הרב קוק ואנחנו

בעקבות מאמרו של יוסקה

הרב אביה הכהן

ליוסקה – שמהלך עם הבריות בפתיחות
ואהבה

ומגלם בכל דרכיו את תורת הרב קוק

 

כשהייתי ילד אמי שמה לי באלבום התמונות תמונה של הרב קוק שמאד אהבתי להסתכל בה. מאז תמונתו
ממשיכה להביט באהבה והיא מלווה אותי בלימוד ובחיים. והנה, מזה כמה שנים אני קורא
מאמרים כנגד האיש ודרכו ושואל את עצמי האם טעיתי בתמונה? האם בניתי דמות שדבר אין
לה עם האיש שהיה? יוסקה אחיטוב במאמרו בדעות  4[1] מצייר דמות שלא הכרתי. קראתי שוב את מה שיוסקה מצא בפסקאות שהוא מצטט ולא מצאתי
דבר ממה שהוא מצא בפסקאות אלו. דברי הבאים הם בבחינת תגובה למאמרו של יוסקה אולם
גם למאמרים נוספים שמתנבאים בסגנון דומה. אנסה לצייר כאן דמות אחרת, דמות שכוסתה
ועומעמה הן בין מבקרי הרב קוק והן בין חסידיו.

 

הקדושה
הקבלה והפתיחות

יוסקה מקדיש
את מאמרו לתורת הצניעות של הרב קוק. לדעתו באה זו לא רק כנגד יצר הרע אלא היא
ביטוי ל'קדושה הישראלית'[2].
זו, להבנתו, אמורה לייצג הבחנה מהותית בין ישראל לאומות העולם. למעשה, אין כאן
הבחנה מדעית בעלמא אלא אמירה כנגד תורת הצניעות של הרב קוק.

יוסקה מצטט
מדברי הרב להוכחת דבריו: "כנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה… היא תמצית
האידיאל של ההיסטוריה הכללית"[3].
לדעתי, פירושה של פיסקה זו הוא חד משמעי: הקדושה הישראלית אינה נבדלת מן הטוב
שבאומות העולם אלא להפך – הטוב שיש בכל העולמות אינו מצליח להגיע לידי ביטוי
מסיבות שונות ותפקידו וייעודו של עם ישראל הוא לגלות את הטוב שבהוויה. מכאן משתמע ש'הקדושה
הישראלית' היא ביטוי לחיבור בין ישראל והעמים ולא להבחנה מהותית.[4]

 

לדבריו של
הרב קוק, מדגיש יוסקה, יש משמעות קבלית: "הלאומיות הישראלית בתורתו של הרב
קוק חבורה במושג הקבלי 'כנסת ישראל' ומייצגת בגופה את מימושה של ספירה אלוהית
זו" (ציטוט מהמאמר). כידוע, אחד משמותיה הרבים של הספירה העשירית 'מלכות' הוא
'כנסת ישראל'. מעתה עם ישראל אינו עוד אומה משבעים אומות אלא מייצג ספירה קבלית.
למעשה, גם כאן אין הבחנה מדעית בעלמא אלא מבוא לשיפוט שלילי של תורת הרב קוק.
בהרצאה במכון ואן ליר הרחיב יוסקה בנושא וטען שמקור המשבר בדו שיח הישראלי הוא
בתהליכי מיסטיפיקציה שעברו על החברה הדתית, תהליכים ששורשם בתורת הרב קוק. יוסקה
מתאר שני שלבים בהתפתחות האישית של הרב קוק[5]: שלב
הבחרות לפני ההשפעה המכרעת של המיסטיקה ושלב שני לאחר העלייה ארצה כשתורות מיסטיות
השפיעו השפעה מכרעת על אורח מחשבתו.

לדידו של
יוסקה הבריחה מן המציאות אל המיסטיקה מנתקת ומונעת כל אפשרות לדו שיח אמיתי.
בסגנון דומה כותב גם פרופ' דב שוורץ בספרו 'ארץ הממשות והדמיון': "המסקנות
האמיתיות ממשנתו של הראי"ה הן סגירוּת בפעל. שהרי הפתיחות נועדה לחלץ ניצוצות
הקדושה השבויים במעמקי הטומאה, לפי גישתו של האר"י. הווה אומר הראי"ה
אינו פתוח כלל למה שאינו נחשב בעיניו לביטוי של קודש..".[6]
כלומר, אין כאן דיאלוג אמיתי ולא פתיחות אלא הליכה בעקבות תורות קבליות בתחומים
מוגדרים.

 

אני רוצה
להציע דרך להבנת יסוד תורתו של הרב קוק באופן ששונה מן המקובל הן בחוגי חסידיו והן
בחוגי מבקריו.

הרב קוק
נטוע בעולם החסידות שהשפיע השפעה מכרעת על תורתו. יסוד החסידות הוא בפירוש הפסוק
"בצלם אלהים עשה את האדם". החסידות העבירה את הספירות העליונות מן
העולמות העליונים אל נפש האדם. חידושו של הרב קוק היה בתוספת הנדבך הלאומי. תוספת
זו משמעויות רבות לה,[7]
אך היא אינה מבטלת את הנדבך האישי המהווה אבן יסוד בכל כתבי הרב קוק.[8] עיקר חידושו
של הרב קוק ביחס לחסידות היה ברב עצמו. ברב היה מפגש נדיר בין האדם והתורה עד כדי
זהות גמורה של  האיש ושיטתו. לשיטתו של הרב קוק אם נשמת האדם היא אלוהית, הרי שכל
מבע של נפש האדם יש בו גילוי אלוהי. כך גם רגש האהבה הוא דבר אלהי, וכך כל יצירה
אנושית (כסיפרות ואמנות) יש בה גילוי אלוהי. יש לדייק: הגילוי האלהי שבה הוא בהיותה
גילוי אנושי, ורק הקשבה אל האדם יכולה להביא אותנו לשמוע ולראות את האלוהות
שבעולמנו.

כאן מגיעים
אנו לסוגיית החילוניים. הגישה הפשוטה העולה מן המקורות היא שלילת החילונים
והחילוניות גם יחד. בדרך זו הלכו רוב גדולי התורה בדור שעבר. גם מי  שפסקו לקולא
ביחס לחילונים (כדוגמת החזון איש שקבע שהחילונים הם בבחינת תינוק שנשבה) לא מצאו
לגיטימציה לחילוניות. בדרך זו הלך גם הרב קוק במשנה ראשונה. אולם, כשהגיע הרב קוק
לארץ הוא לא עצם את עיניו והוא הכיר במציאות המתהווה ובמרד החילוני. המרד וההתרסה
כלפי שמים, שנתפסו בעיני רוב הרבנים כהתגלמות הרע, נתפסו אחרת בעיני הרב קוק. המרד
הוא גילוי של התפרצות אנושית, ואם כך הרי שאי אפשר שאין בו משהו אלוהי! ואם אכן יש
בהתפרצות זו משהו מן האלוהי, סבר הרב, הרי שלא יתכן שהאלוהות לא תתגלה בה לבסוף
במלוא הדרה. הנחת היסוד לכך אינה חישובים מיסטיים בלבד, אלא בעיקר התמודדות עם
האנושי! יוסקה טוען שהמיסטיפיקציה עצרה את הדו שיח, אך הדברים מוכיחים להפך. רק
ההיחלצות מעולם ההלכה הצר אל מרחבי המחשבה (המכונה בפי יוסקה 'מיסטיקה') הביאה את
הרב קוק להתמודד עם החילוניות.

 

שירת הרב

"סולם
מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – הרב קוק  חי בעולמות מחשבה עליונים אולם
רגליו אחוזות היטב במציאות, וזהו הקסם שבספריו. משם כך אין צריך להיות מקובל על
מנת לחוות את החוויות שהרב מתאר בספריו. הכשלון של מבקרי הרב דומה מאוד לכשלון של
חסידיו שהפכו את  תורת הרב קוק לדרך סלולה ומקובעת ובכך ניתקו את הסולם מאחיזתו
בארץ. בשלב זה התורה הופכת למיסטיקה של מושגים הקובעים את המציאות במקום שהמציאות
תגדיר אותם. במצב זה התורה הופכת לקריקטורה של עצמה. אמירה לתלמידים לחוש את
רגשותיו של הרב קוק משולה לאמירה לתלמידים לכתוב שירים במילים שהמורה מכתיב בכיתה.
בניגוד לתלמידיו הרב קוק התבונן במציאות ובפתיחות מדהימה ברא שפה חדשה להתמודד בה
עם העולם החדש.

 

צניעות
נורמאליות ופתיחות אמיתית

"אבל
מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידת דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה".[9]

יוסקה מצטט
את משפטו זה של הרב קוק ויוצא נגדו בזעזוע. ראשית, יש לציין שהרב מסביר פה גמרא
ממסכת קידושין (ע, ב), אולם נדמה לי שהפיסקה עצמה מדהימה. לו היינו שואלים את
גדולי התורה החרדים – איזוהי החברה היותר נורמלית, הרי שללא ספק רובם היו עונים
שחברה נפרדת היא החברה הנורמלית. והנה, הרב קוק מכריז הכרזה שמפתיעה בכנותה. לדידו
החברה הנורמלית (-דרך ארץ) אינה החברה הנפרדת, אולם 'יקרת ערך הצניעות' שווה את
הפגיעה בנורמליות.

בשאלה זו
דומה שהחברה הדתית לאומית בימינו הלכה בדרך אחרת מדרכו של הרב קוק והעדיפה את מידת
דרך ארץ. נשאלת השאלה: שמא גם אנו הפסדנו דבר מה? לדעתי התשובה חיובית. כל מי
שחווה בפרק כלשהו של חייו את חוויית הדבקות והריגשה של קירבת אלהים שבחסידות ולאחר
מכן נדד אל מחוזות החברה הדתית הלאומית המעורבת חש תחושה חזקה של חסר. יוסקה אינו
מוצא חסר כלשהו בחברה המעורבת, בדומה לחרדים שאינם מוצאים חסר בחברה הנפרדת.
לעומתם מעלה הרב קוק תמונה דיאלקטית שמאפשרת דו שיח.  לאחר הבחירה שבחרנו האתגר
העומד בפנינו הוא להצליח ליצור חברה 'נורמלית' בלי לוותר על רעיון הצניעות
והקדושה.

 

מאמרו של
יוסקה אינו מנותק ממגמות חברתיות שקוראות את החברה הדתית אל פתיחות והתקדמות;
לרובן אני שותף ויוסקה הוא לנו בבחינת רב ומורה. דווקא משום כך אני כותב מאמר זה.
דרכו של יוסקה היא כידוע במתינות ובדרך ארץ, אולם מבעד לדברים יש בגישתו התרסה קשה
כנגד תורת הרב קוק. השאלה שאני שואל את עצמי היא מהי האלטרנטיבה? הקהילה האקדמית
הדתית היא ברובה חסרת חיות דתית, ללא כל עוצמות דתיות, והיא אינה אלטרנטיבה.
היהדות הדתית לאומית זכתה לכמה וכמה רבנים גדולי תורה, אולם לטעמי איש כמעט לא
הגיע לעוצמות של הרב קוק. ללא הרב קוק תשאר הציונות הדתית דלה ועניה ואולי אף חסרת
כל משמעות מבחינה דתית. תורתו היא מעיין שאנו יכולים לשתות ממנו לרוויה.

אכן, אסור
לנו להיות 'קראים' של תורת הרב קוק ויש להתקדם הלאה וליצור משהו חדש משלנו – אחרת
נהיה אנחנו בלתי רלוונטים. לדידי המסר העיקרי העולה מתורתו של הרב הוא הפתיחות –
לפתוח את העיניים ולראות את היופי והנשגב.  ללכת אחר הרב קוק פירושו לתת דרור
לרגשות ללא מחנק ושימת סורג ובריח. הדרך אינה פשוטה ולא כל אחד זוכה למידת הטהרה
שזכה לה הרב קוק. גם אם אנו מתנגדים לכמה קטעים בדברי הרב קוק, הרי שאי אפשר שלא
לשמוע את מנגינת האדם והאומה. זוהי לדעתי עיקר תורתו ואידך זיל גמור.

לסיום, דומה
שישנה בעיה עקרונית במאמרים ביקורתיים על הרב קוק. הרב קוק כתב בלשון שירה ולא
בלשון קבלית משום שרעיונות אלו חיו בנפשו כשירה ולא משום שרצה להסתיר את רעיונותיו
הקבליים. שירה זו  הוא ראה בחיי היום-יום. לעיתים נראה שהביקורת אינה מאפשרת הקשבה
לשירה שבכתיבה וכך היא נכשלת במחקר גופו. דומה  שלמחקר החסידות והרב קוק צריך גם
רגישות ורגש כפי שדורש מחקר השירה. כפי שאי אפשר לחקור שירה במתודות של מתמטיקה כך
צריך אוזן קשבת ונשמה למחקר כתבי הרב.[10]