הניסיון של הוגים חילונים להעניק תוכן פוזיטיבי לחילוניות אינו אלא שיבה לנרטיבים הגדולים של המודרנה: קִדמה, השכלה ונאורות. המציאות הפוסטמודרנית – שחושפת את מעמדם הרעוע של הנרטיבים המודרניסטיים ואת יחסי הכוח שבתשתיתם – חותרת תחת הניסיון הזה, וכך ההגדרה 'חילוני' מתרוקנת מתוכן
החילוניות הפכה למיותרת
פעמים רבות קורה שמושג ממשיך לחיות גם אחרי שהשימוש בו הפך לחסר מובן. חוסר המובן גובר כאשר נעשה שימוש יתר במושג מסוים, ההופך עם הזמן לשימוש משַבש, כך שהמושג מוטען שוב ושוב בהגדרות שונות שלא בהכרח עולות בקנה אחד זו עם זו, עד כי לא ניתן להבחין במובן מסוים או להשתמש בו בצורה מעשית.[1] הנקודה החשובה איננה העובדה שהמושג סטה ממובנו ה'מקורי', אלא שהוא הופך רחב ונזיל כל כך, עד שהחורים בגבינה הופכים להיות הגבינה עצמה, ולמעשה יש קושי להחיל את המושג על דבר מה. כזה הוא לדעתי, השימוש במושג 'חילוני' בימינו.
אכן, עולים קולות לביטול ההגדרות 'דתי' ו'חילוני', לכל הפחות כהגדרות דיכוטומיות, ממניעים של פיזור וריבוי השתייכויות, והאפשרות ליצור את המרחב היהודי מחדש כמרובד וכמגוון. נוסף על כך, זרמים מסורתיים רואים בביטול הקטגוריות שיבה לתצורה הבריאה יותר של החברה היהודית, אשר פועלת כיהודית ללא צורך בהבחנות חדות מדי, המזיקות יותר משהן מועילות. לטעמי, שתי המגמות הללו ואחרות הן חלק ממגמות רחבות יותר. יתר על כן: בדברים הבאים אנסה לטעון שהמושג 'חילוני' הפך למיותר, ללא-רלוונטי, כזה שאבד עליו כלח.[2]
הנחת העבודה שלי היא שהחילוניות בימינו היא דבר הולך ונעלם. אינני טוען שאין כיום אנשים שמגדירים את עצמם כחילונים – טענה זו תהיה בלתי אפשרית ומגוחכת. טענתי היא שההגדרה 'חילוני' הולכת ומתרוקנת כל העת. החילוניות בימינו קרובה להפוך לקבוצה ריקה ולהגדרה ריקה; זאת לא בשל פשיטת רגל מוסרית או ערכית, אלא בשל התמורות המשמעותיות בעולם הרוח ובתרבות הסובבת אותנו.
"מה חילוני בך?"
אני מניח שבני אדם חיים סביב שלושה מעגלים מרכזיים, המקיימים קשר סימביוטי ביניהם. המעגל הראשון הוא הקהילה – הממשית, הווירטואלית או המדומיינת; המעגל השני כולל פרקטיקות ונורמות יום-יומיות – מעשים שבשגרה, על האסור ועל המותר שבהם, ועל הראוי והבזוי שבהם, אשר בחלקם הופכים לריטואלים הן מכוח ההרגל והן ככאלו שקובעו או הועלו לרמת סימבול; המעגל השלישי – מערכת ערכים או אמונות: מכלול המילים הגדולות, המושגים המופשטים והאמונות המכוננים את השיח המתנהל במרחב הפנימי וכן החיצוני, ושלאורם נקבעות התפיסות הכוללות המתפרטות למעשים. מעגל זה הוא מה שזוהה בעבר כ'אידיאולוגיה', ולצדה – הדימוי העצמי המדומיין של הפרט ושל החברה.
כאשר בוחנים את החילוניות לאור שלושת המעגלים הללו, נקל להבחין בכך שהיא לא מספקת אחיזה ושייכות לאף אחד מהם. החילוניות איננה קהילה כמעט לפי כל מובן של מילה זו. היא גם לא קהילה מדומיינת, אלא מקבץ של אנשים הנדרשים להתאגד על מנת שיוכלו להגן על עצמם כקולקטיב מפני קהילות אחרות. זאת ועוד: כמושג זהותי, החילוניות משמשת לרוב כהגדרת זהות רק בלית ברירה, באין גורם זהותי מארגן אחר (לרוב אל מול הזהות הברורה-לכאורה של הדתי). החילוניות לא כוללת אורח חיים מאוד מסוים: כל אדם נוהג בביתו באופנים שונים ביחס לפרקטיקות שונות, שלרוב כוללות פעולות הנובעות מתפיסות מגוונות ומצרכים משתנים: מסורת, פטריוטיות, צרכנות או סתמיות של חיי אנוש.
החילוניות, כהמשך אך גם כבסיס למעגלים האחרים, אינה מחזיקה במערכת ערכים ספציפית או באמונות מסוימת. שאלו אדם ברחוב: "אתה חילוני? מה חילוני בך?", והוא יתקשה להשיב; אם ישיב, יהיה זה על דרך השלילה. מעטים ישיבו בחיוב – אלו שמאמינים בנאורות ובמדע כערכים בפני עצמם; אתאיסטים; אזרחי העולם הגדול; הדוניסטים וניהיליסטים. אך אל מול כל אלו, רבים אחרים חיים את חייהם בשלווה, ונזכרים בחילוניותם רק כאשר הם נדרשים להגדרה על ידי אחרים.
עם זאת, לא נכון יהיה לפטור את עמדתם של החילונים האידיאולוגים בהינף יד, שכן גם אם היא לא עומדת בתשתית החילוניות בימינו, היא משמשת בסיס לחילון כתופעה וכאידיאולוגיה. קיומם של אתאיסטים, קבוצה קטנה יחסית, אינו מייצג חילוניות דווקא – אמונתם ביחס לאל איננה תנאי הכרחי לחילוניות, ואף לא תנאי מספיק. אמונה באל היא חלק מסוים בתצרף, אף על פי שנדמה היה שהיא הראשונה לקבוע חילוניות מהי.
אל עבר האוטופיה
כאן המקום לחלק: חילוניות נגטיבית מחזיקה בעמדה שתוארה היסטורית כ'עגלה ריקה' – שלילת הדת ודרישה לאי-התערבות בחיי הפרט ובשיקוליו, תוך דחיקת רגלי מוסדות הדת הכופים את רצונם. חילוניות זו מתעוררת מטבעה רק כשהיא מאוימת, או כאשר ישנו פוטנציאל לאיום, ואז, כאמור, מתרחשת התאגדות אד-הוק לפי צורך השעה. לפיכך, סביב הגישה הנגטיבית לא נוצרה ולא יכולה להיווצר זהות, שכן היא איננה מחזיקה דבר לעצמה.
חילוניות כתופעה פוזיטיבית מהי? מי היא זו שתמיד הראתה את עצמה כטומנת בחובה הבטחה גדולה?
התשובה הקלאסית לשאלה הזו מנסחת את "טענת החילון הרווחת, לפיה: התודעה המודרנית והעולם המודרני מתאפיינים בצעידה לקראת הפיכת העולם לארצי וקונקרטי יותר";[3] שלילת כוחם וסמכותם של הדתי והרוחני לטובת הארצי. במרכז הדברים עומדת יכולתו של כל אדם ליצור את עצמו מתוך עצמו באופן פרטי, ומתוך חירות מושכלת (לא בכדי יהודי חילוני נקרא בעבר 'חופשי').
לאור זאת, יש לבחון את מושג החירות על קצה המזלג, ובעיקר את שייכותו לאדם החילוני דווקא. בדומה לכפל המשמעות שמעלה החילוניות, יש להביט על מושג החירות כמושג נגטיבי, השולל את הכבילה לנורמות שנוצרות על ידי אחרים או על ידי האחר – אלוהים – מתוקף סמכות כלשהי; וכמושג פוזיטיבי, המבטיח לאדם את היכולת ליצור את עצמו בעצמו. לחירות הקשר ומשמעות חברתית: הגנה עצמית מחד (הפוליטי כנגטיבי) וכיבוש יעדים חדשים מאידך (הכלכלי והתרבותי כפוזיטיבי). החירות הפוזיטיבית הופכת לתנועת חיים: בירור מעמיק ומקיף, הירתמות של הפרט לכונן את חייו, תודעת אחריות עצמית מלאה, לצד השחרור מסמכות חיצונית המפעילה כוח כובל ולפיכך מצמצם – כל אלה מאפשרים לאדם פעולת יצירה. הוא הופך לבורא עולמות, לפרומתאוס המחליף את האלים.
אל החירות חָברה הנאורות: ההנחה שפעולתו המרכזית של האדם, זו שתביא לחירותו, מתווכת באמצעות ההשכלה והרציונליות. על האדם החופשי להיות ספקן, ולהניח את הספקנות כמתודה ראשונית חיובית ופורה. עליו לחקור, לאסוף ידע ומתוך כך לשלוט בחייו ובעולם וליצור אותו כרצונו, ובהתאם לצו ההיגיון. ניתן להבין את הנאורות כתנועה אל עבר האידיאולוגיות הגדולות של תחילת המאה העשרים. האידאולוגיות הללו לא סתרו את הנאורות, כי אם מימשו את חזונה: הן הטילו ספק, צברו ידע וניסו לתאר את העולם נכוחה. לאור ידע זה, הן ניסו ליצור עבור האוחזים בהן מרחב פעילות שיממש את החזון ויביא לאוטופיה – גן עדן עלי אדמות.
חילוניות, מודרניזם ופוסטמודרניזם
כאשר זלי גורביץ מציג את החילוניות במסה 'עיון במושג "חילונות"', הוא מציע אפולוגטיקה המייחסת משמעות וכוח גדולים דווקא לריקותה של העגלה, מתוקף אותה חירות פוזיטיבית מעצימה. כך כותב גורביץ:
דרך אחרת להסתכל על מטפורת העגלה הריקה היא להעניק לה ערך חיובי, פעיל. לא לגנות אותה כמו החזון איש וממשיכיו, אלא לשקול אותה מחדש כיסוד חשוב, חיוני, שבלעדיו אין לתאר כלל את הדעת האנושית.[4]
מערכת האמונות שגורביץ מציע היא בבחינת חזרה אל האידיאולוגיות הישנות של תחילת המאה העשרים, ואף לפניה. הוא שב עד לנאורות ולהשכלה, ובמידה מסוימת עד להומניזם נוסח ניטשה. הוא מנסה להקדים רפואה למה שהוא מזהה כמכה, ולמה שאכן שב ועולה בדבריהם של הוגים חילונים כנגד החילוניות החלולה,[5] זו שהתרוקנה מאידאות. הוגים אלו מנסים לשוב אחור אל עידן האידאות, אל המקום והזמן שבהם חירות הייתה ערך. הוויכוח ביניהם נסוב אך ורק על השאלה לאן ללכת: האם לאמץ תפיסת עולם לאומית יותר, או שמא סוציאליסטית; אחרים תוהים האם לחזור אחורה, לנאורות עצמה, וכך להפוך את החברה החילונית לכזו המזוהה עם ההשכלה.[6]
המשותף לכל אלו הוא הניסיון לשוב אל המצב המודרניסטי, לאחר שהאידיאולוגיות הגדולות כבר פסו מן העולם.
את תפיסת העגלה המתמלאת מריקותה, החירות, האדם היוצר את עצמו, יש לתאר כמיתוסים גדולים שכוננו דורות רבים, ומתוכם צמחו מיתוסים שונים של אידאולוגיות המאה העשרים. ב'מיתוס' כוונתי לדבר שלם הגדול מסך חלקיו, בעל מלאות, המזין את חיי היום יום. ככל שהמיתוס גדול ומרכזי יותר, כך הוא משפיע על המציאות ומכנס סביבו קהילה שקובעת את הפרקטיקות והנורמות שלה ביחס אליו, מייצר תודעה ומנחיל ערכים. אמונה במיתוס מחייבת תמימות מסוימת ביחס אליו – הוא נוכח במציאות, אך במובן מסוים הוא נעלה ממנה. חשוב לציין כי תנועות חילוניות רבות עשו שימוש במיתוס: עבור התנועה הקיבוצית, למשל, העבודה לא נתפסה כעניין טכני או כצורך כלכלי בלבד, אלא כמיתוס. לאורו נקבעו סדרי העדיפויות והערכים של האדם הפועל. לא בכדי נשאו כולם עיניים אל המיתוסים; הכישלון שלהם, לימים, מוסס את הגב היציב של החילוניות בישראל, ועל כן יש המנסים לשוב אליהם או לדומיהם – אל המצב המודרניסטי.
כאן מתרחשת לטעמי נקודת המפנה והקריאה השגויה של המצב היום. הרצון למלא את העגלה מחדש, להעניק לחילון תוכן חיובי על ידי שיבה אל האידיאולוגיות הגדולות של המאה התשע-עשרה והעשרים, כמוהו כקריאות "הדור הולך ופוחת": חולשה רומנטית לעבר המפואר, שלא מבחינה באתגר האמתי והחדש שניצב בפנינו כעת.
הדיון כבר איננו עוסק ביחס בין חילון ודת, בקונפליקט שבין הכפיפות לאל ולמוסדותיו ובין הציות לתבונה ולמוסדותיה, אלא בשיח המיתי. השימוש במיתוס שינה את המפה פעמיים: ככלי פרשני ראשון במעלה, אך גם כמענה לספקנות הרדיקלית שהפוסטמודרניזם מציע. לא עוד ידע נכון ולא נכון, הנובע מספקנות מתודית, אלא עיסוק במיתוסים, המתאפשר כתוצאה מהחלל הפנוי שמותירה הספקנות הרדיקלית.
ראשית, ביחס למיתוס ככלי פרשני: מה קורה כאשר לא מאמינים בגאולה גם בעולם הזה? הפוסטמודרניזם ביטל את האפשרות של העגלה הריקה להיות מלאה מתוקף ריקותה, כדברי הדור המודרניסטי והנאור. הריקות כעת היא שיממון, ייאוש ואדישות. תנועות אידיאולוגיות שהרכיבו חילוניוּת מודרניסטית שכזו נחשבות כיום, במקרה הטוב, לקבוצות קטנות שמושמות ללעג; במקרה הרע הן בלתי נסבלות. החירות, הערך המרכזי של החילוניות הקלאסית, הפכה לתנאי פוליטי מובן מאליו במדינה הדמוקרטית: ערך שקוף, שגם אם יש להילחם עליו מפעם לפעם, הוא כבר לא מייצג מיתוס של אדם שמשתחרר מכבליו או של ניצחון על האל, אלא פרדיקט נוסף מרשימה ארוכה.
אך החילוניות מתייתרת לא רק בגלל שהיא 'ניצחה', לכאורה, והפכה את החירות למובנת מאליה: היא מתייתרת משום שהפוסטמודרניזם פירק את האפשרות לדעת, להיות אדם יודע באופן עמוק. הספקנות הרדיקלית לא השאירה אבן על אבן, והצביעה על המיתוסים המכוננים של האידאולוגיות ועל מנגנוני הכוח שהם מסווים, ועל כן, הם אינם שונים כל כך מן המיתוסים הדתיים.
תזת מות האלוהים הציעה מיתוס של תחיית האדם וחירותו, ומוות לכל סמכות, על כל המשתמע מכך. בראש ובראשונה פורקה הדת לכלל מרכיביה; עוקר המיתי שבה, היא נחשפה כחלולה, ככוחנית. אך בו בזמן שהכריזו על מות האל, יצרו המודרניסטים בעצמם מיתוס גדול ומארגן: קהילה, ערכים ופרקטיקות השייכים למרחב המיתי ונובעים ממנו. המיתוסים המודרניסטיים היו יבשים: הם שידרו מודעות עצמית שכלתנית, מעין הצהרה על מרחב ללא מיתוס מכונן. הכול התקיים במרחב המובן, המנותח, המוסק, המונע מספקנות מתודית, כזו המסירה את הקסם מעל הדברים ומביטה בהם נכוחה. בפועל, המודרניסטים הציעו מטא-נרטיב, מיתוס שמכונן את עצמו כמרכז ראשוני במציאות ושאמונה בו תוכל להביאנו אל הגאולה.
להשיב את הקסם
אך הפוסטמודרניזם הציג גם בעיה, ואחת התשובות לה מתקבלת באמצעות מבט מחודש על מיתוסים ודרכם. לכאורה, הפוסטמודרניזם אינו אלא המשך ישיר של תופעת החילון. המודרניזם, שהרג כל סמכות והעצים את האינדיבידואל, סלל את הדרך לפירוק גדול יותר, לחשיפה נוספת של סמכויות. הפרטיקולריות של האינדיבידואל הפכה לסינגולריות שלו, ובסופו של עניין לסינגולריות של כל המצבים. במובן הזה, אם החילוניות סימנה קווים אידאולוגיים על ידי פירוק הדת, הפוסטמודרניזם העמיד את הפירוק בראשית הדברים, והשלים את המהלך – מספקנות מתודית לרדיקלית.
כלומר, החילוניות בראשיתה הציבה מיתוסים שהחליפו את המיתוסים הגדולים של "הדת", אך ברגע שהמהלך מוצה עד תום – הפירוק הפוסטמודרני פירק גם את החילוניות המודרניסטית מנשקה, והביאהּ עד ייאוש או אדישות. במציאות הזו, ההגדרה 'חילוני' הפכה למיותרת: החלפת או למעשה החרפת השאלה – או, יש לומר, אפשרותה שאילת השאלה המתמדת (כרגרסיה אין-סופית של שאלות), למעשה זנחה את השאלה כמחוללת חירות והפכה למצב קיומי שבו לשאלה עצמה יש מטען חורג.[7] זהו מצב שלם של תנועת חיים, שיש בה תנודה קשה וצורמת שאינה נותנת משען, ובשל כך מציבה את האדם בפני הצורך במשען – חילוני כדתי, מאמין ככופר, כולם יבקשו את הקסם שאבד.[8] הפרפראזה המוכרת על דברי מרקס, "הדת היא אופיום להמונים", ניסתה לשחרר את האדם מכבליו, אך בפועל לא העריכה נכונה את הרגשות הדתיים – את חיפוש הקסם – שבכל אדם. הקסם מסרב לסור מן העולם, והוא שב אלינו דרך השיח המיתי (הניו-אייג' הוא דוגמה טובה לכך).
לפיכך, האדישות אינה האופציה היחידה: אופציה אחרת היא לחתור לעבר מרחב הרמוני יותר, לשים קץ למכניזם האידיאולוגי של המודרניזם והמיתוסים המטא-נרטיביים שלו, ולדבוק במיתוסים קטנים ואישיים יותר.
בדומה לכך, ניתן לומר היום: מות האלוהים מת בעצמו, אנחנו הרגנוהו. היה זה מוות מיותר, מהיר חֵמה, שבו לא התאבלנו מספיק, שכן לא הייתה בנו היכולת, ועל כן יש לגלול את האבן ולשוב לחיינו. הוא לא כלל מוות של ממש, אלא בעיקר הספד ממושך, שבו המספיד מרוכז באבדנו ולא באבדתו. היום תיתכן לו בריאה מיתית חדשה, כזו שאיננה מספקת לו סמכות אך משיבה את הקסם אל העולם.
הענווה של הספקנות הרדיקלית
בשלב זה מופיעות בעיקר שאלות. כיוון שאין חברה ללא מיתוסים, שומה על חלקים במציאות להיות מלאים יותר ולספק תחושת ערך. האם עלינו לקרוא כיום: "הבו מיתוסים חדשים"? האם עלינו לייחל לשוק פתוח של מיתוסים, ובעיקר של ההתייחסות אליהם, ללא המועקה של מושגי חובה וסמכות? ואולי כאן טעה ביאליק, שלא חזה את ההתפתחות החדשה בעולמנו והניח שהחיבה לא תעמוד ללא החובה?
כך או כך, אנו רואים כיצד מתפתחים כיום מיתוסים "קטנים", על אף הפרדוקסליות שבמושג. אלו מיתוסים אישיים יותר, כמו גם זהירים יותר. אין בהם מטא-נרטיב גואל, אך הם מלאים באפשרויות משחק.
ההוגים הפוסטמודרנים הצביעו על מנגנוני הכוח של החילוניות הפוזיטיבית, ועל כן כל סוג של מיתוס מכונן מעורר כיום חשד לכוחנות מוסווית. אך כיוון שלא ייתכן מרחב נטול ערכים, הערכים הופכים למינימליסטיים, ללא-מכפיפים, לחסרי היררכיה פנימית או יומרה לאובייקטיביות. הם קמים תוך התנגדות עזה למטא-נרטיב שעלול להיבנות מתוכם.
הניסיון לאחד חילונים סביב מערכת ערכים מארגנת, חדשה או ישנה, הוא חסר טעם: רוב בני האדם אינם מעוניינים כיום להתאחד במובן הזה. הם מבינים את המניפולציות של סמכויות עליהם, והם לא בוחרים לחיות את חייהם תחת סמכות טוטאלית בשום מסגרת. יתרה מכך, השימוש בשפה הישנה, המציגה מושגים כמו חילוניות או דתיות, אינו תורם עוד: המושגים חסרי המובן הללו מבלבלים את השיח ושולחים את המחפש אל בור ריק ממים. במובן הזה, השיבה המבורכת אל המיתוסים – הקטנים והאישיים – היא שיבה אל הדתי, אך ללא מוסדות הדת; היא חזרה לעולם של תשובות, אך ללא אוטופיות; אימוץ מחדש של השפע במרחב ארצי, מבלי להפוך אותו לכוח שולט בידיך.[9]
האם ניתן וכדאי לשוב לתמימות שנייה של מיתוסים גדולים, של גאולה אפשרית ואוטופיה? למצב שבו מעניקים שוב את הכוח לגורם מסוים, לסמכות, לאמונה, גם אם בתנאים מגבילים? הדיון בשאלה גדולה זו חורג מתחומי המאמר. אך גם בדיעבד, אין טעם בביזוי הנאורות: כלים כמו החשיבה המדעית והספקנות המתודית משמשים אותנו נאמנה. אך היומרה בדבר 'קִדמה' – נעלמת, ושיח גאולי של מודרנה הוא יהירות שלא במקומה. במקום זאת, יש להביט בענווה שמציעה לנו הספקנות הרדיקלית, לשחרר את שפת החילון והדת ולהתבונן במיתוסים שמכוננים את חיינו, משיבים את הקסם לעולמנו, נוצרים ונעלמים ככלי משחק.
[1] דוגמה היסטורית מובהקת היא מושג העצם האריסטוטלי, שהוטען ונכבש שוב ושוב על ידי פילוסופים בימי הביניים ולבסוף על ידי שפינוזה, עד שתש כוחו.
[2] עיון דומה באופיו אך שונה בתצורתו ניתן ואף ראוי להציע לקריאת המושג 'דתי', שגם אותו יש לראות כמיותר מתוקף מציאות חיינו היום.
[3] פיני איפרגן, 'החילון: קטגוריה של עוולה היסטורית? דיון בספרו של הנס בלומברג "הלגיטימיות של העידן המודרני"', בתוך: יוכי פישר (עורכת), חילון וחילוניות: עיונים בין-תחומיים, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, תשע"ו, עמ' 95.
[4] זלי גורביץ, 'מסה: עיון במושג "חילונות", בתוך: חילון וחילוניות: עיונים בין-תחומיים (לעיל הערה 3), עמ' 45.
[5] שלמה אבינרי, 'נגד חילוניות חלולה', הארץ,05.01.2017, .http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3219799
[6] רם פרומן, 'חילוניות חדשה ואטרקטיבית', הארץ, 08.01.2017, http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3222422.
[7] על העמדת השאלה כגורם ראשוני, כזה המעורר חרדה אך גם הופך למציאות בפני עצמה ראו ז'אק דרידה, על הכנסת אורחים, תרגום: דניאלה יואל, רסלינג,2007, עמ' 57-54.
[8] על תהליך הסרת הקסם מן העולם ראו יהודה שנהב, 'הזמנה למתווה פוסט-חילוני לחקר החברה בישראל', בתוך: חילון וחילוניות: עיונים בין-תחומיים (לעיל הערה 3), עמ' 153-149.
[9] במקביל יש לציין את אלו שמאמצים את הכוח אל לבם, כביכול אומרים: "אם הכול קשור בכוח, מדוע שהכוח לא יהיה אצלי?". כנגדם מתעוררת בעייתם של הנמנעים מכוח, המסרבים להתאגדות שמעוניינת להפעיל כוח, ועל כן נתונים לכוח מסוכן מולם.
*עומרי בן דור
עומרי בן דור הוא תלמיד מחקר לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, מנכ"ל רדיו מרכז העיר ירושלים, יוצר בתחום התרבות בירושלים, מנחה קבוצות לימוד ומלמד בבתי מדרש שונים
