לאחר השביעי באוקטובר, ואל מול הקושי האישי, המקצועי, החברתי והלאומי אנו נדרשים כאנשי חינוך למחשבה אחרת. לא להתרחק מהאש, אלא להנכיח את הקושי, לדבר עליו ולהתמודד איתו. באמצעות כלים מן המסורת היהודית והמסורתיות המזרחית מחד, ומסורת הפילוסופיה לחינוך ביקורתי מאידך, נוכל לייצר עבור הכיתה קרקע טובה לצמוח ולהתפתח ממנה ברגעי משבר.
מבוא
להיות מורה בישראל בשנת 2024 זה לחוות את המציאות המאתגרת ביותר ולנסות לתווך אותה לכיתה של שלושים בני-נוער מתבגרים. לתווך להם מלחמה עקובה מדם, דמוקרטיה, מחאות, מעמדות לצד רצון לשותפות, שוויון ואחדות אמיתית. לתווך להם אמת ושקר אל מול עולם של מדיה חברתית דורסנית ואלימה שהאמת היא ממנה והלאה. לנסות להצמיח אותם אל עולם מלא תקווה ואפשרויות כאשר בכל בוקר מתפרסמים עוד שמות של חיילים וחטופים הרוגים. אחרי השביעי באוקטובר, הכל נכנס לכיתה: מוות, אלימות, צדק, מלחמה, פגיעות מיניות, חוסר ביטחון ומה לא.
אל מול הקושי האישי, המקצועי, החברתי והלאומי אנו נדרשים כאנשי חינוך למחשבה אחרת. או, אולי, למחשבה מקורית ששורשיה נעוצים עמוק במסורת היהודית ובמסורת של הפילוסופיה לחינוך ביקורתי. במקום להתרחק מהאש ולנסות לכבות אותה על ידי שתיקה ומבוכה, לנסות לגעת בה בכלים שיש לנו כאנשי חינוך וכיהודים. להנכיח את הקושי, לדבר עליו, לחשוב אותו ובסופו של דבר להתמודד איתו בצורה הטובה ביותר. לגעת ביהדות, דווקא עכשיו; לנהל שיח ביקורתי על המצב, דווקא עכשיו. מתוך תפיסה כי ארגון ודיוק המחשבה יוכלו לייצר עבור הכיתה קרקע טובה לצמוח ולהתפתח ממנה ברגעי משבר. איש החינוך הברזילאי פאולו פריירה יוכל לעזור לנו לנסח את המקום המשחרר והביקורתי והתורה המסורתית-מזרחית תעזור לנו לנסח את המקום היהודי הרלוונטי לחברה שלנו כיום.
ביקורתיות אינה שמיטת הזהות של התלמיד מתחת לרגליו, אלא להפך. מדובר בפיתוח אחיזה חזקה, מורכבת ועמוקה יותר של התלמיד באורחות חייו ובהקשר אליו הוא נולד.
פאולו פריירה וחינוך לצדק חברתי
המדיה החברתית עם הערעור הקיומי שבה, הבדידות הלאומית והשקרים השטחיים שהיא מביאה עימה בתקופה הזו, צריכים לעורר אותנו כחברה ולקרוא לנו להעמיק בלימוד ובחקר ההיסטוריה והיהדות (מקצועות שלצערי הולכים ומתדלדלים במערכת החינוך שנה אחר שנה). הערעור הגדול שאנו חווים יכול להיות קריאה להעמיק את המחשבה על המציאות הישראלית כולל חשיפה למושגים בסיסיים שיעזרו לתלמידינו להתמודד אל מול שקרים ותקיפות אנטי-ישראליות ברחבי המדיה והעולם. להעמיק בלימודי ההיסטוריה, לפתח אותם לרמה הגבוהה ביותר. ללמוד על גישות אקטואליות לסכסוך הישראלי-ערבי, להבין את המזרח התיכון וההקשר שבו אנו חיים. להעמיק בלימודי יהדות ולחזק את השורשים והאחיזה שלנו בישראל ובציונות. כל אלו, במידה והיו מפותחים יותר היו מקנים לי ולתלמידיי מקומות אחיזה חשובים בימים בהם הכל מתערער.
אם בעבר להיות ישראלי-ציוני הייתה עמדה מובחנת ומבוססת עבור אזרחי המדינה שפעלו באופן אקטיבי לבניינה, כעת עבור הדור שנולד למדינה קיימת ומשגשגת יש לייצר משמעות חדשה ואקטיביות לנוכח האתגרים החדשים העומדים לפתחם.
כשלמדתי חינוך ב'מכון כרם' בירושלים, היה קורס שעסק בפילוסופיה של החינוך מתוך הקשרים של צדק חברתי. פאולו פריירה, איש החינוך וההוגה הברזילאי, כיכב בין רשימות הקריאה שלנו והביא עימו רוח חדשה שהרחיבה עבורנו המחנכים לעתיד את הפרספקטיבה שדרכה אנו יכולים להסתכל על החינוך ועל מה שמתרחש בכיתה. פריירה ראה בחינוך איכותי וטוב, כזה המביא לידי שחרור התלמיד מכבלי החברה, כזה שמוציא את התלמיד לעולם כשיש באמתחתו את כל הכלים החשובים ביותר על מנת לצאת לעולם כאדם משכיל, ביקורתי, חופשי, נאור, פוליטי ואחראי.
התלמיד המשכיל על פי פריירה, הוא כזה שהמציאות לא מפחידה אותו, כי יש לו כלים להתמודד איתה ברמה האינטלקטואלית והמושגית. הוא משוחרר כי הוא כבר התמודד עם אתגרי המציאות בכיתה וכעת בבואו לפגוש את העולם שבחוץ הוא יכול ליצור תיקון ועשיה חיובית ולא רק להיות מופתע מהמתרחש.
רק מתוך ידע ומחשבה מורכבת ניתן להתחיל לבקש תשובות לשאלות ולא רק להיוותר חסרי אונים וחסרי כלים פרקטיים אל מול מציאות קשה ואכזרית.
[…] חייבת ההנהגה המהפכנית לנקוט חינוך מכוון. מורים ותלמידים (מנהיגים והמוני עם), שמטרותיהם משותפות, אלה גם אלה סובייקטים הם, לא רק במשימת חשיפתה של המציאות האופפת אותם, ובכך הם לומדים להכירה תוך ביקורת ואף במשימת יצירתו מחדש של הידע הזה. בלומדם על אודות המציאות, באמצעות חשיפה ופעולה משותפת, הם מגלים את עצמם כיוצרים-מחדש ללא הרף. כך אמנם תקבל השתתפותם של המדוכאים במאבק למען שחרורם את האופי המיועד לה: לא השתתפות מזויפת, אלא מעורבות תוך התחייבות.
בהקשר המלחמתי הדגש על ההיסטוריה מצד אחד ועל ההווה הפוליטי והחברתי בישראל מצד אחר הוא הכרחי. לתת לתלמידים סקירה היסטורית של המצב הפוליטי בישראל והגישות השונות, לצד ההתמודדות אל מול האיום הביטחוני והגישות להתמודדות עימו לאורך השנים. הסתכלות על המציאות כתוצאה של מעשים שונים שנעשו בעבר וכתוצאה של בחירה הינה קריטית בחינוך ובבניית חברה מתפקדת ואחראית. אמנם הטבח היה פתאומי ואכזרי במידה שלא יכולנו לשער, אך ההתמודדות עימו והמקום שבו הוא תפס אותנו כחברה, אלה דברים שיהיו ידועים מראש ויכולנו להתמודד עימם אחרת.
בתקופת המלחמה, וגם הרבה לפניה, הדגש ששם משרד החינוך על התמודדות עם קשיים בעולם ובחברה היה על הפן הרגשי שבהם. כיצד נוכל להכין את תלמידנו להתמודדות עם העולם מבחינה רגשית, לגרום לתלמיד להרגיש טוב, להרגיש בנוח, להרגיש חשוב ושייך. אך שכחנו את האמת הפשוטה שאליה מגיעה התלמיד בכל יום בבוקר, האמת שקשורה במחשבה בריאה ולא רק ברגש בריא. בית הספר כמקום מחנך המשתמש בידע ובמיומנות על מנת להכין את התלמיד לחיים. יש ערך רב, במיוחד במציאות הוירטואלית והמהירה של עולמנו הפוסט-מודרני, להכין את התלמיד מבחינה מחשבתית ומהותית אל עבר יציאתו לעולם כדי להתמודד עם השפה, המושגים והאתגרים שניצבים לפניו. לכך נדרשת ידיעה מעמיקה ולא רק אישיות רגשית חיובית.
כיצד מחנכים לביקורתיות ולשחרור במציאות הישראלית? מתחילים מהבהרה של המושג 'ביקורתיות' ומפסיקים לפחד ממנו. ביקורתיות בהקשר של למידה וחינוך היא היכולת של האדם להתבונן במציאות בצורה ישירה וכנה עד כמה שניתן. לבחון בעיה מסוימת מכל צדדיה, להכיר את הדעות השונות לגביה ולנסות לפתח דרך הכרות זו דעה עצמאית וחדשה או לחלופין הזדהות עם דרך כזו או אחרת. לא מדובר בפקפוק או בשמיטת הזהות של התלמיד מתחת לרגליו, אלא להפך. מדובר בפיתוח אחיזה חזקה, מורכבת ועמוקה יותר של התלמיד באורחות חייו ובהקשר אליו הוא נולד. בחברה שדורשת מהאדם הקרבה רבה מבחינות שונות (גיוס, התמודדות יומיומית עם קשיים ביטחוניים וכלכליים ועוד), על החינוך להיות קרקע יציבה ובריאה להעמקה הסיבות והמשמעות של הקרבה זו ולשאילת שאלות טובות יותר על המצב כפי שהוא היום. בתקווה להפוך לאנשים פעילים, יוצרים ואכפתיים במרחב הציבורי, לעומת אנשים שמקבלים את המציאות כפי שהיא ומרגישים חסרי יכולת לתפקד בה ולשנות אותה לטובה.
בתקופת המלחמה, הדגש ששם משרד החינוך על התמודדות עם קשיים היה על הפן הרגשי. שכחנו את האמת הפשוטה שקשורה במחשבה בריאה ולא רק ברגש בריא.
הצד השני, או אולי ההמשך של חינוך לביקורתיות, קשור גם ליכולת להטיל ספקות ולשאול שאלות על המציאות. למה הגענו למצב הזה? איך זה קרה? מה אפשר לעשות אחרת? רק מתוך ידע ומחשבה מורכבת ניתן להתחיל לבקש תשובות לשאלות הללו ולא רק להיוותר חסרי אונים אל מול מציאות קשה ואכזרית ולהרגיש אל מולה חסרי כלים פרקטיים ואקטיביים להתמודדות. האדם הוא יצור חושב ופועל, החינוך אמור לספק לו קרקע למחשבה פורייה, יצירתית, מעמיקה ומורכבת וכן אפשרות לשאילת שאלות וניסיון אמיתי למציאת פתרונות אפקטיביים במציאות מורכבת וקשה.
יהדות בכיתה: כמה, למה ואיך?
אחת מהסוגיות הכי בוערות בחברה הישראלית היא הסוגיה היהודית: ישראל כדמוקרטית ויהודית או כיהודית ודמוקרטית? האם נוכל לחיות ביחד במגזרים השונים הנפרשים על כל גווניה של היהדות? בתוך בתי הספר הסוגיה בוערת כאשר תכנים מסוימים נפגשים עם המושגים של 'הדתה' או 'חילון'. ישנו פחד הולך וגובר בעיסוק בתכנים יהודיים ותעיד על כך ההתפוררות של מקצועות מדעי הרוח בבתי הספר וצמצום שעות הלמידה של מקצועות אלה. איגודם של המקצועות לכדי מקצוע אחד, דל ושטחי, ועוד שינויים שעולים חדשות לבקרים בכל שנה ובכל רפורמה. חוט השני העובר בין הרפורמות השונות הוא הרתיעה מהעמקה בתכני הלימוד היהודיים, דבר היוצר בורות וחוסר ידע בסיסי של תלמידים בכל שנוגע לארון הספרים היהודי ולזהותם היהודית והישראלית.
כיצד העמקה בתכנים של יהדות ומדעי הרוח קשורה להתמודדות ולצדק חברתי בזמני משבר ולחימה? דוגמה לכך יכולה להימצא בפרויקט "החכם היומי" של ארגון ההתחדשות היהודית-מסורתית-מזרחית 'כל ישראל חברים'. בין היתר, פרויקט זה מראה לנו כיצד תפיסה דתית מחויבת מתחברת עם ערכים של ציונות, עשיה חברתית והגנה על המולדת בצורה טבעית שלא מתפרשת לשתי פנים. כזאת שרואה את הצדק החברתי לנגד עיניה ואת הערכים של תיקון עולם, לצד לימוד וידיעת התורה שעליה העם שלנו נשען במשך שנות קיומו.
היהדות אינה רק תנ"ך או מנהגים כאלה ואחרים הקשורים לחגי ישראל. היהדות מייצגת תפיסת עולם רחבה של צדק חברתי, אמונה, מסירות נפש, חיים משגשגים וטובים, מוסר והליכות עולם. לא מדובר על הלכות של שמירת שבת בצורה כזו או אחרת, או על חזרה בתשובה. אלא על הרחבת הידע וההקשרים שלנו כעם על חיינו פה בארץ ישראל ובכלל. בשתי הפסקאות הקצרות (והלא ממצות) שאביא להלן אשקף את הקולות הלא נשמעים, בטח לא במערכת החינוך כיום, של יהדות אחרת. יהדות מסורתית, שמקורותיה מחכמי יהדות ארצות האיסלאם. צדק חברתי מתחיל מהאנשים שאותם אנחנו מצטטים וממשיך עד לתורת חיים שמטרתה תיקון עולם ושיפור פני החברה.
החכם והמקובל רבי מרדכי אליהו טען כי יש להשריש מנהג של התחזקות בלימוד מוסר ביום העצמאות, כדי ליצור התבוננות מפוכחת על החיים היהודים בא"י ולזקק ולחדד אותם כמה שניתן על מנת לייצר כאן חברת מופת צודקת וחזקה:
"בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז, היתה יהודה לקדשו" – כאשר יש קדושה בעם ישראל, אזי – "ישראל ממשלותיו"… יום העצמאות אמור להיות מיועד לחשבון נפש מדיני. חשבון נפש של כלל עם ישראל. זהו יום שבו יש להתחזק בלימוד מוסר – מוסר הנביאים, מוסר של ה"פלא יועץ", ה"מסילת ישרים", ו"חובת הלבבות". וגם הגויים צריכים ללמוד מוסר, כפי שלימדו רש”י והמלבי”ם שהמוסר במזמור זה מופנה גם לאומות העולם – "שמעו זאת כל העמים".
בהקשר של עשיה ומעורבות בחברה הישראלית, טוען חכם לוי סעדיה נחמני כי על כל אחד מעם ישראל לפעול למען החיים פה במדינה. להתנער ממנהגי הגלות ולקחת את הכוח לידיים שלנו, בעליה לארץ, בהתיישבות, בפעולות למען הקמת ושגשוג המדינה. הוא קורא למעורבות חברתית מתוך מקום של תורני ומתוך מחויבות לשלום, לקירוב לבבות ואף להחזרת השכינה לא"י. הוא קורא לכולם, לא מבחין בין הזרמים השונים ביהדות הישראלית, למעורבות חברתית ולשמירה על המוסר בעידן של שלטון יהודי עצמאי בא"י. ניתן למצוא כאן קריאה גם לציבור החרדי לקחת חלק ובכלל להתבונן בחיים החברתיים שלנו בא"י מעמדה מוסרית שיש בה לקיחת אחריות.
יש הסוברים כי אין לנו אלא לחבוש את ספסלי בית המדרש ולהתעמק בתלמוד תורה וקיום מצוותיה, בדיוק כמו שנהגנו בגולה, והגואל יבוא מאליו. אם כך ננהג הרי שאנו מתעלמים במכוון ממקראות מפורשים בתורה בנביאים ובכתובים, הצד השווה שבהם הוא החיוב לקום ולהתנער משגרת חיי הגלות. לא לשבת בחיבוק ידיים, אלא לאזור כוחות, ולפעול ולהחיות את נפש העם ולאחד אותו […] הגישה על פיה אין לנו אלא להמתין עד שיבוא הגואל, היתה צודקת כל עוד היינו תחת שליטת אומות העולם. או אז, כל התעוררות משיחית היתה עלולה לסכן את עצם קיומנו […] היום אדרבה, כל התעוררות והתגייסות בדרכי נועם ובנתיבות שלום לקרב לבבות, יש בכוחה להציל את המצב ולהשיב את השכינה למדורה הטבעי שהוא עם ישראל בארץ ישראל.
מעניין למצוא בדברים אלה כי השילוב בין הדתיות והרוחניות, בין השפה שבה הגאולה והשכינה נוכחות באופן מלא, ובין הקריאה לעשייה, למוסריות וללקיחת אחריות – נוכח באופן מלא וללא סתירה כלל. הרוחניות מתגלה בעשיה המוסרית של האדם בעולמו, בפעולות שהוא נוקט עבור עולם שבו הוא עצמאי ויוזם למען הטוב והנכון בעולמו.
ביצוע – איך זה נראה בכיתה?
בחזרה לכיתה של אחרי השביעי באוקטובר. נשאל את התלמידים מה מעסיק אותם ביחס למצב? מה חסר להם מבחינת ידע על המצב? מה הדבר שהכי מצער/מעצבן אותם ואיך אפשר להעמיק בו מבחינת ידע ותובנות? את מי הם היו רוצים לפגוש לשיחה? לחשוב ביחד איתם ולהביא אותו לכיתה. איזה שאלות יש להם על המצב? שאלות פילוסופיות, קיומיות, פוליטיות, חברתיות וכן הלאה.
ללמוד עם הכיתה. להשהות תגובות ולא לבוא עם ידע, אלא עם שותפות ולמידה ביקורתית ומשותפת. לתת לתלמידים להעביר שיעורים, להזמין הורים לכיתה. לנהל דיון בנושאים אקטואליים שונים העומדים על הפרק. לדבר עם אנשים ולא עליהם. להתמיד בשאילת שאלות. אולי בסופו של לימוד אף לדחוף לתוצר מעניין בדמות מאמר, תמונה, כתיבת עיתון אקטואליה כיתתי, ציור או שאילתא לחבר-כנסת.
לא להזניח את היהדות. לקחת כמטרה את האוריינטציה של התלמידים בארון הספרים היהודי ולחשוף אותם אליו כמה שניתן. לחשוף קולות שונים בתוך העולם היהודי – הקול המזרחי-מסורתי, הקול השמרני חרדי, הקול הליברלי ועוד קולות צבעוניים אחרים שבדרך כלל לא מושמעים בכיתה. להביא אנשים לכיתה לדבר ולשמוע. לשאול אותם מה המורכבות של הקולות הללו, כיצד ניתן לגשר על הפערים ובכל זאת לחיות יחד. למצוא את הגשרים וההסכמות הרחבות שעולים מתוך הקולות השונים.
להתמודד עם שאלות מוסריות דרך טקסטים יהודיים-ישראליים במדעי הרוח. מצוות המלחמה והיחס לשבויים במקרא ובהלכה מעלים שאלות ודילמות שיכולות לעזור לנו להתמודד עם המצב הקשה בצורה מוסרית. להבין מה המקרא מבקש מהאדם הישראלי בזמן מלחמה, מהן הנורמות המתבקשות, איך ההלכה היהודית מתמודדת עם מצוות פדיון שבוים, מה הייעוד של הלחימה ומה היחס הראוי לאויב ולעם פנימה. לעיתים השימוש בטקסט שלא עוסק במצב הנוכחי באופן ישיר, יכול לעורר את התלמידים לשאלות מוסריות רחבות יותר ובכך לחדד את הדעה והמחשבה שלהם על הדילמות המורכבות שאנו מתמודדים איתם בימים אלה.
מתוך השיעורים המשמעותיים שהיו לנו בכיתה בימיה הראשונים של המלחמה זכורים לי במיוחד שיעור התנ"ך שעסק באונס תמר על ידי אמנון אחיה ושיעור האקטואליה שבו הדגמנו כיצד מסקרים את המלחמה אתרי חדשות שונים בארץ ובעולם. הדיבור על אונס בצורה עקיפה דרך הסיפור המקראי, הצליח לאוורר עבור התלמידים את הפחדים והשמועות שהיו באותה התקופה סביב מקרי האונס האכזריים שהתרחשו בשביעי לאוקטובר. היכולת של הכיתה לבטא את הסלידה ממעשים שכאלו ולשמוע את קולה של הקורבן ולעסוק בו, היוו מקור לנחמה ולתחושת ביטחון בכיתה ובנורמות הראויות לחברה הומנית ושוחרת שלום.
לעיתים השימוש בטקסט שלא עוסק במצב הנוכחי באופן ישיר, יכול לעורר את התלמידים לשאלות מוסריות רחבות יותר ובכך לחדד את הדעה והמחשבה שלהם על הדילמות המורכבות שאנו מתמודדים איתם בימים אלה.
פתיחת אתרי חדשות מגוונים בארץ ובעולם איפשרה לכיתה לשים לב באופן ביקורתי לשימוש במילים בהן אותם אתרים בחרו לתאר את המצב המדינה ואת מה שמתרחש בה. רגישות יתרה לניסוח, השמטת עובדות, מילים המבטאות פחד באתרים ישראליים לעומת מילים המבטאות חוסן ועוד. שיעור זה ושיעורים רבים שבאו בעקבותיו הפגישו את התלמידים עם היכולת שלהם להיות אקטיביים גם כשהם צורכים חדשות או כל מדיה חברתית אחרת הנוגעת לתיאור חייהם במדינה. לא עוד עמדה פאסיבית של קבלת הנאמר באופן מוחלט, אלא עין ביקורתית ומלומדת על המצב ועל היכולת לתאר אותו בצורות שונות המנתבות את האדם לפרשנות מסוימת.
סיכום
דווקא בזמנים כאלה כשנראה שאין מילים. שהרוע האנושי חצה את כל הגבולות, שהפירוד והניכור חצו משפחות וקהילות. דווקא כאן, לנו כאנשי חינוך יש תפקיד. לתת קרקע למחשבה במיטבה. לתת קרקע לשאלות ולתת כיוונים לתשובות, גם אם הן מהוססות או לא מהודקות עד הסוף. יש לנו את הזכות לבוא לכיתה ולעמוד לצד התלמידים שלנו ברגעי משבר וקושי לצד רגעי פריחה וצמיחה. להציע להם ממה שיש לנו כתרבות וכחברה להביא. חינוך יהודי מעמיק, מחשבה פילוסופית ביקורתית, שאילת שאלות מעמיקות. כדי להצדיק את מטרת החינוך שבגינה הגענו לכיתה, עלינו לעלות לשיח וללימוד את מה שחשוב. כשמסביב הכל מתפרק, אנחנו יכולים להיות אי של מחשבה, שאלה ולימוד איכותי שמוביל לעשייה, לאחריות ובסופו של דבר לחברת מופת אמיתית הנשענת על מקורותיה העמוקים שלה.
_________________________________________________________________________
*שלומית בוני- מתגוררת בירושלים ומלמדת בתיכון קשת. מחנכת ומורה לספרות ומקרא. בוגרת מכון כרם ובעלת תואר שני בחינוך יהודי מהאוניברסיטה העברית.
