בקרב מגזרים רבים השבת ממוסגרת כבעיה פוליטית וחברתית שיש להסדיר. השבת המסורתית מציעה תודעת יחד, מפגש ושיח בין תפיסות שונות. בצורה כזו, השבת הופכת לעקרון יסוד בתודעה הלאומית והמסורתית במקום לגורם מפלג ומפריע.
סבא חיים חוזר מבית הכנסת ופוצח בשירת "אזמר בשבחין", בר יוחאי, שלום עליכם ואשת חיל. כשהוא שר הוא נמצא ביחד עם הצדיקים, ואנחנו רגילים לנוכחותם בסלון של סבתא וסבא. רובנו יושבים על הספה עדיין, לא מתעניינים במיוחד בטקסטים שסבא קורא, מדברים אבל קצת יותר בלחש.
סבתא אסתר עוד מתקנת דברים אחרונים בעריכת שולחן השבת. במטבח, המפקדה המרכזית שסבתא היא המפקדת העליונה והבלתי מעורערת שלה (כמו גם של הבית והמשפחה בכלל), ממתינות הקערות עם הסלטים", אלו שהכינה כבר מיום רביעי, ביחד עם החברות שלה מהשכונה – אסתר שבת, סימי, סוליקה ועליזה, עליהן השלום, נשות חיל אהובות וצדיקות. היו כולן מתכנסות, כל אחת והמשימות שלה לאותו היום, ועורכות את ההכנות לשבת ביחד, בחצר – מקלפות את הירקות, מייבשות את הפלפלים ובינתיים פותרות את כל ענייני העולם (או לפחות את כל ענייני השכונה).
הנה מתחיל הקידוש ואנחנו מתקבצים סביב השולחן. לפחות שלוש, ארבע או חמש משפחות. יש שולחן לילדים שאני אף פעם לא אהבתי לשבת בו, ושולחן למבוגרים (ומסתננים כמוני).
כשאני חוזרת בזיכרוני אל אותו שולחן שבת, נדמה שמימיני הדודים שלי והדודות, ומשמאלי – ובכן משמאלי דמיוני משלים את היינה וביאליק איתנו בשולחן, יושבים ליד סבא, והוא מחלק להם מה"מחייה" שלו.
היינה היהודי היקר והמתוק, שלא יכל להכיל את הצביעות של שילר עם השמחה המזויפת שלו.[i] אור נרות השבת, צמותיה הצנועות של שבת קודש והחמין – הם אלו שנחרטו בליבו ושיוו פני קדושה, פני אדם, ליהודי, שבגלות נשא כל השבוע פני כלב!
סבא מקבל אותו באהבה. זה לא עושה עליו רושם בכלל שהוא הוטבל לנצרות. "אין צדיק בארץ אשר לא יחטא", הוא חוזר בליבו. "חחח להבל",[ii] הוא אומר להיינה ונותן לו צ'פחה על העורף. "יהודי זה יהודי, מה זה משנה שזרקו עליך מים. אי אפשר לשנות את המהות". הוא מוזג לו עוד מחייה, ומחייה את רוחו. "העיקר שאתה כאן עכשיו", הוא טופח על שכמו ומחבק את כתפיו.
ובסוף הארוחה עם האבטיח הקר והחתוך גס שסבתא מגישה, הם שולפים את הספרים, בעיקר ביאליק שהופך והופך בשבת. "השבת היא התנאי לא רק לתרבות, אלא גם לאנושיות עצמה",[iii] הוא אומר להיינה, וסבא מהנהן לעצמו בהנאה. "האשכנזים האלה אוהבים להגדיר את כל מה שמובן מאליו", הוא חושב לעצמו. "אולי גם אנחנו שחיים 'ככה' ב'מובן מאליו' שלנו, צריכים ללמוד מהם להגדיר את הרעיונות שלנו קצת יותר".
כיס חולצתו של ביאליק טפוח קמעא, אלו בטח הסיגריות שהוא מחזיק בהן. גם זה לא עושה רושם מיוחד על סבא. סבא רואה ללב, כל היתר לא מעניין אותו. וביאליק, ממילא לא מתכוון להדליק סיגריה כשהוא מצוי במרחב הציבורי. הוא הרבה יותר קיצוני מסבא בעניין הזה, ותומך בשמירת שבת מלאה בפרהסיה.
כיס חולצתו של ביאליק טפוח קמעא, אלו בטח הסיגריות שהוא מחזיק בהן. גם זה לא עושה רושם מיוחד על סבא. סבא רואה ללב, כל היתר לא מעניין אותו. וביאליק, ממילא לא מתכוון להדליק סיגריה כשהוא מצוי במרחב הציבורי. הוא הרבה יותר קיצוני מסבא בעניין הזה, ותומך בשמירת שבת מלאה בפרהסיה.
היינה מביט על סבא בחיבה. הוא רואה בפניו את אור השבת. "שמחת עולם" הוא חושב לעצמו. אבל ביאליק קצת דואג. "אחינו בני עדות המזרח שרויים בעולם הרגש והחוויה" הוא חושב לעצמו, ומיד מתקנא "אולי גם אנחנו צריכים קצת יותר 'מובן מאליו', ללמוד מהם איך להתענג על השבת בלי להתפלסף עליה".
"הנה היינה", חושב לעצמו ביאליק, "עזב את היהדות והתנצר. מה הוא מצא שם? קיא אֵלִים[iv], לא יותר מזה. עד הכנסייה הלך כדי לגלות את היופי של השבת. והנה היא פה אצלנו – הדיבר הכי חשוב בעשרת הדברות, אבן השתיה של היהדות".[v]
"אם חוזרים לארץ ישראל, חייבים לחזור עם השבת",[vi] דורש להם ביאליק. היינה מסכים. "עוד פעם הוא אומר את המובן מאליו החביב[vii] הזה. ככה זה יהודים, לומדים ושונים את מה שכבר ידוע", סבא אומר לעצמו וחוזר ללמוד את פרושי אור החיים הקדוש על השבת.
והם יושבים להם שם, מפייטים ומזמרים, הוגים בדברי תורה ומתפלפלים להם, ואני יושבת לימינם בשולחן, לא מבינה את רוב הנאמר, אך חשה את "עצם התענוג" של השבת דרך התענוג שלהם. הראש שלי שמוט על השולחן ואני שומעת־לא שומעת את הדי הפיוט והשיחה, סופגת אותם לכל נים ונים בנשמה, למה שהופך ל"גירסא דינקותא" שלי. אני מפליגה אל שנת לילה שבתית ומתוקה ו… מתעוררת בבעתה אל תוך ההפגנות על כביש בר אילן.
בית הכינון של האתוס הישראלי
סבא, היינה וביאליק – הם לא פסחו על שני הסעיפים. זה לא שלא היתה לסבא אידיאולוגיה ולכן הוא זרם עם "המשומד" ועם "הכופר", זה לא שלא היתה לביאליק אידיאולוגיה ולכן הוא תלה בדת, וזה לא העדר האידיאולוגיה של היינה בשלה הוא נשבה בקסמיה של השבת. ההיפך הוא הנכון. הגמישות בפרקטיקה מתאפשרת עבורם דווקא בזכות הנאמנות המוחלטת והמחויבות העמוקה לחיים יהודיים.
מורא הפנים אינו מביא להסתגרות לא מפני שאין מורא פנים, אלא דווקא מפני עוצם מורא הפנים – שמציב גם את המאמין בפרופורציה אל מול אמונתו ובוראו. ברור לו שהוא אינו יודע־כל, ושסולם הערכים לא נמדד דווקא לפי מידותיו או מידות הקבוצה היהודית הספציפית אליה הוא משתייך. אלוקים גדול, התורה אמת וכולנו יהודים. אפשר לשמור על היחד שלנו גם אם אנחנו לא מסכימים. נחנך את הילדים שלנו לאהוב את המשפחה, על כל גווניה, ונסביר להם למה אנחנו נוהגים אחרת מהדוד היינה ומהדוד ביאליק.
המסגור הפוליטי, החברתי והתקשורתי של שבת כ"בעיה" שיש לפתור ולהסדיר אותה, מעבר לזה שהוא עקר, שטחי ורדוד – הוא לא פחות מסכנה לעצם היכולת שלנו לכונן עם אחד. חלק משמעותי מתפיסת הביטחון החברתי של ישראל נשען של כינון אתוס משותף המחבר בין כל חלקי העם, שגם אם הוא מורכב מקבוצות חברתיות שונות ומגוונות, האתוס המשותף מאפשר לכל קבוצה חברתית מקום ושייכות בתוך התמונה הכוללת, מתוך הבנה שהקולקטיב גדול וחשוב מסך חלקיו.
המסגור הפוליטי, החברתי והתקשורתי של שבת כ"בעיה" שיש לפתור ולהסדיר אותה, מעבר לזה שהוא עקר, שטחי ורדוד – הוא לא פחות מסכנה לעצם היכולת שלנו לכונן עם אחד. חלק משמעותי מתפיסת הביטחון החברתי של ישראל נשען של כינון אתוס משותף המחבר בין כל חלקי העם, שגם אם הוא מורכב מקבוצות חברתיות שונות ומגוונות, האתוס המשותף מאפשר לכל קבוצה חברתית מקום ושייכות בתוך התמונה הכוללת, מתוך הבנה שהקולקטיב גדול וחשוב מסך חלקיו.
השבת, ובפרט בצביונה המסורתי, היא "בית הכינון" של האתוס הישראלי המשותף. היא הזמן וגם המקום בו נפגשות קבוצות חברתיות שונות, חוות זמן איכות משותף שאין לו תכלית מעבר למפגש ולהיכרות כשלעצמם.
ולכן, לוותר על שבת ישראלית משותפת פירושו לוותר על עצם היותנו עם אחד ולא אוסף של שבטים החיים במקרה הטוב ביותר זה לצד זה בשלום.
אם נפתח את תל אביב ונסגור את בני ברק לא נייצר פתרון, אלא בעיה חמורה יותר מהבעיה איתה יצאנו לדרך – של ממלכות שונות, בהן חיים עמים שונים עם תרבויות, מנהגים ושפות הזרות אלו לאלו.
המרחב הציבורי לא נועד לחלוקה ומשטור של כל קבוצה חברתית, הוא לא יחולק כשלל לקבוצת אינטרס כזאת או אחרת, אלא הוא יותאם למכנה המשותף הלאומי המתאים לכולנו – שבת ישראלית המכבדת את כולם.
הפתרון אינו טמון דווקא בהסדרה, והיא בוודאי אינה חזות הכול. איינשטיין אמר שעל מנת לפתור בעיה צריך להיות ברמה תודעתית גבוהה יותר מהרמה בה היינו כאשר יצרנו את הבעיה. בעניין השבת, רמה תודעתית גבוהה יותר תראה בשבת פתרון ולא בעיה. פתרון לחוסר ההסכמה ולמחלוקות החברתיות הנוספות הקורסות אל תוך המחלוקת של השבת (פריפריה־מרכז, עשירים־עניים ועוד), ולמפגש הלא־מעובד דיו בין היהדות והדמוקרטיה המתרחש בכל שבת.
השבת אינה מתמצה רק בהיותה יום סוציאלי, אלא היא גם סמל לאומי, הן מהצד של המדינה והן מהצד של האזרחים. מהצד של האזרחים – השבת היא הזדמנות למנוחה והתחדשות, בניית המשפחה ובניית הקהילה.
מהצד של המדינה, המשמעות של השבת כסמל לאומי היא מיצוי ההזדמנות הטמונה בשבת לבניית האומה והקולקטיב היהודי לאחד ולחבר בין חלקי העם השונים, עם הכלת השוני וכיבוד של כל קבוצה וקבוצה.
כאשר ביאליק כותב שיש לחזור לארץ ישראל עם השבת, בעיניי הוא מסמן לנו את השוני המהותי בין מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, למדינות האחרות. במה נמדדת ישראל כאור לגויים? בכך שהיא המדינה היחידה בעולם שיש לה אחריות להסדיר את הכוחות הכלכליים באופן שלא יפגעו בזכות להתפתחות רוחנית של כל פרט, קבוצה וקהילה. המדינה מיוחדת בכך שהיא מאפשרת את הזמן הפנוי, החלל הפנוי, שנדרש להתחדשות רוחנית ואנושית.
אך יתרה מזאת, כאשר ביאליק כותב שיש לחזור לארץ ישראל עם השבת, בעיניי הוא מסמן לנו את השוני המהותי בין מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, למדינות האחרות. במה נמדדת ישראל כאור לגויים? בכך שהיא המדינה היחידה בעולם שיש לה אחריות להסדיר את הכוחות הכלכליים באופן שלא יפגעו בזכות להתפתחות רוחנית של כל פרט, קבוצה וקהילה. המדינה מיוחדת בכך שהיא מאפשרת את הזמן הפנוי, החלל הפנוי, שנדרש להתחדשות רוחנית ואנושית. אין היא קובעת את התכנים; זו לא אינדוקטרינציה, אבל זו אחריות של המדינה להעניק את התנאים לכל אזרח ליום בשבוע של חירות רוחנית, בדיוק כמו שהיא מחויבת לאוויר נקי, ביטחון ושרותי בריאות.
אז אם נסכם, השבת היא הזדמנות לבניית המשפחה, היא הזדמנות לבניית הקהילה והיא בוודאי הזדמנות לבניית האומה.
השבת המסורתית היא שבת של יחד. היא הזדמנות ופתרון לבעיות שנוצרות בששת ימי המעשה האחרים, בהם אנו בתודעה נמוכה יותר. בשבת מתאחות המחלוקות ואנו נזכרים שאנחנו לא "איים" נפרדים, אלא חלק מאותו שלם שממנו אנו שואבים את כוחנו, את ייחודיותנו ואת ההצדקה לקיומנו. השבת המסורתית היא מקום של מפגש בין תפיסות שונות, באופן שמחזק כל קבוצה בזכות המפגש ומאפשר השלמה ולמידה בין הקבוצות. השבת היא חלק אקטיבי בבניית העם היהודי ובשמירה עליו, ושבת ביחד היא עיקרון יסוד בתפיסה המסורתית.
ד"ר רות קבסה אברמזון היא מנכ"לית עמותת שערים ומייסדת מיזם שבת UNPLUGGED. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בקשר שבין אתוס ויכולת משילות בישראל. בין היתר היא מתמודדת עם שאלת ההיתכנות של ערכים יהודיים במדיניות ציבורית בישראל.
[i] תודה למורי ורבי פרופ' מאיר בוזגלו על החשיפה ל"נסיכה שבת" של היינה, שנכתב כתגובה להאודה לשמחה של שילר.
[ii] "שיגעון", מילה המתארת מצב של שיגעון על מנת שלא לפגוע באדם שהוא "המשוגע". יכולה להיאמר גם בחיבה ואז משמעותה העקיפה היא "מצחיק" או "טיפשון", כשהיא נאמרת בכעס כוונתה "סיטואציה משוגעת" ולמעשה "משוגע". תודה למשפחת קבסה המורחבת על הפרשנות ולפאני בן עמי רבינוביץ' מ"נעביבשק – לומדים מרוקאית יהודית מדוברת".
[iii] ביאליק מתוך מכתב התשובה שלו למ' קושניר, מזכיר קיבוץ גבע, 1933.
[iv] היינה מתייחס בביטוי זה לשמחה המתוארת ב"האודה לשמחה" של פרידריך שילר. הוא מתאר שמחה זו כריקה ומזויפת, לעומת השמחה הטמונה בשבת.
[v] מתוך דבריו של ביאליק בהנחת אבן הפנה ל“אהל שם” בת“א, אייר תרפ”ח.
[vi] ראו הערה 3
[vii] חביב – במרוקאית: מלשון חביב, אהוב
