תגובה למאמרו של נדב ברמן שיפמן, "יהדות בית הכנסת או דת מקדש?", דעות 88
במאמרו "יהדות בית הכנסת או דת המקדש?", שהתפרסם בגיליון דעות האחרון, מצביע נדב ברמן שיפמן על כך שבשנים האחרונות ישנה התעוררות והתחזקות של תנועות המקדש, הקוראות להקמתו בפועל של בית המקדש השלישי בידי ממשלת ישראל. לדידו, עלול מצב זה להביא לשפיכת דמים, אך יותר מכך חושש כותב המאמר מ"שינוי (עיוות?) קיצוני בטיב יהדותם של נכדינו" (הסוגריים במקור). זאת על בסיס השוואה בין תנועות המקדש לבין הצדוקים בתקופת בית שני, לעומת הפרושים (חז"ל) שהלכו בכיוון "יהודי הומני" אשר יצר את "יהדות בית הכנסת" אותה אנו מכירים היום. כותב המאמר אפילו חושש ממצב שבו "בתי הכנסת והמנהיגות הרבנית העומדת במרכזם … ירדפו באופן פעיל, כמי שמאיימים על סמכותו ועל כוחו של המרכז המקדשי היחיד…" (ההדגשה שלי).
הנרטיב שכותב המאמר מאמץ ופורש במאמרו הוא נרטיב של מקדש 'קתולי', 'פולחן דמים' המתחבר – באופן מפתיע יש לומר – עם 'דת המידע' החדשה, הרואה גם היא לדידו את בני האדם כ"'דבר' בתוך עולם החפצים", זאת בניגוד לתנ"ך המתאר את האדם כ"נברא בצלם אלוקים ובעל בחירה חופשית ופוטנציאל להיטיב". לצורך כך כותב המאמר נשען גם על פסוקים שונים המסתייגים מעבודת הקורבנות במצבים מסוימים, כגון ירמיהו ז, כא–כב, כמו גם על חוויה סובייקטיבית של אחד המשתתפים בסיור הווירטואלי במקדש בקסדת VR.
כותב המאמר מפליא לגעת על קצה המזלג בכמות עצומה של הנחות ואקסיומות, עליהן הוא בונה את מאמרו, וקצרה היריעה מלפרט ולערער אחרי כל אחת מהן. במקום להתפלמס עם כל אחת מההנחות המרכיבות את המאמר, שלהבנתי הן שגויות ומפולפלות, בתגובה זו בחרתי פשוט להציג נרטיב שונה של מקדש. יקראו הקוראים ויבחרו איזה נרטיב לאמץ.
על החיים בבונקר
ברמן שיפמן מצביע בצדק על השינוי שהובילו חז"ל בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי לאחר חורבן המקדש, בהעברת המוקד מעבודת הקורבנות אל עבודת התפילה ואל לימוד התורה הבית מדרשי. שינוי זה היה הכרחי, ובצדק הוא כותב ש"בלעדיו ככל הנראה היה עם ישראל אובד בתהום הנשייה".
אכן, חורבן המקדש חולל שינוי דרמטי בהוויתו של עם ישראל. המקדש הוא מקום הסינרגיה בין הרוח לחומר. כשם שגוף האדם הוא חיבור מופלא וסינרגיה של נשמה רוחנית בגוף גשמי, כך גם בעולם, כ'אדם גדול', ישנה סינרגיה בין הרוח לחומר, המתבטאת ב'ליבו' של העולם – בית המקדש. לב זה מזרים חיונית וחיות לכל אחד מהפרטים המרכיבים את העולם. לא רק לעם ישראל, אלא לאנושות כולה, ואף לחי, לצומח ולדומם.
עם חורבנו של המקדש, ניטל הלב, ואבד הסנכרון בין הרוח לחומר. במצב כזה היה צורך לחשב מסלול מחדש, לשחרר את החומר ולאחוז ברוח. משל למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לבונקר בזמן מלחמה. הוא יושב בחושך כל היום, אוכל את המינימום ההכרחי לקיומו, ופשוט שורד. הלזאת ייקרא חיים?! טכנית, התשובה כן. האדם הזה חי, הוא שורד. אך כמובן שאף אדם אינו מייחל לחיים שכאלה, ולא לשם כך ירדה נשמתו לעולם. הדבר שמחזיק אותו בחיים במצב לא פשוט זה, הוא האמונה שיום יבוא והוא יצא מהבונקר. לו ידע שנגזר עליו לחיות כך עד יומו האחרון, ספק אם היה מצליח להחזיק מעמד זמן רב.
באופן דומה, עם ישראל לאחר החורבן נערך לכניסה לבונקר הגלות. ריב"ז וחכמי ישראל שבאו אחריו ראו את הנולד, והתחילו להכשיר את הקרקע למצב שבו עם שלם צריך 'להיכנס לבונקר' ולחיות חיים מינימליים. במצב כזה יש לשחרר את כל מה שקשור להיבטים החומריים של האומה. הקשר לגוף, לאדמה, למנגנוני השלטון, הצבא, וכן – גם עבודת הקורבנות שאינה פולחן של דמים אלא פולחן של העלאת החיים ("כי הדם הוא הנפש"). אך ריב"ז היה גם זה שתיקן את 'תקנות ריב"ז' המפורסמות, שעניינן לעשות זכר למקדש! וזאת על מנת שלא נתמכר לחיים בבונקר, ונזכור כל הזמן מהו המצב השלם אליו אנו רוצים לחזור.
לא זהו בית המקדש שאנו מייחלים לו
את הדברים האלו יש לסייג. גם בית המקדש הראשון וגם בית המקדש השני, לא הגשימו במלואם את חזון המקדש השלם. חזון זה מופיע בשלל פסוקים, המתארים את המקדש כמרכז של שלום עולמי וכבית תפילה אשר באים אליו מכל העולם. נצטט רק דוגמה מפורסמת אחת מני רבות (ישעיהו ב, ב–ד):
והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונִשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויֹרנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
מאוד קל לצבוע את הדיון על בית המקדש השלישי בצבעים של מציאות ארכאית ולא רלוונטית של עבודת קורבנות ושפיכות דמים. ואכן הרמב"ם הסביר את עבודת הקורבנות כמענה לנורמה הפולחנית הרווחת של עבודת האלילים בעת נתינת התורה. אך גם הרמב"ם לא העלה על דעתו לשנות בפסיק קטן את החזון המלא של הקמת בית המקדש השלישי על שלל הלכות קורבנותיו, ובזכות עבודתו המקיפה במשנה תורה אנו מוצאים את ידינו ורגלינו במרחב ההלכתי המורכב הזה.
אך בנוסף לרמב"ם, רוב מניין ורוב בניין של חכמי ישראל לאורך הדורות מסבירים את עולם הקורבנות בצורה אחרת לחלוטין, כמציאות אידיאלית של העלאת החיים לשורשם. הרוצים להעמיק בעניין מוזמנים לחפש בגוגל: מיזם תודעת המקדש.
מציאות שטרם הייתה בעולם
סוף דבר, בית המקדש השלישי הוא מציאות שטרם הייתה בעולם, ולפיכך קשה מאוד לדמיין אותה ולהתייחס אליה ברצינות, מתוך יושר אינטלקטואלי נקי, ולא מתוך דעות ואמונות קדומות.
קל מאוד לצבוע את שוחרי המקדש כקבוצה קיצונית פוליטית, דתית או מיליטנטית ובכך לפתור את עצמנו מדיון עמוק ואמיץ בשאלת ההתייחסות למושא הכמיהות והתפילות שנשא עם ישראל על שפתיו שלוש פעמים ביום, במשך אלפיים שנה. לעומת זאת, הרעיון שהשלום העולמי עובר דרך הקמתו של מרכז פולחן עולמי לאל האחד שבקיומו מאמינים רוב מוחלט של תושבי העולם, הוא רעיון שצריך לחלחל ולהיות מופנם בשכבות השונות של עמנו. בראש ובראשונה אצל יושבי בית המדרש ובוגריו, לאחר מכן בשכבות הרבניות, האקדמיות, הבטחוניות, ולבסוף גם הפוליטיות והמדיניות.
כאשר נהיה, כאומה, משוכנעים שכנוע עמוק במסר השלום העולמי המתאחד מסביב ל'לב' חי ופועם אחד, יש סיכוי שנוכל להעביר את המסר הזה גם לעמים שסביבנו או שאינם סביבנו. לא מן הנמנע שהם אף מצפים ומייחלים ליום הזה, ומתאכזבים מהתנכרותנו למסר הזה.
ייתכן שיקבלו אותו וייתכן שלא, אך חובה עלינו להבין שבית המקדש השלישי אינו חייב להיבנות מתוך שפיכות דמים, מלחמה עולמית או בין־דתית. הבחירה (עדיין) בידינו – האם ניכנע לאמונות קדומות שאין להן שום אחיזה במקורותינו, ולהשוואות אפולוגטיות לצדוקים או לכתות ודתות אחרות, או שנפנה את ליבנו להקשבה וללימוד עמוקים לניגון העולה מתוך התנ"ך, מקורות חז"ל וחכמת הקבלה, המציעים לנו נרטיב חדש: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".
אכן, "כי ביתי בית תפילה יקרא": נדב ברמן שיפמן משיב
תודתי לאוריאל הרצוג על תגובתו. דא עקא, לא הצלחתי להבין באיזה אופן יהווה המקדש את הלב הפועם של העולם, ומדוע דווקא באמצעות המקדש יושג החיבור המיוחל בין חומר לרוח. אדרבה, חזונו של הנביא ישעיה "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" כבר ממומש בבתי הכנסת: הם אכן בתי תפילה (ולא בתי שחיטה), והם פתוחים לכל העמים (כידוע, מוסד הגיור הוא פיתוח הלכתי של חז"ל; מנקודת המבט הצדוקית, זהות ומעמד הם תכונות סטטיות). למעשה, טיעוניו של הרצוג יפים ל'בתי הכנסת' לא פחות מאשר ל'מקדש'. החליפו את המלים ותווכחו: "המקדש הוא מקום הסינרגיה בין הרוח לחומר. […] לב זה מזרים חיונית וחיות לכל אחד מהפרטים המרכיבים את העולם."
כפי שנוכחנו לראות בכישלון שני בתי המקדש הקודמים – על כך יש עדויות אלוהיות כעוסות רבות – המקדש אינו לב המזרים לעולם את החיות והטוב כמכונה אוטומטית. למה אפוא להניח שבפעם השלישית יצלח הדבר? לעומת זאת, בתי הכנסת אינם מתחזים לקתדרלות המכילות ומחזיקות את השלם. ברמיזה לשירו של אברהם חלפי, בבתי הכנסת 'יש מן האנושי'. יש בהם משהו מהדבר שאותו מכנה ישי מבורך 'תיאולוגיה של חסר'; זכר לחורבן. כפי שהצעתי פעם, 'מצפה שבור הוא מצפה שלם' – יש משהו בנקודת המבט החלקית והלא־מושלמת הזו (או fallibilism, בלע"ז) של בית המדרש ובית הכנסת, אשר עלול במיוחד להירמס תחת משקלם של קירות האבן בבית מקדש.
ההלכה כמוסד דתי מצויה במתח ניכר למול האתוס המקדשי (כפי שטען מורי, פרופ' אבינועם רוזנק, במאמרו "הרהורים על טיבה של ההלכה בעולמו של מקדש", דעות 58, תשע"ג, עמ' 5–9), ואולי הם אף מוציאים זה את זו. כמו כן, יש חוסר עקביות בטענה שעלינו לבנות בעצמנו את המקדש, בו בזמן שאין לנו כל יכולת או צורך לצפות את תוצאות המהלך, והאם תוצאות אלו אכן הולמות את ערכי היהדות. אותו חוסר עקביות מצוי בעובדה שאחד מהמצדדים בהקמת מקדש, ח"כ אורי אריאל, הוא גם זה שבקדנציה שלו כשר חקלאות דורדרה החקלאות העברית בישראל לשפל עצום (ככל הנראה, עקב הידלדלות עתודות הקרקע והמים בארץ), תוך הצפת השווקים בתוצרת מיובאת; ובכן, האם את התרומות והמעשרות למקדש המיועד יביאו מטורקיה או מדרום קרוליינה? ואם, כדברי הרצוג, "בית המקדש השלישי הוא מציאות שטרם הייתה בעולם", והוא יהיה רצוף חידושים, לא ברור מדוע המרשם להקמתו הוא כה פונדמנטליסטי ונטול מדרשיות. אל לנו לוותר על רעיון בית המקדש, אולם שומה עלינו לצקת בו משמעות שאינה פוגמת ביהדות חז"ל, וראו למשל הכיוון שהציג מורי הרב יהודה גלעד במאמרו "בשובך לציון: יובל לאיחוד ירושלים", מעגלים י (תשע"ז), עמ' 9–19. שיבה לציון שאינה 'ברחמים', אלא כחלק מתסריט של מלחמת עולם, אינה בנייה של מקדש יהודי אלא עבודה לאל זר.
עם כל זאת, אני מסכים עם דבריו של הרצוג כי "הרעיון שהשלום העולמי עובר דרך הקמתו של מרכז פולחן עולמי לאל האחד שבקיומו מאמינים רוב מוחלט של תושבי העולם, הוא רעיון שצריך לחלחל ולהיות מופנם בשכבות השונות של עמנו". הבשורות הטובות הן שמרכז חשוב כזה כבר קיים – הלא הוא ארגון האומות המאוחדות בארצות הברית, על מוסדותיו כדוגמת בית המשפט הבינלאומי בהאג. מוסדות עולמיים משותפים אלה נשענים על אמונת הייחוד המקראית, על רעיון האתיקה האנושית המשותפת (ברוח מוסד שבע מצוות בני נח), ועל נאמנות לברית המילה במובן הרחב של המילה, כלומר על אמונה בכוחן של מילים (לעומת אמונה בכוח הזרוע, או הזרוע הרובוטית). האו"ם, על כל ליקויו (דוגמת הטיותיה הידועות של הליגה הערבית), מעיד על יכולתם של עמים שונים ותרבויות שונות לאחוז בערכי האמת, הצדק, והשלום, ולהסכים על כללי משחק בסיסיים. אכן, האו"ם ומוסדותיו אינם בית מקדש, אולם הם הבסיס הטוב ביותר (או הכי פחות גרוע) כיום לשיתוף פעולה גלובלי, לקידום השלום, ולצמצום הנזקים הסביבתיים הקשים שאנו מחוללים בכדור הארץ. למי ששכח, משימות אלו מוטלות עלינו לא פחות משהן מחייבות את שאר בני האדם. האו"ם מקדם את הנ"ל למרות הפוליתאיזם ופולחן הכוח שפשו במערב (מאז ניטשה ודרווין), שאת חוטריהם אפשר לזהות בתהליך עליית הלאומנות והדיקטטורה בזמן הזה, כמו גם בהשחתה מוסרית של יחידים משולחי רסן. לאיזה מהערכים והתהליכים דלעיל עשויה הקמת מקדש לתרום?
*אוריאל הרצוג הוא מייסד מיזם תודעת המקדש
