זהות, מולדת וקוסמופוליטיות
אבי שגיא
ההיזקקות למולדת היא צורך קיומי שכולל הן את המרחב הגיאוגרפי והן את המרחב התרבותי, והכמיהה לגלותיות העכשווית בחברה הישראלית אינה אלא תוצר של ביטחון מוחלט בחיים בארץ
בעידן הפוסט-מודרני והקוסמופוליטי שאנו חיים בו, לבּם של רבים נעשה גס ברעיון המולדת. זו נתפסת כמכוננת על יסודות של דם ואדמה, שהולידו את העוולות הגדולות מנשוא. חסידי הקוסמופוליטיות טוענים כי האדם אינו זקוק שוב למולדת: העולם כולו הוא ביתנו. אנו חיים בזיקה לכל המקומות, לכל האנשים, לכל הרעיונות. חיינו תלויים במה שמתחולל אי שם בקצות תבל. המולת העולם היא מולדתנו. האם אפשר, והאם יש עוד צורך לכונן מחדש את רעיון המולדת?!הטענה המרכזית שאני מבקש לטעון במסה זו היא כי קביעות אלו הן נחלתם של השבעים, של אלו החיים במולדת, בביטחון מוחלט. ביטחון ראשוני זה מתעתע בתודעה. הוא מאפשר לה לחמוק מתפיסת החיוניות שבמולדת לקיום האנושי הבסיסי. חוסר ההיזקקות התודעתית למולדת הוא עדות עמוקה למלאות חיינו בתוכה. דווקא הגולֶה, חסר המולדת, עשוי לחוש בצורך הדוחף בקיומה. גולה מעין זה הוא ז'אן אמרי, שסולק ממולדתו האוסטרית על ידי הנאצים, שכפו עליו את יהדותו. במסה מרגשת שכותרתה "לכמה מולדת זקוק האדם"[1], לא מהסס אמרי לקבוע:
"צריך שתהיה לך מולדת כדי שלא תזדקק לה[2] … האדם זקוק להרבה מולדת, על כל פנים ליותר ממה שמדמה לו עולם של אנשים שיש להם מולדת וכל גאוותם על בילויי החופשה הקוסמופוליטיים שלהם"[3].
אבל מה טיבה של המולדת מעבר לרעיון האדמה והדם? האם ניתן לכונן את רעיון המולדת שלא על בסיס שנאה והדרה של הזולת? ז'אן אמרי היטיב להבחין בין שתי משמעויות בסיסיות של רעיון המולדת: המולדת כביתו הראשוני של האדם, המעניק לו בטחון:
"מולדת היא בטחון, אני אומר, במולדת אנחנו שולטים היטב בדיאלקטיקה של ידיעה והכרה, של אמון ואמונה: היא ידועה לנו ולכן אנחנו מכירים אותה"[4]. המולדת אינה אידיאה ולא רעיון מופשט: היא חבל ארץ מסוים ביותר. ייתכן שזו גם משמעותה של המולדת במינוח המקראי הקדום. לאברהם נאמר: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". אברהם נתבע אפוא לצאת מביתו הראשוני, מן המקום שבו נולד ובו עוצבו זיכרונותיו, תרבותו, טעמיו וריחות המקום החביבים עליו, מאכליו ומכלול האוריינטציה שלו בעולם. גילומו של רעיון המולדת הראשוני הוטבע בשפות שונות. כך למשל המונח הגרמני המציין מולדת כבית הוא Heimat המבליט את יסוד הבית שבמולדת. באופן דומה בעברית המונח מולדת קשור להיוולדות, והוא מציין את המקום שהאדם נולד בו. היציאה ממולדת היא גלות; שכן היפוכה של המולדת הוא הגלות, כל מקום שבו האדם שוב אינו בביתו, שבו הרחובות הגלויים והסמויים זרים לו; שההתנהלות בתוכם חסרה את מידת הוודאות והביטחון העצמי האופייניים להתנהלות במולדת. הגולה הוא מי ששוב אין לו הביטחון בביתו הראשוני.אלא שאמרי ידע כי אין משמעות למולדת בתור ביתו הפרטי של האדם. אמרי שחי כבר מעבר לאידאלים של אוניברסליזם או של אינדיווידואליזם מיתיים, ידע כי האדם אינו יצור קוסמופוליטי ולכן זקוק לבית, בדיוק כפי שהאדם אינו יצור פרטיקולרי, שדבר אין לו עם סביבתו. לפיכך הציב בברור את המושג השני של מולדת – המולדת כיחידה מדינית (Vatrland). אלא שבכך לא הסתפק אמרי. הוא דחה את הניסיון לייצר הבחנה בין שתי המשמעויות של המושג מולדת וכתב
:"אני מעז להתייצב לימין הערך 'מולדת' וגם דוחה את ההבחנה השנונה בין שתי פניו של המושג … אני סבור שאדם בן דורי יתקשה להסתדר בלי מולדת על שתי פניה, שהן אחת. מי שאין לו ארץ- לאום, כלומר, מי שאין לו קורת גג בנוף בגוף חברתי עצמאי, המהווה יחידה מדינית ריבונית, אין לו גם מולדת… אני סבור שחוויתי די בברור כיצד מולדת חדלה להיות מולדת ברגע שאינה מדינית עוד"[5].
מתוך ניסיון חייו הצורב, כאדם שגלה ממולדתו, הבין אמרי כי המולדת אינה יחידה פרטית סגורה וחתומה, בדיוק כדרך ששפה, זיכרון, תרבות והיסטוריה אינם גדורים בחותם האינדיווידואלי. המולדת היא מרחב החיים הגיאוגרפי-תרבותי, שבתוכו מוצא האדם את התבניות לעיצוב זהותו. דחיקתה של המולדת ל-Heimat משמעה דחיקתו של האדם למרחב חיים שבתוכו לא חיים בני אדם ריאליים. כדרך שבני אדם נולדים לשפה ולזיכרון, דהיינו למולדת קוגניטיבית, המתקיימת במרחב הזמן, כך הם נולדים למולדת גיאוגרפית-פוליטית, המתקיימת במרחב מקומי. מרחב זה הוא נושא הזיכרון והתרבות, בו מתממשת הפעילות הממשית של בני אדם ריאליים.
שתי האידיאות הסותרות: קוסמופוליטיות או אוניברסליזם מצד אחד ואינדיווידואליזם מונאדי מצד אחר, הן עדות לרצון להשתחרר מהמולדת בשני מובניה: הקוסמופוליטיות שוללת את שני המובנים של מולדת – בית ומרחב גיאוגרפי-פוליטי. האינדיווידואליזם מכווץ את הקיום לכדי הבית הפרטי הנעול על סוגר ובריח, והכולא את היחיד בתוכו. הבית הזה פוסק באמת להיות בית, אין לו חלונות ואין לו דלתות שדרכן מתנהלת התקשורת הבין-אישית.הלא דבר הוא כי שתי האידיאות הללו לא הצליחו להעלים ולטשטש את הכמיהה למולדת בשני מובניה. לא רק העם היהודי נושא בתוכו את שתי האידיאות. גם עמי אירופה וגם שכנינו הפלשתינאים משקפים כמיהה למולדת. עמי אירופה נעים כמטוטלת בין אידיאות קוסמופוליטיות לבין המולדת. בכל עת שגדשה הקוסמופליטיות את הקיום, שבה ועלתה, מן המודחק, הכמיהה למולדת. הפלשתינאים מסרבים בתוקף להתקיים במרחבי ה-Heimat. הם, כמו העם היהודי לפניהם, לא מסתפקים במרחבי הבית הפרטי; שכן השגת הוודאות והביטחון העצמי של האדם דורשים את המרחב הגיאוגרפי-פוליטי. אנו מתקיימים לא רק במרחב חיים פרטי אלא גם, ואולי בעיקר, במרחב חיים ציבורי שבו מתממשות הפרקטיקות ומערכת התרבות והסמלים של חיינו. מרחב זה הוא הוא המרחב הפוליטי. כל הניסיונות ההיסטוריים לזרוק רפש ברעיון המדיני, חוזרים ומעצימים את חשיבותו. אם היחידה המדינית לא תכונן, הבית הפרטי ימוּצב במסגרת אחרת שתעניק לו משמעות: דת, אידיאולוגיה נוקשה או כל מסגרת אחרת. ביניים: כמיהה רומנטית לגלותיות דווקא בישראל רעיון המולדת על שתי משמעויותיו הולך ונהפך לרעיון בעייתי. מהצד האחד יש מי שבשם המולדת מסיק את הצידוק הכללי לנשל ולפגוע באחרים – ערביי ישראל או פלשתינאים. הללו, כך נטען, פוגעים במולדת. מובן שזו טעות חמורה, שעוצמת חומרתה מוכפלת דווקא מפני שהיא נטענת על יד מי שסבל מהעדר מולדת, מי שהתנסה בזרות. הניסיון להזיר את ערביי ישראל או את הפלשתינאים ממולדתם, מעבר לבעיות המוסריות הגדולות שיש בו, מגלה אי הבנה מוחלטת של רעיון המולדת שבשמו פועלים המדירים והמנשלים. מולדת אינה בית פרטי; שכן בני אדם אינם יחידות פרטיות: מימושה של מולדת תובע את מימושה של הריבונות. זו הייתה התובנה שעמדה ביסוד המפעל הציוני. דרך המלך של הציונות סירבה להפוך את רעיון המולדת לאידיאה מופשטת – לתחיית היהדות בלבד. הציונות תבעה מימוש של ריבונות על מרחב גיאוגרפי, שכן הבינה שבני אדם אינם חיים באידיאות בלבד. אלו מתממשות בחיים במרחבים גיאוגרפיים, ומימושן מתאפשר רק על ידי ריבונות. מי שתבע זאת לעצמו ראוי שיכיר גם בזכותו של האחר למולדת. והיה אם יתחולל העימות על אותו מרחב גיאוגרפי-פוליטי, או אז נתבעת הפשרה המאפשרת לכל החולקים לכונן לעצמם מולדת משלהם. אלו הדוחקים והדוחפים רק למימושה של המולדת היהודית הם אלו המאיימים על קיומה; שכן שלילת זכותו של האחר למימוש זכותו עלולה לפגוע בשולל עצמו.מן הצד האחר אנו עדים לעלייה ברעיון הקוסמופוליטיות בישראל. לרעיון זה כמה ביטויים: ראשית, הדגשת יתר של שיח האזרחות על חשבון שיח הזהות. הזהות מטבעה קשורה למיתוסים של מקום, שפה, זיכרון והיסטוריה. לעומת זאת האזרחות קשורה לחברות ביחידה הפוליטית; חברות, שבגרסאות הקוסמופוליטיות מתעלמות מהזהות. שיח האזרחות הקוסמופוליטי מדמה את האזרח ליש מופשט שאינו חי בהקשר היסטורי, תרבותי ומקומי: הוא רק אזרח. זהותו נידונה להיכלא בין כותלי ביתו האינדיווידואלי. ראשיתו של שיח אזרחי קוסמופוליטי מעין זה מצוי כבר אצל הרצל בספרו אלטנוילנד. הרצל, שלא הבין כדבעי את חיוניותו של היסוד ההיסטורי-פרטיקולרי, דימה את ארץ ישראל למין ישות אוטופית המתגבשת סביב רעיונות אוניברסליים, ואין לה דבר עם ריבונות פוליטית. שיח אזרחי זה הופך את האדם ליש מופשט. האזרח הוא כל אזרח, ואיש מהאזרחים אינו שונה מזולתו. גם אם קשה להתייחס לספרו של הרצל באמות מידה ספרותיות, הרי שלא נוכל שלא להבחין בעבודה שהדמויות כולן דוברות "שפה אחת ודברים אחדים". לאמור, הזהות הפרטיקולרית הולכת ונעשית מטושטשת, היא כמין פרפראזה לקיום הולם יותר – קוסמופוליטי. להערכתי, שיח מנשל זהות זה הוא פעולה דה-הומנית, שחומרתה אינה נופלת מהחומרה שבהדרת האחר ממולדתו. שנית, בתקופה האחרונה אנו עדים לכמיהה לגלותיות. כותבים שונים מבקשים לעגן את הקיום היהודי בגלות: במרחב חיים שאינו גיאוגרפי-פוליטי[6]. מה שהיה כורח בהיסטוריה היהודית נעשה משאת נפש. המצדדים הישראלים ברעיון זה אינם חוזרים לאידיאה הרומנטית של "היהודי הנודד", הנושא את בשורת האדם, אבל במובנים רבים נקעה נפשם מהיצמדות למרחב חיים גיאוגרפי-פוליטי. הם, מתוך השובע שבביטחון במולדת, כמהים לגלות, לקיום אחר. אין כמובן כל רע בכמיהה לקיום אחר. אדרבה, זה טיבו של הקיום האנושי – החריגה העצמית, ההעתקה המתמדת ממצב נתון. יתר על כן, חריגה עצמית זו היא אחד מכלי הביקורת החשובים כל כך במימוש רעיון המולדת. בלעדיה עלול תהליך המימוש להעצים עוולות. אבל אם חריגה עצמית זו מתגלמת בשלילת המולדת, אם היא פוסקת מלהיות יסוד ביקורתי ונעשית משאת נפש, עליה להביא בחשבון כי יסוד מוסד של הגלותיות היהודית עצמה היא כמיהה למולדת. אם אין הכמיהה לגלות פנטסיה שדבר אין לה עם הגלות היהודית, עליה לזכור כי הגלות היהודית הייתה בתודעתם של יהודים רק מצב ביניים, וציון הייתה מחוז חפצם האחרון.אני סבור כי הבעייתיות שבשיח המולדת הישראלי מחייבת התמודדות גלויה וכנה. דבר אחד צריך להיות ברור: שיח זה צריך להתנהל מתוך כבוד עמוק להוויית האדם הריאלית הזקוקה למולדת, ודווקא משום כך עליו להתנהל בתוך הקשר מוסרי ביקורתי. הקשר זה משמר הן את היסודות החיוניים לאדם ובתוכם המולדת, והן את הבלמים המרסנים במימושה של המולדת במרחב גיאוגרפי-פוליטי. אם לא נדע לנהל את שיח המולדת במסגרת מתווה זו, לא רק שאנו פוגעים בזולת, אלא שאנו פוגעים ביכולתנו לממש את החיים במולדת שהיא בית ומרחב פוליטי-גיאוגרפי.
