"בדומה לחוויה של עולי בבל, שעלו לארץ לפני כאלפיים שנה מתוך התלהבות אידיאולוגית, גם החוויה שלי כרב שעלה מארצות הברית הייתה לא פשוטה. לא אחת מצאתי את עצמי מבולבל באשר למצבי כאן בארץ". ראש מכון עתים, הרב שאול פרבר, שעלה מארצות הברית בגיל 28, כותב על קשיי ההשתלבות בחברה הישראלית בתחילת הדרך, ועל ההחלטה לצאת מאזור הנוחות ולהתעקש על פעילות ציבורית ותורנית במרחב הישראלי
בשנת 1971, השנה שבה גם זכה בפרס ישראל, פרסם שאול ליברמן ז"ל מאמר שכותרתו: 'כך היה וכך יהיה: יהודי ארץ ישראל ויהדות העולם בתקופת המשנה והתלמוד'. מאמר זה, שניתן במקור כהרצאה, מתאר את הדרך שבה קיבלו חכמי ארץ ישראל את פניהם של חכמי בבל, ואת היחס המזלזל שעולי בבל נתקלו בו בשיבת ציון השנייה. את ההשפלות שליברמן מתאר, ובעיקר את הכותרת הפסימית של מאמרו – 'כך היה וכך יהיה' – ניתן לפרש, באופן כחלקי, בצורה אוטוביוגרפית. פרופ' ליברמן למד בישראל, אך עזב לארצות הברית בשנת 1940, וחזר לכאן מדי פעם לשבתונים. היחס שזכה לו בביקוריו בישראל ללא ספק עורר בו רגשות מעורבים, והוא ביטא אותם בכתיבתו ובמחקריו.
בדומה לחוויה של עולי בבל, שעלו לארץ לפני כאלפיים שנה מתוך התלהבות אידיאולוגית, גם החוויה שלי כרב שעלה מארצות הברית הייתה לא פשוטה. כמו רבי זעירא, גיבורו של מאמרו של פרופ' ליברמן, גם אני מצאתי את עצמי לא אחת מבולבל באשר למצבי כאן בארץ. מטרתו של מאמר זה היא להציג רפלקסיה על ההתנסות האישית שלי כעולה, ולשתף את קהל הקוראים בחלק מהאתגרים העומדים לפתחם של עולים מארצות הברית בבואם לממש את החלום הציוני. מסקנתי ברורה כבר מכותרת המאמר: יהיה בסדר.
להמציא את עצמי מחדש
יהודים אמריקנים רבים שעולים לארץ כמבוגרים נאלצים להתחיל מחדש את הקריירה המקצועית שלהם. הדבר נכון במיוחד לגבי אלו שעוסקים בתחומים של חינוך יהודי ורבנות. לפני שעליתי לישראל ב-1995 הייתי ר"מ מצליח בבוסטון, ועדיין, כשניסיתי ללמד כאן בתיכון עם עלייתי לארץ, התוצאה הייתה כישלון חרוץ. לא הכרתי את הנורמות התרבותיות של התלמידים, את חוסר הגמישות של תכנית הלימודים ואת המערכת בכללותה. לא אני ולא מי שקלט אותי בבית הספר הבנו את גודל הפער שאתו היה עליי להתמודד. אני מכיר כמה מחנכים ומחנכות, עולים חדשים, שנתקלו באותה בעיה ועזבו את הארץ, או עזבו את מקצוע ההוראה, למרות כישרונם הגדול בתחום. בעיניי, זהו הפסד. במקרה שלי, נאלצתי פשוט להמציא את עצמי מחדש בשנתי הראשונה בארץ.
כשניסיתי ללמד כאן בתיכון עם עלייתי לארץ, התוצאה הייתה כישלון חרוץ. לא הכרתי את הנורמות התרבותיות של התלמידים, את חוסר הגמישות של תכנית הלימודים ואת המערכת בכללותה. לא אני ולא מי שקלט אותי בבית הספר הבנו את גודל הפער שאתו היה עליי להתמודד. אני מכיר כמה מחנכים ומחנכות, עולים חדשים, שנתקלו באותה בעיה ועזבו את הארץ, או עזבו את מקצוע ההוראה, למרות כישרונם הגדול בתחום. בעיניי, זהו הפסד
לאחר פחות משנה כמורה, בחרתי לפנות להוראה בתכנית אמריקנית בירושלים, דוברת אנגלית. התפקיד הזה אפשר לי נוחות רבה, אך הוא לא סיפק לי קשר ואינטראקציה עם החברה הישראלית. האידיאולוגיה והערכים פינו את מקומם לנוחות, אך לפחות הצלחתי להישאר בתחום הוראת יהדות. לאורך השנים, רבים מחבריי (וחלק מתלמידיי) בחרו גם הם בדרך הזו, ופיתחו תכניות לימודים חדשות שמיועדות לסטודנטים או לקהילות שמקורם בצפון אמריקה. זהו אכן שירות גדול ליהדות הגולה, אך עם זאת, מדינת ישראל לא מפיקה תועלת מיכולותיהם הגבוהות של המורים הללו, ולא מתעשרת בזכות כשרונם. ישראל דחקה אותם למציאות הזו. אני מכיר גם לא מעט רופאים, עורכי דין ואנשי עסקים שפועלים בדרך דומה. כל מי שטס פעם לניו יורק במוצאי שבת ודאי פגש בשדה התעופה את אותה קהילה עסקית, שבמשך השבוע עובדת בארצות הברית, וחיה בישראל רק בסופי שבוע.
חלק מהעולים בוחרים בהסתגרות מסוימת, לא רק מבחינה מקצועית אלא גם מבחינה גיאוגרפית. העולים מארצות הברית פיתחו לעצמם ארבע או חמש מובלעות בישראל (בית שמש, רעננה, מודיעין ועוד), שבהן אפשר, אם להשתמש במילים של אחד מחבריי, "לחיות כל החיים בלי לדבר מילה אחת בעברית". לא פעם הישראלים ה"צברים" מתייחסים בצורה שיפוטית לבחירה הזו, מבלי להבין את האתגרים האדירים שמציבה העלייה לארץ בפני יהודי אמריקני ממוצע. פרופ' ליברמן מציין במאמרו שגם עולי בבל הקימו לעצמם בתי כנסת ומוסדות תרבות נפרדים. זה יצר אנטגוניזם מסוים, אבל בסוף זה הסתדר. יהיה בסדר.
קליקה גברית סגורה
בשנת 1996 התחלתי בשני פרויקטים – האחד אישי והשני מקצועי. ראשית, נרשמתי ללימודי דוקטורט באוניברסיטה העברית. במקביל הקמתי יחד עם שני חברים את בית הכנסת שלימים יהפוך להיות קהילת 'נתיבות רעננה', שם אני מכהן כרב. בשנים הראשונות של בית הכנסת השקעתי זמן רב במשא ומתן עם הרבנות בירושלים, כדי לקבל ממנה הכרה רשמית בבית הכנסת וברבנותי. לא הייתי בטוח מהי בדיוק המשמעות של ההכרה הזו, אבל זו הגיעה בסופו של דבר: הוכרתי כרב הרשמי של הקהילה, ואף התחלתי לקבל משכורת של שש מאות שקלים בחודש. המשכורת הייתה פרט שולי בכל העניין (ושלושה חודשים לאחר מכן אף החלטתי לוותר עליה), אבל אני זוכר את היום שבו קיבלתי את רשימת מורי ההוראה בישראל, ומצאתי בה את שמי. עבורי, זו הייתה הוכחה מוחשית לכך שאני הולך ומתחבר לחברה הישראלית.
עדיין, כעולה שהגיע לארץ בגיל 28, התמודדתי עם ניסיונות חמקמקים להשתלב בצורה מלאה בחברה הישראלית. על אף העובדה שתמיד דיברתי עברית בבית הכנסת שלנו, המטען התרבותי שנשאתי אתי היה בלי ספק אמריקני. כשהתחלתי לערוך חופות עבור קהל לא-דתי בישראל, נדרשתי להעמיק את יחסיי עם הרבנות. העובדה הזו הביאה אותי בסופו של דבר להקמת עמותה שתפעל לשיפור שירותי הדת בישראל. חוויותיי, הן כרב קהילה והן כמייסד עמותה השואפת להשפיע על הרבנות בישראל, ללא ספק הושפעו ואף הוגדרו מכך שהייתי עולה חדש, לטוב ולמוטב. במכון עתים אני עומד בקשר יומיומי עם הממסד הדתי, החל ברבנים ראשיים ודיינים וכלה בפקידים ובנציגי מועצות דתיות. הממסד הרבני הוא במידה רבה קליקה גברית סגורה, רשת שנוצרת על ידי אנשים שלמדו באותן ישיבות, התחברו לקהילות של רבנים מסוימים ויצרו אחווה שמבוססת על היכרות רבת-שנים. אמנם למדתי בישיבת הסדר כאן בארץ, אך לא הייתי חלק מהרשת החברתית שמאפיינת רבים מחבריי הרבנים. עבורי, היה זה חיסרון מובהק. חלק מהרבנים שאני נמצא אתם בקשר יום-יומי למדו יחד אתי בישיבה, אך לא היינו חלק מאותם מעגלים חברתיים. למרות שהם פתוחים לקשר ולדיונים, השיח אתם הוא עדיין לא אותו השיח שהם מקיימים עם חבריהם הוותיקים.
מצד שני, ה"אחרות" שלי כעולה יכולה להיות גם יתרון. אני שונה כל כך מעמיתיי עד שאינני מאיים עליהם בשום דרך. אף אחד ברבנות הראשית לא חושב שאני שואף להיות רב ראשי (ובצדק), ואף אחד בבתי הדין לא חושב שאני רוצה להיות דיין (ובצדק). ללא קשר לדעתנו על הממסד הדתי בישראל, אי אפשר להתעלם מכך שמדובר במערכת פוליטית המבוססת על יחסי כוחות. במערכת כזו, העובדה שאתה לא מאיים על מעמדו של אף אחד יכולה לעמוד לזכותך. איכשהו, ההבטחה "יהיה בסדר" מתחילה להתגשם.
הנחות יסוד שונות
לעתים קרובות אני גם מוצא שכעולה, הנחות היסוד שלי על נושאים הלכתיים או השקפתיים, ועל החיים בכלל, שונות מאוד מהנחות היסוד של רבים מהרבנים שאני נפגש אתם בעבודתי בעיתים. אף על פי שאני חולק עם עמיתיי ברבנות הראשית את היחס ל'מלכותא דשמיא', אני עומד נדהם לנוכח השקפתם כלפי "מלכותא דארעא". לפעמים מדובר בעניינים של עובדות פשוטות. כך, למשל, בעשור האחרון אני משקיע זמן רב בניסיון לשכנע את אנשי הרבנות הראשית כי אין הצדקה לגישתם המזלזלת כלפי רבנים מחו"ל (ובפרט רבנים אורתודוקסים). הם פשוט לא מכירים את מרחב הפעולה הזה. האירוניה היא שכמעט כל הכתבים לענייני יהדות בכלי התקשורת בישראל רואים בי מומחה לענייני יהדות ארצות הברית, ואילו דווקא הרבנות הראשית לא מכירה בידע שלי. יש לי מכנה משותף רחב הרבה יותר עם הממסד הדתי מאשר עם העיתונאים, ועדיין, הרבנות הראשית חושבת שהיא חכמה יותר מכולם.
דוגמה נוספת קשורה לשיטה שאימצנו בעיתים בכל מה שקשור למערכת המשפט. בשנת 2010, כשפנינו לבג"ץ בדרישה שיכפה על הרבנות הראשית ועל ארבעה רבני ערים להכיר בגיורי צה"ל, כמעט כל חבריי הרבנים האורתודוקסים היו המומים. כיום, יותר אנשים מבינים שלפעמים, כמוצא אחרון, יש לפנות למערכת המשפט החילונית, וזאת כדי להבטיח שייעשה צדק – גם אם מדובר במתקפה כנגד הממסד הדתי. לפני שבע שנים, זה היה פחות מקובל. כמי שמוצאו מארצות הברית, הפנייה לבג"ץ הייתה נראית לי מובנת מאליה כבר אז. רק בעקבות התביעה הסכימה הרבנות לרכך את עמדתה; רק משום שהמשכנו, באופן אקטיבי, לאפשר ליותר אנשים לחיות כיהודים במדינת ישראל.
כעולה מארצות הברית, אני שואב עידוד מכך שהצלחתי לקחת חלק בעיצוב עתיד החיים היהודיים בישראל. פעילותי היום כוללת אינטראקציה אינטנסיבית עם חלקים מגוונים של החברה הישראלית, ותיקים ועולים כאחד. אני מרגיש שהחלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי, ולהתעקש על פעילות בסביבה דוברת עברית בקהילתי ובפעילותי הציבורית, תרמה ליכולת שלי להשתלב – ולהשפיע. אני גאה במערכות היחסים שגיבשתי, באלפי האנשים שמכון עתים מסייע להם מדי שנה, בשינוי השיטתי שאנו מנסים לחולל בממסד הדתי. הייתי רוצה לראות כאן ממסד דתי מכבד, בעל תודעת שירות, כזה שמסוגל לראות בקהילה היהודית בארצות הברית השראה ולא איום. ישראל וארצות הברית מייצגות כיום את שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם: הגיע הזמן לעבוד יחד, במקום לעבוד לחוד. בעתיד הקרוב זה נראה אולי כמו חלום, אבל אין לי ספק: יהיה בסדר.
*הרב ד"ר שאול פרבר הוא ראש מכון עתים ורב קהילת נתיבות רעננה
תרגום: שלומית שטרן (חזן)
המערכת מודה לגב' שטרן (חזן) על התרגום
