הנהגה יהודית – בין כריזמה להלכה
תומר פרסיקו
תומר פרסיקו הוא דוקטורנט בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל אביב
ומורה בבית הספר הריאלי העברי בחיפה
בין הנהגה כריזמטית להנהגה הלכתית קיים מתח מתמיד ומפרה. כמו כל דת ממוסדת, גם היהדות צריכה מנהיגות כריזמטית שתנצל את כוחה היצירתי והסוחף כדי לשכלל אותה. מקרה הרב מוטי אלון הוא דוגמה להחמצה כואבת של כוח כריזמטי חשוב
בעשורים האחרונים הדיון בכריזמה לגווניה נעשה יותר ויותר חשוב בשדה חקר הדתות, לאור ריבוי התנועות הדתיות החדשות (New Religious Movements, או NRMs בשפת המחקר); כלומר זרמים רוחניים קטנים, או שמא כתות, שמתקיימים בהנהגתם של מורים רוחניים. קבוצות כאלה הן למעשה הדוגמה הטובה ביותר למה שמקס ובר (מאבות הסוציולוגיה, 1864-1920) כינה "הנהגה כריזמטית", דהיינו הנהגה שמבוססת כולה על סמכותו של אדם בודד, אשר בדרך כלל יוצאת נגד הזרם המרכזי בחברה.
ובר לא היה הראשון שהשתמש במונח "כריזמה", אבל בלי ספק הוא זה שהחדיר אותו כמושג בעל חשיבות עליונה להבנת התופעה הדתית. הוא משתמש במונח במגוון דרכים, אולם בעיקרון כוונתו היא לאופי העל-טבעי, המאגי, של ההנהגה הכריזמטית. כלומר, המנהיג הדתי הכריזמטי נחשב למי שיש לו גישה אל הממד העל-נורמלי של המציאות ויכולת לדלות ממנו כוחות או בשורות, ועל כן – סמכות. מכאן מובן שלפי ובר, אחד מאבות הטיפוס העיקריים של המנהיג הכריזמטי הוא הנביא המקראי.
כיום עדיין יש בינינו אנשים "כריזמטיים" במובן הזה (למשל הרב איפרגן – "הרנטגן"), אולם לרוב אנחנו כמובן לא מייחסים להם כוחות על-טבעיים. אולם באופן בסיסי, היחס שלנו לאדם הכריזמטי נותר כשהיה: יש בו "משהו" שמייחד אותו; משהו שאי אפשר להגדיר בדיוק, אך גם אי אפשר להכחיש; משהו שמהלך קסם על הפוגשים בו. במילים פשוטות – הוא מקסים.
מתח מתמיד ומפרה
לפי ובר, ההנהגה הכריזמטית ניצבת כנגד שתי צורות אחרות של מנהיגות: המנהיגות המסורתית והמנהיגות הרציונלית-המשפטית. המנהיגות המסורתית שואבת את כוחה מהעבר – היא עוברת בירושה ומייצגת הייררכיה שאולי פעם הונהגה על ידי מנהיג כריזמטי, אבל מאז עברה מיסוד והפכה למסורת קבועה. המלוכה היא דוגמה ברורה למנהיגות מסורתית, וכך גם אב המשפחה. לעומת זאת, המנהיגות הרציונלית-המשפטית מתבססת על עקרונות רציונליים (למשל, שהחוק חל בצורה שווה על כולם), ולדעת ובר היא היחידה שעולה על במת ההיסטוריה בנקודה מסוימת מאוד – בעידן המודרני.
מובן שהחלוקה הזאת סכמטית ופשטנית; במציאות סוגי ההנהגה האלה משולבים האחד בשני, וכך גם ביהדות. היהדות מציגה (באופן בולט יותר משאר הדתות) שילוב אמיץ בין הנהגה מסורתית להנהגה חוקית, וובר לא היה עיוור לכך. היהודים, כמו הפרוטסטנטים אבל הרבה לפניהם, דחו את השימוש בטקסיות מאגית (שאפשר למצוא בתרבויות שמאניות או אצל הקתולים) כאמצעי לגאולה, ומיסדו מערכת לגליסטית מקיפה שכפופה ברובה לשיקולים רציונליים. משום כך, ההנהגה הכריזמטית היהודית, שהתקיימה גם היא לצד ההנהגה החוקית והמסורתית, הייתה פעמים רבות אנטי-ממסדית במופגן. אין זה מקרה שרוב הנביאים לא היו כוהנים ואף יצאו נגד עבודת הקורבנות, ואין זה מקרה שחז"ל מיהרו לקבוע ש"חכם עדיף מנביא". מאחר שהמנהיג הכריזמטי שואב את כוחו מעצמו, הוא משמש מוקד נבדל ומתחרה להנהגה המסורתית.
במילים אחרות, קיים מתח מתמיד בין כריזמה להלכה: הרב מבסס את סמכותו על קדושת המסורת, ואילו הנביא (או הכריזמט המודרני) מגבש את סמכותו סביב קדושתו שלו. יחד עם זאת, המתח הזה הוא יסוד מפרה. ובר ראה במנהיגים הכריזמטיים סוכני שינוי הדוחפים את המערכת המסורתית קדימה (בעיקר בזמני משבר) ומפתחים אותה. אין זה אלא עוד מופע של אותו ניגוד ישן נושן בין הביטחון לחופש, בין החוק היבש לאהבה המקלקלת את השורה, או בשפה הקבלית – בין עיגולים ליושר.
בהיסטוריה היהודית אפשר לראות דוגמה מובהקת למתח בין ההנהגה הכריזמטית להנהגה המסורתית בתנועה השבתאית, שם נביא כריזמטי (נתן העזתי) ומועמד למשיח ריסקו עבור חסידיהם את המסגרת הנורמטיבית של ההלכה. בעיני חסידיו, שבתי צבי ניחן במטען הכריזמטי האולטימטיבי הדרוש למשיח, ועל כן אין פלא שכל שיקול מסורתי (או מוסרי) התבטל בפני הנהגתו.
אם התנועה השבתאית הייתה כוח שהרס יותר משהוא יצר – אולי בעיקר בגלל הבגידה המאוחרת של מנהיגה במסורתו – הרי שבתנועת החסידות אפשר לראות בצורה ברורה כיצד הכריזמה משמשת כוח יצירתי ומפתח. הצדיקים החסידיים, כבר מאז הבעש"ט, היו כמובן מנהיגים כריזמטיים, אבל יכולתם לשמור על המסגרת המסורתית בד בבד עם הדגשת החידושים שהם יצרו אפשרה לחסידות לשמש יסוד יוצר ובונה ולהעניק ליהדות כלים חדשים וחשובים להתמודדות עם העולם המודרני.
פרשת הרב מוטי אלון
דוגמה מעניינת של הנהגה כריזמטית, שיחסיה עם הממסד היו יוצאי דופן, אפשר למצוא בדמותו של הרב מוטי אלון. הכריזמה של הרב אלון היא כמובן גרסה מודרנית ומעודנת בהרבה של אותו כוח מאגי שהשאמן או הצדיק החסידי החזיק בו; הוא פשוט מקרין תכונות שבחברה שלנו אינן שכיחות (ולכן מבוקשות), כמו קרבה, רוחב לב, עומק, דבקות דתית ויושרה. מקרה הרב אלון שונה גם מבחינות אחרות: הכריזמה שלו לא גויסה כדי לשמש מוקד אלטרנטיבי של סמכות או כדי לחדש חידושים מתוך הזרם המרכזי, אלא דווקא כדי לבצר את המוקד המסורתי, דהיינו את ההלכה כפי שהיא. משום כך הכריזמה שהוא זכה לה לא איימה כלל על הממסד עד הרגע הנורא שבו נחשף שהרב בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או-אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות ובין מנהיגות כריזמטית שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.
המקרה של הרב אלון מוכיח אפוא לא את סכנתה של הכריזמה בימינו, אלא דווקא את חוסר השפעתה המצער. כאמור, כמו כל דת ממוסדת היהדות צריכה מנהיגות כריזמטית שתנצל את כוחה היצירתי והסוחף כדי להפרות ולשכלל אותה. כפי שידע ובר, החיכוך בין ההנהגה הממסדית להנהגה הכריזמטית מתיז ניצוצות, אך דווקא בכוחם של אלה להאיר פינות חשוכות בעמדתה הנוכחית ולהצעידה קדימה. החוקים נחוצים לא פחות מהיצר לפרוץ אותם. עם זאת, בלא אותו יצר יביא החוק הקפוץ רק לסטגנציה, לעצירות. עבור חסידיו של הרב אלון המכה כואבת מאוד, אולם מנקודת מבט שמביאה בחשבון את התפתחותה של המסורת היהודית, מה שמצער במקרה הרב אלון הוא שהרב לא ניצל את הכריזמה שזכה לה כדי להאיר צללים וכדי למשוך אנשים מחושך לאור, ולפיכך כוחות היצירה והחידוש שהיו גלומים בדמותו נותרו עקרים ולא אתגרו את הממסד הרבני – לא לפני חשיפת הפרשה הקשורה להתנהגותו, ולא לאחריה.
