"נכשלנו. אחרי עשור של כתיבה, פעילות, חינוך ועמותות יש אמנם הרבה יותר ידע והבנה בתחום אבל קשה לומר שהנושא הסביבתי תפס איזשהו מקום של כבוד במחשבה היהודית המודרנית". אהרן אריאל לביא, מהפעילים המרכזיים בניסיון לפתח מחשבה סביבתית יהודית ולהטמיעה בציבור, עורך חשבון נפש ציבורי על יחסי יהדות וסביבה בישראל, ומציע ללמוד מאחינו שמעבר לים
עשור של ניסיונות
"אני מקנא בך", כך כתב לי ידיד לא־יהודי מארצות הברית במייל לפני יותר מעשרים שנה, כשהייתי נער חילוני סקרן בתיכון, שחלם על מהפכות גדולות לתיקון האנושות.
"מדוע אתה מקנא בי?", שאלתי בחזרה (באנגלית כמובן).
"מכיוון שאתה מדבר עברית".
"וואלה, כמובן שאני מדבר עברית, אני ישראלי, לא הלכתי לאוניברסיטה בשביל זה. אבל מה כל כך מיוחד בעברית?".
"אתה יכול לקרוא את כל הספרים המסתוריים הללו, כמו התלמוד, והזהר והקבלה".
טוב, גם הוא וגם אני לא ידענו אז שהספרים הללו אינם באמת בעברית, בטח לא בעברית מודרנית, ושגם אם אתה דובר עברית זה לא אומר שאתה יכול פשוט לפתוח דף גמרא ולהבין מה כתוב שם. הקשר בינינו התנתק מאז ואני מניח שהוא עדיין לא יודע את זה. אבל המייל שלו עורר את סקרנותי, ואמרתי לעצמי שאם בחור אמריקאי שאינו קשור ליהדות בשום צורה מתעניין כל כך בכתבים העתיקים שלנו, אז אולי גם לי כדאי להעיף מבט. מבלי לדעת, הוא שלח אותי למסע ארוך של למידה, בו הבנתי בדרך הקשה שצריך קצת יותר מאשר עברית כדי להבין את התלמוד והזהר, אבל בסופו של דבר הצלחתי לסיים עשרות מסכתות (ותודה נצחית לרב שטיינזלץ שפתח עבורי ועבור שכמותי את הדלת), אף קיבלתי הסמכה לרבנות מהרב ריסקין, ובע"ה אני עתיד לסיים את הש"ס כולו בזמן הקרוב.
בתקופה בה חזרתי בתשובה באופן רשמי, לפני כ־14 שנים, עוד היה מקובל בקרב בעלי תשובה צעירים לערוק מייד לעולם החרדי ולעטות על עצמם תחפושת; מהלך שברבות הימים התברר כבעייתי מאוד עבור רבים מהם. למזלי נחשפתי כבר אז לירחון אדרבה ז"ל, שהצביע על הקשיים הללו, והחלטתי מלכתחילה ללכת יותר לכיוון הדתי־לאומי. המהלך הזה התחבר גם עם הדבר המרכזי שמשך אותי ליהדות, ולחיבור בין יהדות לסביבה (הדברים הבאים הם מסקנה אישית שלי, ואינם מחייבים): בשונה משיטות מחשבתיות ורוחניות אחרות, שרבות מהן למדתי גם כן מאז התיכון בהתמדה, היהדות מאפשרת – לפחות באופן תיאורטי – לגעת בכל מנעד הסוגיות המונחות על שולחן האנושות באמצעות אותו מערך של ערכים ומבנים מחשבתיים. לדוגמה, אפשר להשתמש במבנה הספירות כדי להבין את הנפש הפנימית, אבל גם כדי לדבר על זוגיות, חינוך ילדים, בניית קהילה, כלכלה לאומית ויחסים בינלאומיים (דברים שלמדתי מהרב גינזבורג). לעומת זאת, אם ניקח את מרקס או ממשיכי דרכו למשל, יהיו להם דברים רבים ואינטליגנטיים לומר על הכלכלה הלאומית או על מבנה שוק העבודה (דברים שלעניות דעתי מוטעים ברובם, אבל כדי להתמודד עם טענותיהם צריך ללמוד ולהבינן ברצינות). לעומת זאת, אם תבקש ממרקסיסט עצה בנוגע לתהליך נפשי פנימי שאתה עובר, או לגבי משבר בזוגיות, לא יהיה לו משהו חכם במיוחד לומר (לפחות לא מתוך המרקסיזם). הדבר נכון גם בכיוון ההפוך, מצד שיטות רוחניות שונות בעולם שיכולות לומר דברים אינטליגנטיים מאוד על נפש האדם (שוב, אפשר לקבלם או לדחותם אבל אי אפשר לבטלם כלאחר יד) אבל אם תשאל בודהיסט או אנתרופוסוף מה עמדתו לגבי מדיניות הריבית של בנק ישראל או מנגנון החוב הלאומי הוא כנראה לא יבין על מה אתה מדבר (לפחות לא מתוך כתבי הבודהיזם והאנתרופוסופיה).
מתוך כך, הצבתי לעצמי למטרה כבר בשנים הראשונות של התשובה לנסות ולקדם כמיטב יכולתי חשיבה יהודית בתחומים בהם עסקתי והתמחיתי עוד לפני התשובה, ובעיקר כלכלה וסביבה. התמזל מזלי להכיר את הרב דב ברקוביץ' ולהצטרף לבית המדרש שהקים כדי לעסוק בנושא, ומאז כתבתי ופרסמתי רבות בעניין. אינני רואה בעצמי הוגה דעות בכיר או מוביל דעה, וגם בתואר 'רב' אני מקפיד כמעט ולא להשתמש, אבל בתור מי שהיה – ואולי עודנו – פעיל מאוד בתחום, ארשה לעצמי לכל הפחות, במאמר זה, להציג דין וחשבון קצר על עשור של ניסיונות, מצדי ומצד רבים אחרים, לפתח מחשבה סביבתית יהודית ולהטמיעה בציבור.
אינני רואה בעצמי הוגה דעות בכיר או מוביל דעה, וגם בתואר 'רב' אני מקפיד כמעט ולא להשתמש, אבל בתור מי שהיה – ואולי עודנו – פעיל מאוד בתחום, ארשה לעצמי לכל הפחות, במאמר זה, להציג דין וחשבון קצר על עשור של ניסיונות, מצדי ומצד רבים אחרים, לפתח מחשבה סביבתית יהודית ולהטמיעה בציבור.
איפה נכשלנו?
ראשית אפתח ואומר שנכשלנו. אחרי עשור של כתיבה, פעילות, חינוך ועמותות יש אמנם הרבה יותר ידע והבנה בתחום אבל קשה לומר שהנושא הסביבתי תפס איזשהו מקום של כבוד במחשבה היהודית המודרנית, אפילו לא בתת־מגזר מסוים בחברה הדתית. גם מבחינה מעשית, אמנם ניתן לראות היום יותר מודעות אבל עדיין מדובר בשינויים קוסמטיים, בפרט ביחס לגודל המשבר הסביבתי.
יחד עם זאת, צריך לומר שמדובר בחלק ממגמה עולמית ולא בהכרח בעניין ישראלי ספציפי. אני התחלתי לעסוק בנושא הסביבתי עוד באמצע שנות ה־90, בעקבות סרט שראיתי על הקטסטרופה הצפויה בעקבות שינויי האקלים ועליית מפלס הים. באותה תקופה היה מדובר בנושא אזוטרי יחסית בפוליטיקה העולמית, שרק החל לקבל נפח משמעותי (אמנת ריו המפורסמת לפיתוח בר־קיימא נחתמה רק בשנת 1992). בתחילת שנות ה־2000, בין השאר תודות לסרטו המפורסם של אל גור, הנושא הפך לפופולרי יותר ויותר ונכנס כמרכיב מהותי בשיח הפוליטי. השיח הזה חלחל גם לישראל אבל במידה מועטה בלבד, שכן בדיוק היינו אז בתהליכי התאוששות מהאינתיפאדה השנייה ומשנים ארוכות של מיתון כלכלי, במקביל לטראומת ההתנתקות וכל מה שבא אחריה. בעשור האחרון הנושא הסביבתי, ובפרט משבר האקלים והסוגיות הנלוות אליו (כגון הכחדה מואצת של מינים ביולוגיים), המשיך לצבור תאוצה אבל זו באה יחד עם פוליטיזציה מואצת של התחום שהפך נחלתו של צד אחד במפה הפוליטית.
כאשר התחלנו לעסוק בנושא, כאמור בשלהי העשור הראשון של שנות ה־2000 העליזות, אחד הגורמים המניעים לכך היה ההבנה שמדובר בנושא חשוב וקריטי מצד אחד, אבל גם שאיננו נתון כמעט במחלוקת פוליטית מאידך, ולכן יכול לשמש למעשה גשר לחיבור בין מגזרים בישראל, מעבר לתועלת שבשיפור המצב הסביבתי מצד עצמו. לצערי, כיום אלו כבר אינם פני הדברים. בעשר השנים האחרונות השיח בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט, הלך ונהיה יותר ויותר קוטבי ואנשים וקבוצות נאלצים לבחור לאיזה 'שבט' הם משתייכים, גם אם לא כל החבילה הרעיונית של השבט מסתדרת להם לחלוטין. הדבר מוביל לפשרות רבות ולבריתות שחלקן די מוזרות למען האמת.
לדוגמה, צמיחת המחנה השמרני בישראל (עליה כתבתי במקום אחר, ואצרף גילוי נאות: אני גם בוגר תוכנית העמיתים של קרן תקווה) בולטת בעיקר בציבור הדתי־לאומי אם כי במובנים רבים יש סתירות מבניות בין הניאו־שמרנות, הדוגלת בצמצום מעורבות המדינה בחיי הפרט, לבין רבים בציבור הדתי־לאומי הדוגלים בהעמקת מעורבות המדינה בחיי הפרט בתחומים האינטימיים ביותר, סביב סוגיות דת ומדינה. זו רק דוגמה אחת. על כל פנים, גם כאן מדובר במגמה עולמית, שכן המחנה השמרני לצורותיו השונות זוכה לצמיחה מואצת בעולם. מגמה זו היא מעין תמונת מראה לצמיחת המחנה הפרוגרסיבי, כאשר יותר ויותר אנשים עושים את הבחירה הבינרית בין שתי האפשרויות כדי להתמודד עם עולם מורכב באופן אינסופי. במסגרת עסקת החבילה האידיאולוגית הזו אנשים נוטים לאמץ, לעיתים מבלי משים, גם דברים שאינם מתיישבים בהכרח עם השקפת עולמם בעומקה, או שאין להם באמת הבנה בהם. לענייננו, אנשים רבים יקחו את משבר האקלים ברצינות תהומית, או לחלופין יתכחשו לעצם קיומו, על פי מה שנהוג בשבט האידאולוגי אליו הם בחרו להשתייך – גם אם אין להם כמעט מושג קלוש לגבי הסוגייה עצמה. למרבה הצער, אפילו סוגיית היחס לקהילת יוצאי אתיופיה הפכה תוך 24 שעות לסוגייה של ימין ושמאל.
מסגרת עסקת החבילה האידיאולוגית הזו אנשים נוטים לאמץ, לעיתים מבלי משים, גם דברים שאינם מתיישבים בהכרח עם השקפת עולמם בעומקה, או שאין להם באמת הבנה בהם. לענייננו, אנשים רבים יקחו את משבר האקלים ברצינות תהומית, או לחלופין יתכחשו לעצם קיומו, על פי מה שנהוג בשבט האידאולוגי אליו הם בחרו להשתייך – גם אם אין להם כמעט מושג קלוש לגבי הסוגייה עצמה
לא אוכל להיכנס כאן לעובי הקורה של הרקע המדעי הדרוש כדי להסביר את משבר האקלים ומה ניתן לעשות לגביו. אסתפק בציון העובדה שכ־97% מהמדענים בעולם העוסקים בנושא מסכימים שמדובר במשבר אמיתי ורציני שנגרם בשל הפעילות האנושית, ואף על פי שיש מחלוקות לגבי פרטים כאלו ואחרים בהבנת מנגנון האקלים, ויש מנעד של תחזיות עתידיות (קודרות יותר או פחות), אין מחלוקת על התמונה הכוללת. אחד המדענים העוסקים בתחום אף התבטא ואמר שבהינתן הידע המדעי הנמצא בידינו כיום, התכחשות למשבר האקלים כמוה כהתכחשות לעובדה שכדור הארץ סובב סביב השמש. יכולתי, מאידך, להקדיש את המאמר הזה לסקירה זריזה של יסודות המחשבה הסביבתית היהודית, יסודות שקיימים בהחלט, החל מהרעיון של "לעבדה ולשמרה" בבראשית, דרך הבנת מקומו של האדם בעולם, דיני בל תשחית, צער בעלי חיים, עיקרון הזהירות והאחריות לדורות הבאים ("כשם ששתלו לי אבותיי", "אם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" וכו') ועוד. אך אם השגנו דבר אחד מאז שיצאנו לדרך הוא שהדברים ידועים, פחות או יותר, נכתב עליהם רבות והמאמרים ודפי המקורות זמינים במרשתת לכל המעוניין בכך. במאמר זה בחרתי להימנע מעיסוק הן במדע והן בתורה, פשוט משום שאינני סבור שהצפה נוספת של עובדות ומחקרים לצד דרשות תורניות ישנו במידה משמעותית את המציאות. במובן זה, הכישלון של התנועה הסביבתית היהודית הצעירה הוא עמוק יותר, ומבני יותר.
להיות בצד הנכון של ההיסטוריה
הדבר הנפלא ביותר ביהדות, ובעומקם של דברים בתנועה הסביבתית היהודית, הוא שכישלון איננו אלא הקדמה לניסיון הבא, שייתכן שיסתיים גם הוא בכישלון ולכן ננסה שוב ושוב ושוב. כחלק מהפקת הלקחים ראוי ללמוד גם מהצלחות של אחרים. במקרה הזה, ההצלחה המרכזית נמצאת דווקא מעבר לים, ובעיקר ביהדות ארצות הברית. לא רק הנושא הסביבתי, אלא שלל נושאים חברתיים אחרים, התפתחו שם בצורה מעוררת השתאות בעשור האחרון הן בדמות כתיבה והגות (שרובה, למרבה הצער, איננה נגישה לקורא הישראלי דובר העברית) והן בדמות ארגונים, יוזמות ושינויים מעשיים באורח החיים של המוני יהודים. חלק אחד של הצלחה זו קשור, כמובן, לעובדה שרוב היהודים בארצות הברית נמצאים ממילא בצד הפרוגרסיבי של המפה הפוליטית, ולכן הם נוטים באופן טבעי יותר לאמץ פרקטיקות ידידותיות לסביבה. אך חלק מההצלחה הזו קשורה גם לאסטרטגיה אחרת שננקטה על ידי ארגונים מובילים שם, והיא מורכבת משני חלקים.
החלק הראשון של האסטרטגיה היה יצירת חיבור בין משבר הקיימות הסביבתי למשבר הקיימות היהודי. הארגונים המובילים בתחום, ובראשם Hazon (גילוי נאות: כותב שורות אלו עובד עם הארגון), השכילו להבין שהיהודים הצעירים מעוניינים בחיבור אותנטי של היהדות לחיים הממשיים ולסוגיות רציניות שעל סדר היום, ומגלים עניין הולך ופחות בטקסים היהודיים כשלעצמם. עוד הם הבינו שהיהודים המבוגרים יותר, מצד שני, מודאגים עמוקות ממה שנראה כנתק הולך ומעמיק בין הדור הצעיר ליהדות המסורתית (על כל גרסאותיה, מהרפורמית עד האורתודוכסית). החיבור בין עניין אמיתי וכן בסביבה (וסוגיות קשורות נוספות) לבין עניין אמיתי וכן ביהדות הוליד התענייננות בשני הצדדים והביא לפריחתה של תנועה סביבתית־יהודית בארצות הברית בעשור האחרון.
החלק השני של האסטרטגיה היה חיבור הנושא החיצוני לכאורה, קרי המשבר הסביבתי, לנושא פנימי ומהותי לאורח החיים היהודי. כלומר, אוכל. אוכל הוא דבר כה מרכזי ומהותי בחיינו, עד שאנחנו בכלל לא עוסקים בו ברצינות, פרט לכשרות במובנה הצר. אבל אוכל הוא גם המרכיב המרכזי ביותר בבריאותנו ובתוחלת החיים שלנו, אוכל הוא מאבני היסוד של התרבות שלנו – ואוכל הוא גם מרכיב דרמטי ביותר במשבר הסביבתי. אמנם לא ניכנס כאן לפרטי המשבר הסביבתי, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז אתן לפחות עצה אחת למי שציפה למצוא במאמר הזה קיצור שולחן ערוך ליהדות סביבתית: אחד הגורמים המרכזיים ביותר למשבר האקלים הוא תעשיית הבשר, לצד תעשיות האנרגיה והתחבורה. אך בעוד שעבור השתיים האחרונות הפתרונות כבר מגיחים מעבר לפינה בדמות אנרגיות מתחדשות, רכבים חשמליים ודלקים ביולוגיים למטוסים, בתחום המזון אנחנו בפיגור רב. למעשה, המעשה הבודד ורב ההשפעה ביותר, שכל אדם באשר הוא אדם יכול לעשות הן למען בריאותו, הן למען הקפדה על כשרות מאכליו, הן למען הידור במצוות צער בעלי חיים והן למען קיימות הסביבה, הוא מעבר לתזונה טבעונית. נקודה. יותר מרכישת רכב היברידי, יותר מהתקנת פנלים סולריים ואפילו יותר מהשלכת בקבוקים למחזורית.
על כל פנים, השילוב בין יהדות סביבתית כגורם משיכה עבור היהודים עצמם, לבין קונקרטיזציה של אידיאלים מופשטים למעשים שבכל יום, היא ככל הנראה המפתח להתנעה מחדש, ואולי אף להצלחה הפעם, של התנועה הסביבתית־יהודית־ישראלית. גם אצלנו קיימת בעיה של התבוללות תרבותית, והמענה איננו זעקות והפגנות אלא העמדת חלופה יהודית, שורשית ומעניינת עבור הדור הצעיר. גם אצלנו המעשים הפשוטים שבכל יום הם שבסופו של דבר מעצבים את התודעה ומכריעים את הכף. אמנם נעשה ניסיון בעבר לכרוך בין כשרות לבין צדק חברתי (עם 'התו החברתי' של ארגון במעגלי צדק), ויש ללמוד גם מהכישלון הזה ולנסות שוב. הרי אם יש מקום שבו כשרות, סביבה וחברה יכולים ללכת יחד באופן מהותי – הרי זה מדינת היהודים.
השילוב בין יהדות סביבתית כגורם משיכה עבור היהודים עצמם, לבין קונקרטיזציה של אידיאלים מופשטים למעשים שבכל יום, היא ככל הנראה המפתח להתנעה מחדש, ואולי אף להצלחה הפעם, של התנועה הסביבתית־יהודית־ישראלית. גם אצלנו קיימת בעיה של התבוללות תרבותית, והמענה איננו זעקות והפגנות אלא העמדת חלופה יהודית, שורשית ומעניינת עבור הדור הצעיר. גם אצלנו המעשים הפשוטים שבכל יום הם שבסופו של דבר מעצבים את התודעה ומכריעים את הכף
*אהרן אריאל לביא היה מחברי בית המדרש 'הליכות עולם' ליהדות וסביבה, בראשות הרב דב ברקוביץ', וממייסדי עמותת 'טבע עברי'. כיום הוא מנהל את 'הקהל', החממה לקהילות משימתיות בתפוצות של Hazon, וכותב דוקטורט על יחסי ישראל ויהדות ארצות הברית באוניברסיטת בן גוריון
