השם "ישראלי" גם הוא מכובד: תגובה לראיון עם פרופ' בנימין איש שלום (דעות 41) / דניאל שוורץ

על דת ומדינה

כמותר האדם מן הבהמה, וכתהום שבין הנשמה לגוף,
כך גם דת ומדינה – כמה ששתיהן נחוצות, כך רחוקות הן זו מזו. אפשר לראות זאת בדרכים
שונות, ובין השאר באמצעות מבט חטוף על ההיסטוריה העתיקה שלנו, המציבה את נביאי ה'
מול מלכי ישראל בימי בית ראשון ואת הפרושים מול הממסד הכוהני בימי בית שני. מבט
כזה גם מציג לפנינו חכמים שדתם נתקבלה בעם ופרחה דווקא כאשר לא עמדה מולם – בין
בגולה, בין בארץ – מדינה יהודית כלשהי שטענה שהיא, ולא הם, נושאת את העניין
היהודי.

יתרה מזאת, כשם שאוריינטציה דתית עלולה להוביל
אדם לעסוק רק בשמים ולא בארץ, ולהתקשות למצוא את מקומו בעולם הזה, כך אוריינטציה
מדינית עשויה להוביל אדם להזניח כל דבר שאינו נראה בעין. כך עולה, לדוגמה, מעיון
קל בספר מקבים א – "פרסום הבית" של השושלת החשמונאית. ספר זה, המתאר
בראשיתו תנועה של נאמני תורה שמרדו בשמה נגד השלטון הסלווקי, הופך במהרה לסיפורם
של בוני מדינה שהתקיימו בהם דברי משה רבנו: "ורם לבבך ושכחת את ה' […]
ואמרת בלבבך כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה". זהו תהליך טבעי, שכן הקמת
מדינה מביאה לא רק לצורך להילחם בשבת (מק"א, פרק ב) אלא גם לטיפוח המודל של
גיבור צבאי ובה
בשעה, ממילא, לטיפוח בוז כלפי יהודים שהומתו כי שמרו שבת או מצוות אחרות – אלה
שהמסורת הדתית רואה בהם "מקדשי ה'" ואילו המדינה תראה בהם, במקרה הטוב,
דוגמאות הממחישות את הקשיים שמעורר חסרונה של מדינה. שֵם ה' הולך ונעלם מן הספר
הזה, ויחד עמו נעלמות גם תפילות והאמונה בהשגחה אלוהית. קל להבין מדוע מנהיגי הדת
היהודית דאז, הן הפרושים, הן כת מדבר יהודה, מצאו את עצמם באופוזיציה.

אופיים של ספר מקבים א ושל המדינה היהודית שהוא
מייצג מזדקר היטב בהשוואה לספר אחר מאותה תקופה, המספר על אותם מאורעות מנקודת
המבט של יהודים בגולה – ספר מקבים ב. ספר זה מזכיר את ה' תדיר, והוא רווי בנסים,
במלאכים ובהשגחה פרטית; יש בו דבקות ב"יהדות", תפילות רבות, וכבוד רב
למתים על קידוש ה', שכן דמם הצועק מן האדמה הוא המכפר על העוונות והמסביר מדוע
אִפשר ה' ליהודה המקבי לנצח במלחמותיו. מה שאין בעולמו של מחבר מקבים ב, כמובן,
הוא מדינה יהודית.

נראה אפוא שמי שדבק בגישה
"דתית-לאומית" חייב לזכור שהוא מנסה לחבר, או לפחות לאזן באמצעות מקף
יומרני, בין שני קטבים קוטביים מאוד. מחשבות כאלה, על קטבים ואיזון, עלו בלבי כאשר
קראתי את הראיון עם פרופ' בנימין איש שלום ("לא נוכל להפקיר את עם
ישראל", דעות 41, אדר תשס"ט). העובדה
ש"מדינה/"המדינה"/"מדינת ישראל" נזכרת כחמישים פעם במאמר
זה, ואילו ה' – רק פעמיים (פעם בהסתייגות, בביטוי "יסוד כסא ה' בעולם",
המוצג כסיסמה של חלום דתי-לאומי "המהלך אימים על הציבור החילוני", ופעם
בסוף הריאיון – "בעזרת ה' יחד נעשה ונצליח"), וכן שהמילה
"תורה" אינה מופיעה כלל – היא שהזכירה לי את ספר מקבים א. אך שם מדובר
בחיבור שנכתב מטעם המדינה, ואילו כאן אלו דברים הנאמרים מתוך גישה דתית כנה.

במהלך הריאיון טוען איש שלום כי בגלל טיפולם
הלקוי של בתי הדין הממלכתיים לגיור בהליכי הגיור, על הקהילה הדתית להקים מערכת של
בתי דין עצמאיים במקום אלה של המדינה. אני מסכים בהחלט עם קריאתו של איש שלום
להעביר את הטיפול בנושא הזה, ובנושאים דתיים אחרים – ונקודת המוצא שלי היא שגיור
הוא קודם כול עניין דתי והליך הלכתי – מן המדינה לקהילה הדתית. ההבדל בינינו הוא
שבעינַי יש כאן עניין של לכתחילה, ולא של בדיעבד. הבדל זה כשלעצמו אינו חשוב, אך
השלכותיו נוגעות למדיניות הראויה לקהילה הנוטלת על עצמה תפקידים כאלה: מי שרצה
לכתחילה במעורבות המדינה בענייני הדת עשוי, גם כאשר הוא נוטל על עצמו את התפקיד
שייעד למדינה, לכוון את הדת לשרת את המדינה.

בעמודים המעטים שהועמדו לרשותי אציע שנקודת
המוצא של איש שלום, שבוודאי משקפת התמודדות רצינית עם בעיות אמיתיות, גם מן הבחינה
הדתית, מבטאת עירוב שאינו הכרחי ואולי גם אינו רצוי בין זהות ישראלית לזהות
יהודית. עירוב זה מכתיב גישה מקילה מאוד בענייני גיור – ונראה שגישה זו אינה לכבוד
התורה ובה בעת גם אינה מעלה תרומה אמיתית למדינה. לפיכך יש לבחון אופציה אחרת:
השקעת מאמצים בהעלאת קרנו של מעמד האזרח הישראלי, העשויה לשחרר אותנו מן הצורך
לנתב דרך הדת את התקבלות העולים בחברה שלנו, כמו שהיא גם תיטיב את השותפות שלנו עם
אזרחים אחרים שאינם יהודים. ברור שקוצר היריעה אינו מאפשר דיון מבוסס והתייחסות
לפרטים, אבל אני מודה למערכת דעות על ההזמנה לבטא קריאת כיוון.

 

יהודים או ישראלים?

נקודת המוצא המעשית של איש שלום נעוצה בקביעה
הבאה: "אנו אחראים להם. הבאנו אותם ואנחנו לא יכולים להפקיר אותם. לא יכול
להיווצר מצב שבו אלפי עולים שהבאנו לארץ לא יכולים להתחתן פה והם אינם חלק
מאיתנו". קביעה זו מקובלת עליי לגמרי, אולם אעלה שתי שאלות לגביה. קודם כול,
לגבי "חלק מאיתנו": האם אכן מן הראוי ש"אנו" נוגדר כאנשים
שכדי להיות חלק מהם צריך להיות יהודי, ולא "רק" ישראלי? למה לנו לוותר
על ההנחה ש"להיות ישראלי" הוא דבר מכובד המבטיח שייכות? אולם ברור
שהאלטרנטיבה ההיא תציב סימן שאלה ליד אמירה אחרת של איש שלום: "אם ננסה לאפיין
את החברה הישראלית באופן סכמטי לקבוצות עיקריות, ניתן להצביע על ארבעה מגזרים
עיקריים: חרדים, חילונים רדיקליים ליברליים, דתיים-לאומיים לגוניהם, ומגזר
מסורתי/חילוני לאומי לגווניו". אמירה זו מזהה את החברה הישראלית עם החברה
היהודית שבה, ומתעלמת מחמישית או יותר מאזרחי המדינה – ערביי ישראל ונוכרים אחרים.
ככל שנתעלם מהם פחות (והרי הם כאן ומספרם עולה פי עשרה או יותר על מספר העולים
המעוניינים להתגייר), כך נתבקש יותר להגדיר את עצמנו ישראלים ולשאוף להעניק לכל
אזרחי המדינה אותן הזכויות – מה שגם יאפשר לנו לדרוש מהם (כלומר – מכולנו) אותן
החובות.

השאלה השנייה מתייחסת לקביעה שהם "לא
יכולים להתחתן": אם המדינה מונעת מנוכרים להתחתן זאת בוודאי בעיה קשה, אולם
מניין הביטחון שצריך לפתור אותה על ידי גיורם, ולא על ידי שינוי חוק המדינה? וכפי
שכתב בזמן האחרון הרב משה ליכטנשטיין: "ייתכנו שני פתרונות: גיור, או נישואים
אזרחיים. יצירת מנגנון של נישואים אזרחיים תגבה מחיר לא מבוטל מן החזון של שילוב
הדת במרקם המדינה, אך אין זה אלא מקרה נוסף שבו החזון והמציאות נמצאים במרחק ניכר.
תחומי השבת, הכשרות, הצניעות ועוד תחומים רבים אחרים – רחוקים מאוד…".[1]

 

יהודים ואופי יהודי

מעבר לדברים האלה, ברצוני להציב סימן שאלה לגבי
הזיקה בין יהודים ל"אופי יהודי". איש שלום מביע את ביטחונו שעולים
המתגיירים "יבטיחו את אופייה היהודי של המדינה". אולם אמונה זו יש לה
מקום רק במידה שנניח, כמוהו, שהגרים ינהיגו "ברשות הרבים" שלנו את מה
שהוא מכנה "הערכים היהודיים הקלאסיים". על סמך מה נניח שיעשו כן? האם
הניסיון שלנו מלמד שהחינוך הישראלי מצליח לחנך יהודים, גם יהודים מלידה, לעשות כן?
האם כך נראית רשות הרבים שלנו? כפי שהעיר הרב ליכטנשטיין, קשה להשיב על כך בחיוב.

אמנם מדובר כאן בגרים הזוכים ללימוד מיוחד
בתחום היהדות, במוסדות שונים לרבות זה שאיש שלום עומד בראשו, ואפשר שהוא מבטיח
יותר. לי אישית אין שום מידע על מידת הצלחתו הכללית של חינוך זה, ובפרסומים שונים
ובשיחות עם יודעי דבר למיניהם אפשר למצוא את הכול – מהערכות ורודות מאוד על מידת
הדבקות ביהדות של המתגייר המצוי ועד להערכות ספקניות לגמרי. מכל מקום, אעיר כמה
הערות:

(א) לפי איש שלום, בתי הדין אינם עומדים בביקוש
לגיור. לדעתו, הדבר נובע מ"גישה שמרנית" המונעת מהם לעמוד בביקוש ולקבל
את "מאפייני העולים". אמנם ברור, שגם במסגרת דת שיש לה הלכה ומסורת "שמרנות"
אינה חזות הכול. אבל מנגד יש לומר ש"שמרנות" היא אינה מילת גנאי,
ו"מאפייני" מתגיירים אינם בלתי-רלוונטיים לשיקולי המגיירים. יש לבחון את
הסוגיות לגופן.

(ב) ה"מכשול" העיקרי בדרך לגיור הוא
הדרישה לקבלת מצוות – האמורה לשקף למידה והתחייבות. כאמור, יש אומדנים שונים לגבי
המציאות בתחום זה. בהקשר הנוכחי די אם אציין שבקיץ האחרון התפרסם מטעם "בית
מורשה" מאמר ובו קבע אחד מאנשי הסגל, הרב ד"ר יהודה ברנדס, ש"רוב
רובם של הגרים הללו אינם מתעתדים להצטרף לחברה הדתית ולחיות על פי אורח חיים של
קיום מצוות מלא".[2]
מה שלא נגיד (להלן) על "קיום מצוות מלא" – קשה לוותר על ההנחה
ש"להצטרף לקהילה הדתית" הנהּ הגדרה מינימלית של גיור.

(ג) ברנדס אמנם רואה במציאות שסיכם סיבה להציע
שבתי הדין ישימו קץ למה שהוא מכנה "גיורי קריצה" (תופעה בזויה
ה"מוכרת היטב למורים באולפני הגיור ולמתגיירים עצמם") בכך שיפסיקו לדרוש
מהמתגיירים לקבל מצוות, ויסתפקו בדרישה שהמתגיירים יקבלו על עצמם אורח חיים ישראלי
מסורתי. המניע של ההצעה, היינו הרצון להימנע מדרישה וקבלה של הצהרות שאיש אינו
מתייחס אליהן ברצינות, מכובד וראוי. אבל ההצעה להשתמש בשם "גיור",
המציין הצטרפות לעדה דתית, עבור תהליך אחר, אינה מתקבלת על הדעת, והניסיון למצוא
אסמכתא הלכתית לכך אינו משכנע, לפי עניות דעתי.[3]

(ד) עם כל ההערכה למחנכים ולחניכים, בעינַי
עדיין קשה לצפות שתוכניות לימוד קצרות עשויות להצמיח, ככלל, ידע ומחויבות לאורח
חיים דתי, והעובדה שחיילים הבוחרים ללמוד בתוכנית "נתיב" כחלק מהליך
גיורם עושים כן על חשבון זמן השירות הצבאי שלהם מהווה פגם אסתטי, לפחות, ביחס למניעיהם.

(ה) גם העובדה שהתוכנית הוקמה בלחצו של אריאל
שרון, ושכעת דווקא רשימת "ישראל ביתנו" לקחה על עצמה לדאוג לתקצובה,
מציבה ספק בדבר האוריינטציה הדתית שלה.

(ו) הקריאה להקל על גיור עולים נשענת לפעמים גם
על הטענה שהם "זרע ישראל", כלומר, שהם זכאים ל"הנחה" בגיור כי
יש במשפחתם דם יהודי גם אם האֵם אינה יהודייה. לא ברור תמיד אם מדובר בעמדה הלכתית
או בקביעה סוציולוגית. אם הכוונה לעמדה הלכתית, כאילו יש ל"זרע ישראל"
מעמד הלכתי מיוחד, אציין שחידוש זה, של הרב עזיאל ז"ל,[4]
הוצע על יסוד שתי ראיות מן הגמרא אשר שתיהן "צריכות עיון",[5]
ומכל מקום אדגיש שהרב עזיאל הפעיל שיקול זה ביחס לאב יהודי אשר הביא את בנו הקטן
לגיור, ואפשר היה להניח שגם ידאג לחינוך מתאים, ואילו היום מבקשים להרחיב את
השימוש בו גם לגבי מבוגרים ולגבי מי שזיקתו ליהדות רחוקה יותר מזו של אותו אב. אם
מדובר בטענה סוציולוגית, שלפיה העולים כבר נמצאים כאן ומעורים בחברה שלנו וגיורם
רק מכיר במציאות, אציין שלפי הגישה המסורתית דווקא נכונותו של נוכרי להתנתק מחברתו
וממשפחתו על ידי גיור (כמו שאברהם אבינו ורות המואבייה עזבו את ארצם ואת מולדתם)
היא המלמדת על כנות רצונו לדבוק בישראל ולחסות תחת כנפי השכינה. גיור לשם התאמת
ההגדרה הדתית לנסיבות החברתיות – זוהי גישה הפוכה לגמרי. אמנם נהגו בעבר ונוהגים גם היום לפי גישה זו
כדי לפתור בעיות נקודתיות, אך קשה להשלים עמה בתור מדיניות כללית ולכתחילה.

ודאי, אין להניח שכל מתגייר יידע ויקיים את כל
התורה, הרי "אדם אין צדיק בארץ…" . השאלה אינה אלא באיזה גובה להציב את רף
הציפיות והשאיפות. מה שחשוב בעינַי הוא שהעוסקים בהצבתו יזכרו שהנטייה להקל בקבלת מצוות – וכפי שהגדיר
את הדברים מייסד מינהל הגיור, מדובר ב"מתיחת המושג 'קבלת המצוות' עד קצה
הפרשנות המקילה"[6]
– יש בה כדי להוזיל את התורה, ולכן שומה עלינו לבחון לפחות את האופציה האחרת:
להחשיב יותר את האזרחות הישראלית. ממילא, ככל שמורידים את רף היהדות המוצב בפני
המתגייר, כך פוחתת יכולתו לתרום לאחר גיורו לאופי היהודי של המדינה – והרי לכך
נועדה מדיניות ההקלה מלכתחילה, לדברי איש שלום.

התקדים החשמונאי

אפשר שמבט נוסף במדינה החשמונאית יתרום משהו
לדיון. אחרי שכיבושי יוחנן הורקנוס (נכדו של מתתיהו) הכניסו לגבולות המדינה נוכרים
רבים, בעיקר אדומים, עלתה מאליה השאלה: כיצד ישלוט איש, המוגדר הכוהן הגדול של
אלוהי היהודים, בנתינים שאינם יהודים? כמו ביחס לנישואין אזרחיים אצלנו, כך גם אז,
היו שני פתרונות אפשריים. תחילה בחר יוחנן בהפיכת הנתינים ליהודים: הוא דרש מן
האדומים לבחור בין גיור לגירוש – דרישה הגיונית למדיי על רקע ההנחה שהמדינה היא
מדינה יהודית. אך הגיור בכפייה לא ממש הוכיח את עצמו: גם כעבור דורות אנו מוצאים
אדומים המסתייגים מהיותם יהודים ומנסים לדבוק בזהותם האדומית. ובאמת, מי יאמין
שאדם שהתגייר כדי להימנע מגלות יהיה יהודי באמת, מבחינה מהותית – למשל, שיתרום
לאופי היהודי של רשות הרבים שלנו? האם היינו רוצים שילדינו יתחתנו עם גרים כאלה?
ואם יעשו כן, האם נניח שנכדינו, שייוולדו להם, ישמרו תורה ומצוות? ככלל, ברור שלא.

לכן גם לא נתפלא שבדור שלאחר יוחנן הורקנוס
בחרו יורשיו באופציה האחרת: במקום לגייר את הנתינים הנוכרים של המדינה, הם הפכו את
המדינה למדינה חילונית – זאת משמעות העובדה שבניו של יוחנן (אריסטובולוס וינאי)
הוסיפו כתר מלוכה לצד כתר כהונה גדולה שלהם. הצעד הזה אִפשר לנתינים הנוכרים לקבל
את החשמונאים בתור שליטים בלי להידרש, ובלי שנדרשו נאמני הדת היהודית, לוותר
ויתורים בתחום הדתי. ואם בימיהם של בני יוחנן עדיין היו שני התחומים מאוחדים כי
ראש אחד ענד את שני הכתרים, הרי בימי שלומציון המלכה הופרדו כבר התחומים בין אישים
שונים.

ברור שישנם הבדלים רבים בין התקופות והמצבים,
אבל ביסודו של דבר: אם בימים ההם נאלצו אבותינו להודות שיש לוותר על מדיניות
שהציבה ברירה בין גיור לגירוש, ובחרו במקומה בתיקון חוקתי שייתר את הצורך להציב
אולטימטום כזה – אפשר שגם בזמן הזה כדאי שנשאל את עצמנו על מצב המחייב אנשים לבחור
בין גיור ובין מניעת הזכות להתחתן.

 

מעשה בשני אברהם שוורץ

כדי להמחיש את האופציות ואת הסיכויים לממש
אותן, אשווה משהו מן השירות הצבאי של אבי לזה של אחד הבנים שלי. אבי ז"ל,
אברהם שוורץ, שירת יותר משלוש שנים בחיל הים האמריקאי בימי מלחמת העולם השנייה,
כשרוב עיסוקו בציד צוללות גרמניות. בני יבל"א, אף הוא אברהם שוורץ, משרת כעת
בצוללת גרמנית של חיל הים הישראלי. מלבד השוואה פיקנטית זו, אציין שהנושא העיקרי שבני
מספר עליו ביחס לשירותו בחיל הים של המדינה היהודית הוא כּשרות, שהמאבק לקיימה
בצוללת קשה וסיזיפי. עובדה זו מזכירה לי את אחד הסיפורים של אבי ז"ל – שכאשר
אחד הקצינים באונייתו שם לב שהוא אינו אוכל בשר חזיר (או שמא בשר בכלל, אינני
זוכר), הוא הִנחה את הצוות לתת לו מנות כפולות של ירקות. ההבדל בין שני המלחים הוא
שחיל הים האמריקאי לא התיימר לספק אוכל כשר, אלא השאיר כל יהודי לסידוריו
המיוחדים, לסיוע מאת משפחתו וקהילתו ולפשרותיו הנובעות מן הצורך לנווט בין שירות
המדינה לקיום מצוות התורה – דרישות שיש ביניהן מתח טבעי, כמו שיש בין גוף ונשמה ובין
"דתי" ו"לאומי"; ואילו חיל הים הישראלי מתיימר לספק אוכל כשר,
אך מתקשה לעשות כן בתנאי צוללת. הרי מדובר במטבח המופקד בידי עשרות מלחים שאינם מסוגלים,
גם אם יש להם רצון טוב, לשמור על כשרותו – אף על פי שהם יהודים, מלידה או כתוצאה
של גיור. עד כאן רמיזה (לא יותר, אך גם לא פחות) בדבר ההנחה שרישום
"יהודי" בתעודת זהות מבטיח למדינה, או לחברה, אופי יהודי. אבל בעצם,
מדוע יעלה על דעתו של איש, שיהודים דתיים יסמכו על אחרים – בין שהם יהודים, בין
שלא – לספק להם אוכל כשר? האם יפקיד יהודי ירא-שמים את מטבחו ביד שכן חילוני? האם
יש, לעניין זה, הבדל בין שכן חילוני לשכן נוכרי? ואם יש, האם הוא כה חשוב שכדאי
להנהיג בגללו הקלות במתן השם "יהודי", העלולות ליצור את הרושם שמדובר
במעין מכירת סוף עונה?

ועוד אגב השירות הצבאי: אחד הטיעונים החוזרים תדיר
בקריאות להקלה ולזירוז בגיורם של עולים הוא בערך כדלקמן: "אם הם רואים את
עצמם כיהודים ואף מתגייסים לצה"ל ונלחמים לצִדנו לא יעלה על הדעת למנוע מהם את השם 'יהודי'. ואם,
חלילה, ימות חייל עולה במהלך שרותו, אין הדעת סובלת את הרעיון שנסכים לקברו רק 'מחוץ
לגדר'". על כך אשיב, קודם כול, שכאמור עלינו לדאוג שהשם "ישראלי"
גם הוא יהיה מכובד, ועיקר כוונתי במאמר זה הוא לבטא את הקריאה לכך. ומכאן: מדינה
מתוקנת, החייבת לדאוג לזכויות המלאות של אזרחיה ולכבודם, בוודאי חייבת לדאוג – או
לאפשר לאחרים לדאוג – גם לבתי עלמין צבאיים ואחרים שאינם מוגדרים רק על דרך השלילה
("מחוץ לגדר"). לפי דעתי ממש נחלל את השם אם נימנע, בשם האידאל
"מדינה יהודית", מטיפול ראוי באזרחינו ובחיילינו, בלא כל קשר לדתם. כאן
רלוונטי, כדגם, סוף סיפורו של המלח האמריקאי אברהם שוורץ ז"ל: כאשר הלך
לעולמו, יותר מארבעים שנה לאחר סוף מלחמת העולם, הופיעו בבית הכנסת שלנו ליד וושינגטון
בעת הלווייתו שני קצינים של חיל היום האמריקאי. הם נכחו באולם בית הכנסת במהלך
ההספדים, הצדיעו לארון, מסרו לנו דגל אמריקאי מקופל, וּוידאו שידוע לנו שזכותנו
להביאו לקבורה בבית עלמין צבאי. הודינו להם, הם עזבו, והבאנו את אבי למנוחת עולמים
בבית העלמין של הקהילה היהודית. האם אין כאן מודל מכובד גם בעבורנו, במדינת ישראל?
אמנם, כפי שכתב הרב ליכטנשטיין, הנהגת הסדרים כאלה "תגבה מחיר לא מבוטל מן
החזון של שילוב הדת במרקם המדינה". אבל אפשר שבתנאֵי העולם הזה והארץ הזאת
כפי שהם עדיף לשאוף, בינתיים לפחות, רק למצב כזה, ולהשאיר חזונות לימות המשיח –
והקהילות הדתיות יוסיפו להתפלל ולעמול כדי לקדם את בואם של הימים ההם, וגם תשמחנה
לקרב גרי צדק השותפים באמת לדרכן.

 

**

לסיכום, אם נקודת המוצא של איש שלום הייתה
הבעייתיות של טיפול המדינה בענייני הדת, ובעקבות זאת הוא קרא להעביר את הטיפול
לידי הקהילה, כוונתי הייתה להצביע גם על הבעייתיות במדיניות שלפיה תנהג הקהילה
בענייני הדת דווקא באופן שישרת את המדינה. כאמור, מדיניות כזאת בעייתית אף מן
הבחינה המעשית: ככל שהיא נוגעת לגיור היא עלולה להוזיל את התורה בלי לקדם מהותית
את מטרתה המוצהרת – הבטחת אופייה היהודי של המדינה ושל רשות הרבים שלנו.

 

---