודות המבט של יהודים מסורתים, רובם אך לא כולם מזרחים, בכמה סוגיות שיכולות לשפוך אור על השאלה הזו. אעשה זאת על סמך שיחותיי עם נשים וגברים ישראלים המזדהים כמסורתים (שיחות אלו היו הבסיס לספרי הנזכר לעיל). אתמקד בשלוש סוגיות חשובות: א. דימויים של "הדתיים" בכלל ושל הציונות הדתית בפרט בעיני המסורתים; ב. האופן שבו המסורתים מפרשים ומבינים את "המבט הדתי" עליהם; ג. מקומה של העדתיות במבנה הזהות המסורתי. אתחיל בנקודה האחרונה, ברוח הסיפור שפתחתי בו.
עדתיות ומסורתיות
ככלל, למסורתים בישראל אין הפריבילגיה להתעלם מהממד העדתי של הזדהותם כמסורתים. הנוכחות של ממד זה היא גלויה, בולטת ורבת משמעות. כל המסורתים ששוחחתי עמם, גם אלה שהתנגדו ל"דיבור עדתי" והציגו עמדה נחרצת שלפיה לזהותם העדתית אין כל משקל בבחירתם בזהות המסורתית – הסכימו שלפחות ברמת התפיסה החברתית המקובלת, המסורתיות מזוהה עם מזרחיות.
ואכן, סקרים רבים מצביעים על הדומיננטיות של הקשר בין עדתיות לזהות יהודית בקרב יהודי ישראל. סקרים אלו מראים כי רוב המשיבים המזרחים מעדיפים את התווית "מסורתי" לזיהוי עמדתם היהודית-הדתית, וכי רוב המשיבים שבוחרים בתווית זו הם מזרחים. בו בזמן, מעניין לעמוד גם על ההתעלמות המקובלת מהפן האחר של קשר זה בין זהות יהודית לעדתיות. כוונתי לעובדה החברתית-התרבותית ה"משלימה", קרי: הדומיננטיות האשכנזית הבולטת של קבוצות "זהויות הקצה", החילונים והדתיים. יהודים ישראלים ממוצא אשכנזי נוטים לאכלס את ה"קצוות" של אותו ציר שנע לכאורה בין "חילוניוּת" ל"דתיוּת", ואילו שיעורם של המזרחים בקבוצות הקצה האלה נמוך במידה ניכרת משיעורם בקרב כלל האוכלוסייה היהודית בישראל.
אין זה המקום לנסות להסביר את המקורות ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים של ההבדלים הבולטים האלה בין מזרחים לאשכנזים. כפי שרמזתי, אני סבור שהערך הגדול של הדיון בקשר בין עדתיות לזהות יהודית, ובייחוד בין מסורתיות למזרחיות, מצוי בבחינת משמעותו של קשר זה עבור המסורתים. הקשבה זהירה לאופן שבו המסורתים ששוחחתי עמם מבינים ומבנים את הקשר הזה, מאירה את מקומה המרכזי של ההזדהות העדתית בשימורו של קשר חיוני למסורת היהודית.
אפשר לסכם את הנקודה המרכזית הזו בקביעה שכמעט כל בני שיחי שחשו הזדהות עדתית חזקה, קשרו אותה באופן הדוק בהזדהותם המסורתית, היהודית. לדידם, הזהות העדתית והזהות היהודית-המסורתית הם שני אברים משלימים במערך מורכב (שמכיל עוד אברים חשובים, כמו זהות משפחתית, לאומית, מגדרית ומעמדית) של עיצוב העצמי.
בני שיחי המסורתים בעלי הזהות העדתית החזקה הדגימו גם את עוצמתו הרבה ואת משמעותו העמוקה של הקשר בין זהותם העדתית לבחירתם בזהות מסורתית. עבורם המסורתיות היא חלק בלתי נפרד מ"מהות" זהותם כבנים לעדה זו או אחרת. הם הדגישו את המובן מאליו (לפחות לכל מי שמשתתף באופן מודע לעצמו בטקסים יהודיים): קיומה של המסורת היהודית בפועל, כאורח חיים, צבוע בבירור בצבעים עדתיים. "כולם" חוגגים את ליל הסדר; אבל האופן המעשי שהטקס נחוג בו, המוזיקה שהחג מתנגן בה, הטעמים שנקשרים אליו, וכל יתר אבני הבניין של עצם החוויה המעשית של החג – כל אלה עוברים דרך מסננות עדתיות.
על כן, השתקתה, מחיקתה או הכחשתה של הזהות העדתית (אם בשם ערכים חיוביים כאחדות לאומית וקהילתית, ואם מתוך גזענות פשוטה שפוסלת תרבות עדתית זו או אחרת ורואה בה תרבות נחותה ולא ראויה), כמוה כחסימת דרכו הטבעית של האדם אל מסורתו היהודית.
אין להתעלם גם מהעובדה שהשלילה וההשתקה של "הדיבור העדתי", והסימון שלו כסכנה המאיימת על האחדות הלאומית, הם פעמים רבות מסווה לעמדות גזענות ומפלות. כמה מהמסורתים ששוחחתי עמם, מזרחים ואשכנזים כאחד, סיפרו שהם מכירים מקרוב ביטויים של אפליה וגזענות, ושזהותם כמסורתים מתעצבת גם מול גילויים כאלו. המבט המפלה, הגזעני, נוטה לאחד את שני מרחבי הזהות המדוברים (עדתיות/מזרחיות ומסורתיות) ולדחותם בגלל נחיתותם, כביכול: המזרחיות היא "פרימיטיבית" מבחינה תרבותית, והמסורתיות היא "פגומה" מבחינה דתית.
בהקשר זה מתברר כי עמדתם של המסורתים האשכנזים, שלכאורה בוחרים בזהות "נחותה", היא רגישה במיוחד. השלילה הגזענית של המסורתיות כמזרחית בגלל מזרחיותה, ולפיכך – בגלל נחיתותה, חוסמת בפני אשכנזים רבים את האפשרות לבחור בזהות המסורתית. עבורם קיימת, לכאורה, רק בחירה צרה בין שתי חלופות קיצוניות: דתיוּת קפדנית או חילוניוּת "גמורה".
תפיסת המסורתי את "המבט הדתי" עליו
למרבה הצער, הרושם הברור של רבים מהמסורתים המזרחים ששוחחתי עמם, הוא שתפיסה מפלה וגזענית שכזו, גם אם לרוב היא סמויה ומשתמעת ולא גלויה וישירה, היא מרכיב מרכזי באופן שבו הם נתפסים בעיני אלה המזוהים כדתיים.
אחת החוויות המכוננות של הזהות המזרחית היא ההתמודדות הנמשכת עם מערכת של לחצים צולבים המופעלים על המסורתים, מצד חילונים ודתיים כאחד. לחצים אלו דורשים מהמסורתי שיפסיק לתפוס את "עמדת הביניים" שלו, ויאמץ את אחד משני אבריו של הניגוד: דתי או חילוני. מנקדות המבט הדתית, ההתנהגות המסורתית נתפסת לרוב כביטוי של מעין דתיות פגומה, תוצאה של חוסר יכולת או חוסר רצון של המסורתי לעמוד בדרישותיה הקפדניות של ההלכה היהודית. זהו הדהוד שלילי של הזיהוי בין מסורתיות למזרחיות. כלומר, המבט הדתי השולל את המסורתיות מכוון גם כלפי המזרחיות שמזוהה עמה. המסורתים ששוחחתי עמם הדגימו עד כמה הם מכירים את העמדה השוללת הזו מקרוב, ועד כמה היא יוצרת ניכור בינם ובין העולם הדתי.
במובן מסוים, האפליה הגלומה במבט השולל הזה על המסורתי היא ביטוי נוסף לדפוס המחשבה הדו-קוטבי, שמעמיד את ה"אני"הדתי כנגד ה"אחר"הלא דתי, ומבקש לזהות קטגוריות ברורות, עקביות ו"טהורות" של זהות ואורח חיים; המסורתים המזרחים, שמבקשים להימצא בשני המרחבים הללו בו בזמן, בלי להשתייך באופן "עקבי" ו"שיטתי" לאף אחד מהם, משבשים את החלוקה הזו, שהיא חדה ו"נקייה" לכאורה, ומאיימים על זהותם העצמית של שני המרחבים.
מעניין לציין שביטויי האפליה שתיארו המסורתים המזרחים נגעו בדיוק לרגע של הניסיון "לחדור" אל תוך המרחבים המדוברים, ושל הדחיה שחוו בגלל מזרחיותם/מסורתיותם. מוסדות חינוך דתיים, ובהם גם מוסדות של הציונות הדתית, התבררו כאחת הזירות הראשיות בהן המתח הזה בא לידי ביטוי. איני מתכוון לגלוש לנושא מקומם של המזרחים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, אבל אין להתעלם מהעובדה שלעתים הקמתן של כיתות נפרדות והקבצות על פי "חוזקם הרוחני" או "תורניותם" של התלמידים, אינה אלא מסווה לחלוקה ואפליה על רקע זהותם העדתית של התלמידים.
מנגד, כמה מבני שיחי האשכנזים, שרובם גדלו בקהילות דתיות והתחנכו במוסדות חינוך של הציונות הדתית, העידו על הסטיגמות השליליות שהם למדו, כילדים, לשייך לשכניהם המסורתים. הנטייה לזלזל (בגלוי) במסורתים ולראות בהם "חפיפניקים", "חלביים", ועוד מיני שמות גנאי שמכוונים לאופן החסר לכאורה שבו הם מקיימים את המסורת היהודית, נדמתה כמתמזגת אל תוך הזלזול (הסמוי) במזרחים כ"פרימיטיביים".
מובן שיש דרכים אחרות להיענות לאתגר המסורתי. חשבו למשל על בית הכנסת כעל מרחב מובהק שהבדלי גישה כאלה באים בו לידי ביטוי: בני שיחי שבו והזכירו את האופן ה"טבעי" וה"נוח" שבו המסורתיות מתקבלת בתחום בית הכנסת הספרדי. אף על פי שזהו מרחבו מובהק של ה"דתי", לרוב בית הכנסת הספרדי אינו דוחה את שאינם דתיים, ומאפשר להם לחוש שהם מתקבלים בברכה. בעשותו כן הוא פותח בפניהם את האפשרות של מגע זהיר עם התחום של דתיות וקדושה, מבלי שיחושו מאוימים. עמדה "מתונה" ורגישה כזו, הבהירו רבים, אינה מאפיינת את בית הכנסת האשכנזי: "אם אתה לא דתי, אין לך מקום בבית הכנסת האשכנזי". בית הכנסת הספרדי מספק הדגמה אותנטית של הפוטנציאל (המסורתי) להתעלות אל מעבר לתפיסות הדו-קוטביות המבחינות באופן קטגוריאלי בין הדתי ובין מי שאינו דתי, ומאפשר – באופן מעשי גם אם לא בהכרח אידאולוגי – היכרות עם מערך רחב של התייחסויות אל המסורת הדתית.
הציוני-דתי בעיני המסורתי
העמדה השוללת והשלילית כלפי המסורתיות מתחדדת ביתר שאת לנוכח הדימוי החיובי בעליל של בני הציונות הדתית בעיני המסורתים. גם כאשר לבני שיחי הייתה ביקורת על הנטייה של הדתיוּת לקבע ו"להקפיא" את המסורת (בעצם, זהו שורש הסתייגותם של מסורתים רבים מהעולם הדתי), הם נטו לראות בציונות הדתית, ב"מפד"לניק הצעיר", מיצוי של כל המידות הטובות והנעלות שביהדות. השילוב של נאמנות למסורת ישראל עם מחויבות לעם ישראל ולמדינת ישראל נתפס בעיני מסורתים רבים כשיאה של זהות יהודית דתית אותנטית, והם לא היססו לבטא את הערכתם כלפיה. שיחותיי עם מסורתים שבו והדגימו עד כמה הם מאמצים ללבם את הדגם הכמו-מושלם של "הכיפה הסרוגה" כמודל לחיקוי, שגם אם הם עצמם אינם חשים מחויבים ללכת בעקבותיו בכל תג ותג, הרי שהוא מגלם עבורם את האופק הראוי ליהדות הדתית בעידן המודרני. הביקורת החריפה שהם מתחו על מה שהם תיארו כהסתגרות חרדית וכצרות אופקים שמאפיינת חוגים רחבים אחרים בקרב אנשים שמזדהים כדתיים, רק חידדה את הדימוי החיובי של הציונות הדתית בעיניהם.
ביטויי ההערכה האלו מלמדים על הפוטנציאל הגדול לניהולו של דו-שיח פורה בין שני הניסוחים החשובים האלו של נאמנות למסורת היהודית ושל "משימת הזהות" היהודית: המסורתיות והציונות הדתית. כפי שכבר העירו כותבים שונים מעל דפי "דעות" בעבר, ההכרה באפשרות ניהולו של דיאלוג כזה, ולא ניסיון חד-כיווני ל"הטמיע" את המסורתים המזרחים בתוך העולם הציוני-דתי, היא אתגר גדול שמוסיף לעמוד לפתחה של הציונות הדתית.
פוליטיקה, מסורת וזהות
נקודת המבט המסורתית, שרק שבריר קטן ממנה הצגתי כאן, מציעה פתח להבנת השאלה הפוליטית שפתחתי בה: ההתעלמות מהזהות העדתית, הכחשתה הסמויה או גינויה הגלוי, כמוהם כשלילה של אבר מרכזי מזהותם ומאישיותם של רבים מאלה שמזדהים בתור מסורתים. כשלהתעלמות או להכחשה זו מתלווה גם זלזול מפלה בזהות המזרחית ובתרבותה, היא הופכת למכשול של ממש בפני הפרט המבקש להיות נאמן למסורתו היהודית (שהנה, מלכתחילה, עדתית). אין זה מפתיע אפוא שעם הופעתה של ש"ס, שהעמידה בפני קהלה שילוב מבטיח שכזה של כבוד למסורת העדתית והדתית כאחד, העדיפו רבים מהמסורתים לתת לה את קולם, שבעבר ניתן באופן כמעט אוטומטי לנציגותיה של הציונות הדתית. שילוב כזה של כבוד למסורת היהודית והכרה בזהות העדתית מצוי, למיטב שיפוטי, גם בשורש הצלחתו של הליכוד תחת הנהגתו של מנחם בגין, לזכות בתמיכה רחבה בקרב הציבור המסורתי והמזרחי.
ואולם, כפי שהודגש לעיל, אין המדובר אך ורק בעניין של כבוד והכרה בערכה של הזהות העדתית. הנטייה האורתודוקסית לזלזל בביטויי נאמנות למסורת שאינם עונים לתכתיב האורתודוקסי, ולפסול אותם כ"חלקיים" ולפיכך כ"חסרי ערך" – במילים אחרות, הנטייה המשתמעת של האורתודוקסיה לקבל את החלוקה המשסעת "דתי לעומת חילוני" כמייצגת את אופק האפשרויות הבלעדי לזהות יהודית מודרנית – מולידה שלילה מעוורת של המסורתיות. בגלל השלילה הזו האורתודוקסיה היהודית בישראל (אם ה"מודרנית" ואם ה"חרדית", אבל תמיד האשכנזית [ש"ס, אחרי הכול, מכירה היטב את קהלה המזרחי-מסורתי]) אינה מצליחה להכיר באתגר שהמסורתיות מציבה בפניה, ואת הפוטנציאל הפורה שיש בה לפרשנות עכשווית ונאמנה של משמעות היותנו יהודים בעידן הנוכחי.
אחת הדרכים הראשיות להכרתו של אתגר זה ולהבנתו היא התעלות הכרחית אל מעבר לחלוקות דו-קוטביות מטעות ושקריות, שמחלקות את העולם להפכים מנוגדים, ברורים ושיטתיים לכאורה, כמו "דתי לעומת חילוני", "מסורת לעומת מודרנה" ו"נאמנות למסורת לעומת חירות אישית". מסורת, כשהיא חיה, הנה מעצם טבעה מרחב לפרשנות מתמשכת ובלתי פוסקת. עובדת היותנו נשאיה של מסורת משמעה, בין היתר, שאנחנו מציעים – בעצם אורח החיים שאנחנו בוחרים לקיים – את הבנתנו ואת פרשנותנו לעיקריה ולמהותה של המסורת. בעשותנו כן אנחנו משתתפים בתהליך ההיסטורי של שימורה ועדכונה המתמשכים. הן המסורתיות הן הציונות הדתית מציעות, כל אחת בדרכה, פרשנויות רבות ערך לשאלה הרת הגורל: מה משמעות היותנו יהודים בעידן הנוכחי? ויתור על ההקשבה ההדדית ועל הבחינה הזהירה של התשובה שהמסורתים מציעים לשאלה זו הוא, בפשטות, טעות מרה.
