זמנו של משורר האהבה
הפוסטמודרניזם מצביע על חולשותיו של המודרניזם, ומציע עולם שבו אין משמעות לחיפוש אחר ערכים. האם אפשר להציל את הישגי המודרנה? האם אפשר לחיות בעולם ללא ערכים? הגותו של הרב קוק מציגה ניסיון מקורי להתמודד עם האתגר הזה. מסה
ברוך כהנא
ד"ר ברוך כהנא הוא פסיכולוג קליני, מלמד באוניברסיטה העברית ובמרכז רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית. מחבר הספר שבירה ותיקון
לצאת מהמצב הילדותי
התקופה המודרנית החלה לפני כשלוש מאות שנה. העולם הנוצרי סילק את "האל הטוב" מכיסאו ואת העריצים שמשלו בשמו. כך השתחררו בין היתר המחשבה, היצירה והשאיפה לאושר. בראשית המאה השבע עשרה עוד יכלה הכנסייה להעלות על המוקד הוגה דגול כג'ורדאנו ברונו, אך במאה השמונה עשרה כבר אבד כוחה לחולל פשעים כאלה. התוצאה דמתה לפריצת סכר: זרם יצירתי כביר הציף את העולם. בעת החדשה נוצרו יותר רעיונות מדעיים ופילוסופים משנוצרו בכל אלפי שנות ההיסטוריה שקדמו להן. הדברנו את הרעב (לפחות במדינות המפותחות) ומגפות רבות שאיימו עלינו בעבר; אנחנו עשירים לאין ערוך מכל דור שקדם לנו. ההתקדמות הזו התרחשה משום שבחברה החדשה למד האדם לחשוב, ליצור, לשאוף לאושר, להמציא המצאות שיקלו על חייו. התוצאה מקיפה אותנו מכל עבר.
המהפכה המדעית-טכנולוגית התאפשרה בזכות המהפכה הערכית, העמוקה ממנה. אדם פשוט כמוני, למשל, יודע בוודאות שאף "אציל" לא יגזול את ביתי או ישליך אותי פתאום למאסר. מותר לי לכתוב דברים קשים נגד השלטון מבלי לחשוש ממשטרה חשאית שתעיר אותי באישון לילה. אם אסרח, אשלם את אותו מחיר שישלם ראש ממשלה או נשיא, ואפילו רב נערץ. אם אתרושש אקבל דמי אבטלה, וילדיי ימשיכו ללכת לבית הספר. הדברים האלה אינם מובנים מאליהם: על כולם היה צריך להילחם.
הערכים החדשים לא התגלו בנבואה ולא נוצרו כפירוש לכתבי קודש. 'סתם' אנשים שהותר להם לחשוב החלו להזות על עולם חדש, מופלא, וכך נוצרו אידיאלים ענקיים שאיש לא האמין שניתן ליישם אותם בקנה מידה גדול כל כך: חירות! שוויון! אחווה! לאומיות! הומניזם! ההתלהבות סחפה אחריה את העולם המערבי כולו. בני התקופה קראו לזמנם, בגאווה בלתי מוסתרת, "עידן הנאורות", ולא בכדי. הנאורות, כתב קאנט, היא יציאתו של האדם ממצבו הילדותי שאליו הידרדר באשמתו הוא. ואכן, זה בדיוק מה שקרה.
חשוב לספר בשבחי ה"מודרנה" משום שאנחנו נוטים לשכוח בכמה מאמץ היא הוקמה (וכמה שבירה היא עלולה להיות). אך גם צדה האפל של המודרנה בולט לעינינו מאוד. העידן המודרני הוליד את הנוראיים בפשעים. ממש עם לידתה יצרה התקופה החדשה את זוועות המהפכה הצרפתית, שלא היו אלא קדימון לעתיד לבוא. די באזכור חלקי של אתרי התופת: גרמניה, ברית המועצות, סין, קמבודיה, קוריאה. הרשימה לא נגמרת.
האם כל אלה הם נחלת העבר? האשליה האהובה על כולנו תטען שהתשובה חיובית, וכי היום דברים כאלה אינם אפשריים עוד. אך גם במוקדי השפע מתגלה אפלה קשה. אנשים רבים, רבים מדי, חשים אבודים ואומללים ממש בלב השפע. מאז המאה הקודמת עולים בתלילות נתוני הדיכאון ועמם האובדנות, בעיקר בקרב בני נוער; עבריינות הנוער עלתה בהיקפה ובחומרתה. מגוון של מדדים מצביעים על תרבות הנתונה במשבר עמוק. מסתבר שכאשר נפרץ המחסום, השתחררו יחד אתו שדים ומלאכים כאחת.
לרדת מן המכונה
איך מתמודדים עם מצב כזה? את הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור, אפילו ברמה הפרקטית הפשוטה. האם אפשר לוותר על הישגי הטכנולוגיה החדשה? הרי מספיק שהצמיחה הכלכלית תואט קמעה כדי שניכנס למשבר כלכלי. בשעתו דימה צ'רלי צ'פלין את מצבנו למצבו של אדם התקוע במכונת ייצור, נמעך בין גלגליה, נשחק על ידי הקצב ההולך וגדל של פעולתה. בזמנו של צ'פלין היו שחשבו "לרדת" מן המכונה ולחזור לחברה פחות תעשייתית (כדאי לקרוא את ביקורתו של מרקס על זרמים כאלה). בינתיים האיצה המכונה את מהלכה וגלוי לכול שאי אפשר לרדת ממנה: "ירידה" כזו תגרום להתרסקות החברה כולה. המכונה הכלכלית ממשיכה להאיץ, מצמיחה פירות יותר ויותר מופלאים, ובו בזמן גורמת לסבל הולך וגדל. אנחנו עדיין תקועים בתוכה, נהנים מפירותיה, חרדים מהסבל שהיא ממשיכה ליצור.
צריך להבין שאין חזרה לאחור. המים שפרצו מן הסכר לא יחזרו אל האגם המלאכותי שבו נכלאו קודם לכן. הברכה שהביאו כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מחיינו. אנחנו כבר תלויים בה. מי מאתנו מוכן לחיות בטכנולוגיה של ראשית המאה הקודמת? ברפואה של אז? בחקלאות של אז? כמה אנשים יכולה הטכנולוגיה ההיא להאכיל?
השאלה העמוקה היא האם המחיר שאנחנו משלמים הוא בלתי נמנע. האם נגזר עלינו לבחור בין העריצות של פעם לבין הניכור של עכשיו? בין האיסור לחשוב ולחרוג מהמקובל לבין הניכור שבו הכול מותר, אבל אין משמעות לכלום? האם אפשר לחשוב על "מודל משופר" של מודרניזם, שישמור על ערכיו ובו בזמן יימנע מן המחיר הכבד?
מכלול עשיר של זרמי מחשבה עכשוויים שזכו לשם הכולל "פוסטמודרניזם" טוען שהכשל שהוליד את פשעי המודרניזם טמון כבר בשורשיו. לטעמם של הוגים כמו פוקו ודרידה, האידיאלים ההומניסטיים הגדולים נוסחו בביטחון וביהירות, ויהירות זו היא שנתנה לחסידי המודרניזם את העוז לכפות את תפיסותיהם על החברה כולה (וכשהחברה ניסתה להתנגד לכפייה, לרדוף באלימות את המתנגדים ה"קונטר-רבולוציונרים", שכוננו מהפכה-שכנגד). חלק מן ההוגים הללו טענו ששורש זוועות המודרניזם עמוק עוד יותר: היומרה להפיק ערכים הישר מפיה של ה"תבונה" מולידה בהכרח את היהירות הזו, על תוצאותיה המרות.
בראשית העת החדשה ויתרנו על האל כמקור הערכים. אם נשמע להוגי הפוסטמודרניזם ונוותר גם על התבונה כמקור הערכים, מה יישאר? בעצם, כלום. אין בכלל ערכים במובן הישן; אין משמעות לחיפוש אחרי משמעות. היהירות המודרניסטית אכן קורסת בדרך הזו – אך אבוי, יחד אתה קורסים כל הערכים. האם אפשר בכלל לחיות ללא ערכים? ואולי בכל זאת אפשר לתקן את המודרניזם במקום לעקור אותו מן השורש?
בעיניי זו שאלה קריטית, אך אניח לה כעת ואבחן את התגובות היהודיות לעולם החדש.
רבי נחמן וליבוביץ מול המודרנה
הנאורות צמחה תוך מאבק עם הכנסייה הנוצרית. היהדות באותה תקופה עמדה מן הצד. היהדות הייתה חלשה מדי, סגורה מדי בתוך עצמה, ואירועים כאלה לא הותירו עליה רושם של ממש. ככל שהלכה המודרנה והפכה למציאות החברתית השלטת, הוגים יהודים נאלצו להתייחס אליה. ניתן לשרטט שלושה סוגי תגובה למודרנה: שלילה מוחלטת, קבלה מסויגת וקריאה ליצירת חשיבה יהודית חדשה שתדע להטמיע בתוכה עולמות ערכיים מגוונים. כפי שארצה להראות, התגובה השלישית מאפיינת את משנתו של הרב קוק.[1]
השלילה המוחלטת הייתה נחלת הוגים מן הזרם החרדי, ובעיקר רוב הוגי החסידות. שיא עומקו של הזרם הזה נמצא, לדעתי, בדמותו הגאונית של רבי נחמן מברסלב, שלא רק התנגד להופעת העידן החדש אלא גם ניתח אותה לעומקה וזיהה את כשליה. גאוניותו מתבטאת, בין היתר, בכך שעשה זאת כאשר המודרנה הייתה עוד בחיתוליה.
על פי תפיסתו של רבי נחמן, שורש היהדות הוא באמונה שהעולם נברא על ידי אל בעל רצון טוב. עלינו להאמין בכך גם כאשר המציאות, המלאה עוול ורוע, נראית לכאורה כסתירה מוחלטת לאמונתנו. הסתירה הזו לעולם לא תבוא על פתרונה בכוח התבונה.[2] התבונה האנושית יכולה לנתח את המציאות הגלויה אך לא לחדור מעבר לה, לממד הרחמים האינסופי העומד מאחוריה.[3] בכוח אמונתו יכול המאמין לחוות את המציאות כדיאלוג מתמיד עם בעל הרצון – לשוחח עמו, להתחנן לפניו. הנחה זו מוטמעת גם בפרקסיס הברסלבי, בעיקר בריטואל של ההתבודדות, המהווה חלק מרכזי מעבודת הבורא לפי תפיסתו של רבי נחמן.
לדעת רבי נחמן, שורש המודרנה הוא הכפירה ברצון וההכרה ב"טבע" המכאני בלבד.[4] תפיסה זו, לדעתו, היא מקור הניכור והרוע: גם משום שבעולם נטול-רצון כל רוע נחשב לחלק מ"חוקי הטבע" הבלתי משתנים, ולכן אין להתנגד לו,[5] וגם משום שמי שאינו רואה במציאות דבר מלבד חוקי טבע אדישים אינו יכול לראות אותה אלא כאוסף אובייקטים חסרי פשר, ובעולם כזה חייו מלאים בדידות.[6] תפיסה כזו עומדת ביסוד דמותו של החכם האומלל, אכול הספקות, המבקש לשלוט במציאות ונכשל בהכרח, כפי שמתואר בסיפורו המפורסם של רבי נחמן "מעשה מחכם ותם".
רבי נחמן רואה ניגוד מוחלט בין ההגות המודרנית לבין אמונת היהדות. הוא הבין היטב את עוצמתה של תפיסת העולם החדשה ואת כוח המשיכה שלה, ולדעתו העתיד יראה בניצחונה המוחלט של המודרנה. מבול עומד לרדת, כך קבע; לא מבול של מים אלא מבול של כפירה.[7] אינך יכול לסכור מבול. לכל היותר תוכל להסתגר בתיבה שתגן עליך לזמן מה. באחד מסיפוריו הקצרים הידועים ביותר מתאר רבי נחמן עולם שיצא מדעתו, ושני השפויים היחידים שנותרו בו עומדים בפני דילמה אכזרית: או להשתגע עם כולם, או לשמור על שפיות ולהיחשב כמשוגעים[8] (למרבה המבוכה, הסיפור נמצא בידינו בשתי גרסאות, ובכל אחת מהן מכריעים שני השפויים באופן שונה. ובכל זאת, הגותו של רבי נחמן ברורה להפליא בנקודה הזו: העולם החדש הוא סכנה נוראה, ואסור להתקרב אליו בשום אופן).
את התגובה ההפוכה ניתן לכנות "מודרניזם יהודי", והיא מבוססת על הכחשת הסתירה שבין העולם המערבי לבין העולם היהודי, או צמצום הסתירה ל"בעיות הלכתיות" שנוצרו במציאות החדשה. הגותו של ישעיהו ליבוביץ, למשל, היא דוגמה קיצונית של הגישה הזו. ליבוביץ בחר בפתרון אלגנטי לסתירה: הוא מכחיש את עצם קיומה של תפיסת עולם "יהודית". לדעתו, היהדות מתמצה בשמירה קפדנית על ההלכה. הזוהר והרמב"ם, למשל, שהגותם שונה מקצה לקצה, נחשבים ליהודים טובים באותה מידה. ואם כך, מדוע מי שמחזיק בעמדות מערביות מודרניסטיות לעילא לא ייחשב "יהודי" באותה מידה, אם רק ישמור על ההלכה?
ה"קלף המנצח" של הוגי המודרניזם היהודי הוא אי-נמנעותו של העולם המודרני. כידוע, הכנסייה ניסתה לבלום את עליית המדע החדש, ה"לודיטים" הבריטים רצו להרוס את המיכון התעשייתי. אלה ואלה כשלו. האמת המודרנית היא בלתי נמנעת. אי אפשר לעמוד מולה; אפשר רק למצוא מקום בתוכה. לשם כך, ליבוביץ מתאמץ להפריד בין האמת התיאורית-מדעית (שלגביה החשיבה המערבית תקפה לגמרי) לבין האמת הערכית-מוסרית (שבה "אפשר" להחזיק בתפיסה יהודית-הלכתית). הבחנתו של הרב סולוביצ'יק בין "איש ההדר" המערבי ל"איש האמונה" היהודי נועדה לאותו צורך עצמו. שניהם יוצאים מאותה נקודת מוצא: העולם המערבי כבר ניצח, ואין מנוס מלהצטרף אליו (פרדוקסלית, גם רבי נחמן סבור שהעולם המערבי עתיד לנצח, אך הוא מסיק מכך שעלינו להתבצר לצדו, ולא בתוכו).
המשותף לשתי הדרכים המנוגדות הללו הוא חוסר האמונה בכך שניתן לשנות את המודרניזם. המחלוקת ביניהן נוגעת בשאלה האם לקבל אותו או לדחות אותו. אך שתי הדרכים אינן מנסות להתמודד עם המודרניזם במגרש שלו ולהציע לו תחליף סביר. הדברים הללו נכונים אגב גם ל"פוסטמודרניזם היהודי" – הביקורת שלו על המודרניזם זהה לביקורת של הפוסטמודרניזם המערבי. על אף ההבדל שבינו לבין המודרניזם היהודי הקודם, הדפוס הבסיסי זהה: לקבל את האופנה העכשווית כפי שהיא, ובמסגרתה לחפש מקום לחיים יהודיים.
להציל את הערכים
לא כן הרב קוק. הוא מקבל את אי-נמנעותו של המודרניזם לא רק בגלל עוצמתו הבלתי ניתנת לעצירה. הרב ראה את הערכים המודרניים כאור אלוהי אמתי, שלא רק שאי אפשר להתנגד להתגלות שלו אלא אסור לעשות זאת. בו בזמן, ממש כרבי נחמן משוכנע הרב קוק שהמודרניזם בנוי על האלהת הטבע המנוכר, העתידה להתדרדר למוות נפשי-רוחני. לכן הוא חוגג את הופעת האידיאלים החדשים בו בזמן שהוא מנבא את קריסתם הקרובה (בפסקאות המנבאות את הביקורת הפוסטמודרנית על הערכים האלה, אבל מזווית שונה, כפי שנראה להלן). מבחינתו אין סתירה בין שתי העמדות הללו, אלא מורכבות שצריך להבין אותה.
שורש מחשבתו של הרב קוק הוא באמונה שאין ולא יכול להיות מקור לא-אלוהי לערך כלשהו. הרצון העליון הוא ה"עיקר" והאידיאלים השונים הם פרטיו.[9] לכן, כשעולם ערכים מסוים כובש את החברה, עלינו להכריע: או שמדובר באשליה בעלמא, בערכים-לכאורה שאין בהם ממש, או שמדובר בערכים שמקורם אלוהי (גם אם הם אינם מוצגים ככאלה). ואפילו אם הם כוללים מרכיבים הרסניים, עדיין יש בהם בהכרח "ניצוץ" אלוהי שרק התכסה בקליפה ההרסנית. לאור ההנחה הזו מתבונן הרב קוק במציאות האמפירית – בחלוצי דורו, בהוגיו ובסופריו, ושואל – האם אפשר להכחיש את העובדה שמדובר באנשים ערכיים ממדרגה ראשונה?[10] אם לא, על כורחנו עלינו להכריע שהערכים שהם מאמינים בהם באים בשורשם ממקור הקודש.
אם כך, מדוע מתעקשים נושאי הערכים המודרניים להכחיש את מקורם הקדוש? הרב מסביר שכל שלב היסטורי נבנה לאור ערכים מסוימים, שהם תמיד מוגבלים ואפילו מסולפים (לעומת מקורם האינסופי!).[11] מכיוון שכך, מגיע זמן שבו מתעוררת תשוקה לערכים גבוהים יותר, שלא מצאו את מקומם במערכת החברתית הקיימת. אם החברה תתעקש להתנגד להופעתם, יהיה עליהם להילחם בה ואף להרוס אותה. למעשה, כל ערך חדש מופיע בצורה הרסנית.[12] ככל שהחברה הישנה תהיה עריצה יותר, כך יופיעו הערכים החדשים בצורה הרסנית יותר. כאשר האמונה מנסה לבלום את הופעת האידיאלים החדשים, היא מאלצת אותם להופיע בלבוש אנטי-אמוני. ואכן, כשהאמונה הפכה נוקשה ועריצה, נאלץ המודרניזם להתנתק מכל בסיס אמוני.[13]
לבוש הכפירה שבו הופיעו האידיאלים החדשים היה אולי בלתי נמנע, אך הוא גבה מחיר נורא. מכיוון שהמודרנה נאלצה לכפור באל (ובכל מה שנחשב "רוחני" בעולם הישן), בחרו הוגי המודרנה להסתגר בחשיבה חומרנית צרופה.[14] אבל במונחים חומרניים, מהי משמעותם של האידיאלים שבהם הם עצמם מאמינים? האם אין סתירה מובנית בין חומרנות לאידיאליזם?[15] בעולם מנוכר הנשלט על ידי חוקי טבע אדישים, מהי המשמעות של צדק? מהי המשמעות של אהבה? בסופו של דבר, טוען הרב, הסתירה הזו תעלה על פני השטח. אנשים יחושו שאין כל מקור לערכים שהם דוגלים בהם, ואז תקרוס המודרנה כולה.
הרב מתאר שתי תגובות אפשריות, קיצוניות, לשקיעתו הצפויה של המודרניזם. האחת תהיה זלזול בכל הערכים, בבוז שמאפיין מי שרומה על ידי מוריו ומחנכיו. הבוז הזה ילווה בשקיעה נהנתנית בחומרנות ערומה, שאיבדה את הכסות האידיאליסטית שליוותה אותה בעבר.[16] תגובה שנייה תהיה חיפוש נואש אחרי רוחניות, שילווה בזעם נורא כלפי הכפירה והניכור שהביאה עמה.[17] גם תגובה כזו עלולה להביא לנטישת האידיאלים המודרניים. אין צורך להאריך בידוע לכול: בתרבות ההווה אפשר לראות את שתי התגובות האלה במלוא עוצמתן. הראשונה בדמות הפוסטמודרניזם הספקני, המלווה בתרבות הצריכה הבלתי-נלאית. האחרת בדמות החזרה לעמדות פרה-מודרניות – בישראל, למשל, אפשר לראות זאת בנהייה אחרי משנתו של רבי נחמן; בעולם הרחב הדבר מתבטא באופנים הרסניים הרבה יותר. מכאן ומכאן, מדובר בסכנה המאיימת על כל מה שהושג במאבקים אין קץ.
חזרנו אם כן לשאלת השאלות: האם אפשר להציל את הישגי המודרניזם?
הרב קוק טוען שאפשר. מה שנדרש הוא לחשוף את מקורם האלוהי של ערכי המודרנה כולם. הלאומיות, כמובן, אך גם הסוציאליזם,[18] האנרכיזם,[19] האינדיבידואליזם,[20] האמנות,[21] המדע (ובתוכו הפסיכולוגיה,[22] האנתרופולוגיה,[23] הקוסמולוגיה,[24] הביולוגיה ובפרט תורת האבולוציה[25]). אין ערך אחד שחשיפת מקורו האלוהי איננה דורשת עבודה קשה ומאומצת. צריך ללמוד את החשיבה המודרנית בכל עומקה, להפריד בין האידיאל הבלתי-נמנע שבבסיס לבין הלבוש הכפירתי המנוכר, לחשוב איך ייראו אותם אידיאלים עצמם בלבוש אמוני שלא יגרע דבר מהעוצמה שהייתה להם בלבושם המודרני, ובו בזמן יקדם אותם לעבר עולם חדש, יפה מקודמו.[26]
אכן, מדובר במשימה תרבותית כבירה, בקנה מידה היסטורי. אבל אין, פשוט אין, דרך אחרת. ניסיון לדלג על המשימה הזו יסבך אותנו בהתפוררות הפוסטמודרנית, או לחילופין יחזיר אותנו לרומנטיקה פרה-מודרנית. לטווח קצר, שתי הדרכים הללו מושכות וכובשות. לטווח ארוך, שתיהן אינן אפשריות, משום שהן לא מאפשרות את קיומה של חברה לא מנוכרת, המחזיקה בכל הישגי העת החדשה.
חתימה: משורר האהבה
אספר מעשה במשורר, ששר שירים אין קץ לאהבה, לשמחת החיים, לאושר. גם אזהרות ידע להזהיר: מסילופה האכזרי של האהבה, מזיוף אהבת החיים ומסילוף האושר. צריך להתחנך כדי לאהוב באמת, תבעו השירים. שיריו הזהירו מהפיכת האהבה לאליל, ותבעו להותיר מקום לאידיאלים נוספים – לשאיפת הצדק, לאחווה החברתית, לאמונה עמוקה באושר האדם באשר הוא אדם. אנשים התלהבו משיריו שהיו להם למורי דרך.
אבל היו רבים שעיוותו את השירה: לקחו מטאפורות כפשוטן, ציטטו מילים שהם לא חשו באמת, זייפו רגשות. ככל שהלכו אלה והתרבו, כך פגה ההתלהבות מלב המתלהבים, ופינתה את מקומה לציניות עגומה. המשורר, האהוב מלפנים, זוהה שלא בטובתו עם מסלפי משנתו, והדור הצעיר מיעט לקרוא בשיריו. ההתלהבות פינתה את מקומה לספקנות, "מפוכחת" לכאורה. האופנה החדשה העדיפה משוררי יגון ואכזבה.
אבל האם אפשר לחיות ללא אהבה? האם יש ספק שדור חדש יקום ויגשש את דרכו לחיים של התלהבות, שמחה וכמיהה לאושר? וכשיקום, האם לא יחזור ליהנות משיריו המופלאים של משורר האהבה? וכשכך יקרה, האם סתם יחזור הגלגל ויתהפך, או שמא הפעם ילמדו גם מאזהרותיו ויבנו את עולמם בדרך מורכבת, ארוכה וקצרה? ימים יגידו.
לידים
הרב קוק ראה את הערכים המודרניים כאור אלוהי אמתי, שלא רק שאי אפשר להתנגד להתגלות שלו, אלא אסור לעשות זאת
מכיוון שהמודרנה נאלצה לכפור באל, בחרו הוגיה להסתגר בחשיבה חומרנית צרופה. אבל במונחים חומרניים, מהי משמעותם של האידיאלים שבהם הם עצמם מאמינים? האם אין סתירה מובנית בין חומרנות לאידיאליזם? הרב קוק טוען שהסתירה הזו תעלה על פני השטח: אנשים יחושו שאין כל מקור לערכים שהם דוגלים בהם, ואז תקרוס המודרנה כולה
מדובר במשימה תרבותית כבירה, בקנה מידה היסטורי. אבל אין, פשוט אין, דרך אחרת. ניסיון לדלג על המשימה הזו יסבך אותנו בהתפוררות הפוסטמודרנית, או לחילופין יחזיר אותנו לרומנטיקה פרה-מודרנית. לטווח קצר, שתי הדרכים הללו מושכות וכובשות. לטווח ארוך, שתיהן אינן אפשריות, משום שהן לא מאפשרות את קיומה של חברה לא מנוכרת, המחזיקה בכל הישגי העת החדשה
[1] אני מתעלם, לצורך הדיון, מתגובה של קבלה מוחלטת – לא משום שהיא לא הייתה נפוצה או מעניינת, אלא משום שהמאמר עוסק בתגובות שביקשו לשמר את ה"יהדות" ההיסטורית. מי שסבור שה"יהדות" היא פרק היסטורי ותו לא, כדוגמת המתבוללים הקיצונים בגלות או חלקים מסוימים מהחילוניות בישראל (אני מדגיש מאוד: אינני מתכון לכל המכונים 'חילונים'), בחר ממילא לעזוב את ה'משחק' שאני מתאר כאן.
[2] למותר לציין ש"ביקורת התבונה האנושית" של רבי נחמן התפתחה מבלי שידע דבר על ביקורת דומה שפיתח קאנט, בן זמנו הדגול. אבל ההבדל בין שני האישים האלה מכריע: קאנט, כמודרניסט, לא חלם להעמיד את ה"אמונה" מעבר לתבונה. גבול התבונה הוא בעיניו גבולו המוחלט של העולם האנושי. לרבי נחמן יש עולם שלם ועשיר שמתחיל במקום שבו מסתיימת תבונת האדם, ומטרת הגותו לבצר את מעמדו של אותו עולם.
[3] ליקוטי מוהר"ן, תורה סד. הערה כללית: מכיוון שהבאת הציטוטים המלאים תאריך את המאמר מאוד, אסתפק במראי המקום, והרוצה יעיין במקום לבחירתו.
[4] ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה ד.
[5] שיחות הר"ן, ה.
[6] ליקוטי מוהר"ן, רנ.
[7] כוכבי אור, עמ' קפט.
[8] שם, קצב.
[9] עקבי הצאן, מאמר 'דעת אלוהים'. כדאי להדגיש שלכל מקור שאני מביא כאן אפשר להביא לא מעט מקבילות.
[10] עקבי הצאן, מאמר 'הדור'. זוהי גם התשובה לשאלות בדבר התאמת הדברים לדור שזנח חלק מהערכים של אותם חלוצים – הלאומיות, למשל. הטענה אינה רלוונטית, משום שטענתו של הרב אינה מסתמכת על קדימות הערכים הלאומיים אלא על העובדה שחייהם של האנשים האלה מלאים בערכים שהם מוכנים להקדיש להם מזמנם וממרצם – ולכן אי אפשר להכחיש את העובדה שמדובר בערכים של ממש, גם אם מדובר בערכים "שמאלניים", למשל, או בערכי הלאום.
[11] שמונה קבצים, א, נ.
[12] אורות, זרעונים, 'נשמות של עולם התוהו', עמ' קכא.
[13] אורות, זרעונים, 'ייסורים ממרקים', עמ' קכד. טענה ידועה כלפי תפיסתו של הרב קוק היא שמדובר בתפיסה פטרונית, שמייחסת לאנשים מניעים ורצונות שהם בעצמם אינם מודעים להם. הרב אכן מציע תיאוריה המסבירה תהליכים היסטוריים באופן שונה מההבנה העצמית של המשתתפים בהם. הדבר צורם לאוזניים פוסטמודרניות, אך נשמע סביר מאוד בתקופתו של הרב קוק. חשוב להזכיר שהרב קוק פועל במקביל לפרויד וחצי מאה אחרי מרקס – שני הוגים שגם הם מציעים הסברים להתנהגויות של אנשים שאינם מודעים להסברים הללו.
[14] עקבי הצאן, מאמר 'דעת אלוהים'.
[15] שמונה קבצים, ה, נה.
[16]אורות, ישראל ותחייתו, עמ' מד.
[17] אורות, קריאה גדולה, עמ' צט.
[18] שמונה קבצים, א, פט.
[19] שמונה קבצים, א, צ.
[20] שמונה קבצים, ג, כד.
[21] שמונה קבצים, ד, עב.
[22] שמונה קבצים, ו, קלא.
[23] שמונה קבצים, א, קיח.
[24] שם.
[25] שם.
[26] תיאור מפורט של התהליך אפשר למצוא, למשל, בשמונה קבצים, א, עח.
