יוסף ויהודה
על פטליזם והתמודדות עם טרגדיות
מיכה גודמן
א. יוסף
"יותר משעם ישראל הוא עם הנבחר עם ישראל הוא עם הבחירה" . בתודעה המערבית העם היהודי ידוע כמי שהצמיח מתוכו את המהפכה המונותאיסטית. לצד המהפך בתפיסת האל ביקשה ההגות היהודית לדורותיה ליצור מהפך בתפיסת האדם. כך למשל מבקש הרמב"ם להעניק חיות ועוצמה למעמדו של האדם. יסוד היסודות ועמוד החוכמות של המחשבה היהודית, טוען הרמב"ם, הוא שבכוח המעשה האנושי האדם קובע לעצמו את גורלו . התפיסה שגורלו של האדם נקבע מראש וכי לו אין השפעה על תולדות חייו זרה בדרך כלל למחשבה היהודית באשר היא מרוקנת את המעשה האנושי ממשמעות. התורה מציבה במרכזה את המצוות וכך היא מקפלת בתוכה הצהרה אילמת המקדשת את המעשה. התורה מניחה שהעשייה מקדשת משנה ומתקנת את המציאות.
ההנחה שלאדם יש בחירה חופשית וכי לאדם יש השפעה על גורלו מוצבת תחת סימן שאלה גדול במסגרת הסיפורית המסיימת את ספר בראשית. על פניו נראה שסיפורי יוסף מעוצבים בתבנית המזכירה מאוד מיתוסים יוונים. המוטיב החוזר לאורך הסיפורים הוא שהגורל נגזר מראש וכי אין בכוח האדם לשנות את מה שנגזר. יוסף חולם בראשית חייו שני חלומות אותם הוא ואביו מזהים כביטוי של הגזירה האלוהית. המשך חייו של יוסף יהיה רצף של מאורעות שעתידים להגשים את הגזירה האלוהית. אחיו של יוסף מנסים לעשות את הבלתי אפשרי – לשנות את הגזירה האלוהית. כשהם מזהים את יוסף מרחוק הם אומרים איש אל רעהו: "הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו: חיה רעה אכלתהו. ונראה מה יהיו חלומותיו" (בראשית לז, כ). אך המשך הסיפור מלמד שלא ניתן להיפטר מיוסף, לא ניתן להיפטר מחלומותיו, ובודאי שלא ניתן להתחמק מהגשמתה של הגזירה האלוהית. האחים מאמינים שעל ידי זריקת יוסף לבור הם שינו את שנגזר עליהם לבוא ולהשתחוות לפני יוסף. למעשה, עתידים הם להישכב ארצה לפניו, לא לפני שהוא מספיק לזרוק אותם אל הבור . יוסף חולם חלומות ומגשים אותם.
המבנה הדטרמניסטי של סיפורי יוסף מגיע לשיא כשהתורה מציגה לפנינו את התודעה הדתית הפטליסטית של יוסף עצמו. כשיוסף מתוודע אל אחיו, הוא מסביר להם שאין הוא מתכוון לנקום בהם על העוול שהם גרמו לו בילדותו: "ועתה לא אתם השלכתם אותי הנה, כי האלוהים" (בראשית מה, ח). יוסף מציג כאן אילוסטרציה לאחד המרכיבים הרדיקליים ביותר של תפיסת עולם פטליסטית. אחד הביטויים החזקים ביותר של תפיסה זו הוא ששיפוטים מוסריים מתרוקנים ממשמעות. אם ההיסטוריה כולה נקבעה מראש הרי שלא ניתן לשפוט אף אדם, משום שאיש אינו אחראי למעשיו. כל מה שהאדם עושה אינו אלא מימוש של רצון גבוה יותר. תפיסה רדיקלית זו משתקפת בחדות בדבריו של יוסף לאחיו. יוסף אינו שופט את אחיו על מעשיהם מפני שהם אינם הכתובת לכך. הם לא היו אחראים למעשיהם, לא הם זרקו אותו אל הבור כי אם האלוהים.
סיפורי יוסף ואחיו המקפלים בתוכם מסרים דטרמניסטים מובהקים מהווים את המסגרת הסיפורית לסיפורי יוסף ופרעה המצמיחים מתוכם באופן פרדוקסלי ומפתיע מסר אנטי דטרמניסטי.
חלומותיו של פרעה על הפרות מתמיהים את רוחו עקב האופי הפסיכודלי שלהם. האנומליה שבחלומות פרעה היא כפולה: לא רק שגוף קטן מצליח לבלוע גוף גדול ממנו, הגוף הקטן יותר אף אינו מתרחב עקב התרחשות זו. הפרות הרזות מצליחות להעלים לחלוטין את הפרות הגדולות, "ולא נודע כי באו אל קירבנה" (בראשית מא, כא).
האנומליה שבחלום פרעה מהווה את הבסיס לפתרון שמוענק על ידי יוסף. למרות שאין בזה כל הגיון כלכלי, אומר יוסף לפרעה, לשבע השנים הטובות לא יהיו שום אפקט על שבע השנים הרעות שיבואו אחריהן. כך האל גזר וכך יהיה, בחינת "ולא נודע כי באו אל קירבנה". כזכור, לאחר שיוסף מציג בפני פרעה את פתרון החלום הוא מציע לו עצה אותה הוא נבחר אחר-כך לממש. יוסף מתמנה למושל מצרים כשהוא מסור לפרוייקט מרכזי אחד: לאגור מספיק תבואה במשך שבע השנים הטובות על מנת שניתן יהיה לשרוד במשך שבע השנים הרעות. במלים אחרות: יוסף דואג לכך שלשבע השנים הטובות תהיה השפעה על שבע השנים הרעות. יותר משיוסף הוא מגשים החלומות יוסף הוא מנפץ החלומות. במשך שבע השנים הרעות יוסף מכלכל את משפחתו, את מצרים ואת העולם כולו באמצעות התבואה שנאספה במשך שבע השנים הטובות. יוסף יוצא נגד הגזירה האלוהית ומנצח.
במדרש רבה אומרים החכמים שיש זיקה עמוקה בין הביוגרפיה של יעקב והביוגרפיה של יוסף. "כל מה שארע לזה ארע לזה" , נדמה שהמהות המסתתרת מאחורי שתי דמויות הללו היא זהה. יעקב קיבל בבגרותו שם חדש המשקף לעומק את אופיו: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". יוסף, כמו אביו, יוצא למאבק נגד אלוהים. הפעם נגד הרצון האלוהי, נגד הגזירה האלוהית. נאבק ומנצח. דמות דיוקנו של אביו. מפעל חייו של יוסף הוא אילוסטרציה לעוצמת המעשה האנושי. בכוח העשיה האנושית לא רק להשפיע על המשך ההיסטוריה האנושית, בכוחה אף לתקן ולשנות את הגזירה האלוהית.
ר' עקיבא בן יוסף קבע ש"הכל צפוי והרשות נתונה" ; מחייו של יוסף עצמו נשמעת ההכרזה שאמנם הכל צפוי אבל הרשות נתונה לשנות גם את מה שהיה צפוי.
אם כן, מי הוא יוסף? במפגשו עם אחיו יוסף מתגלה כבעל תודעה פטליסטית רדיקלית. התורה מציגה אותו כמי שאינו מאמין שלמעשה האנושי יש איזו שהיא השפעה על המשך ההיסטוריה. כוחות גדולים ואדירים שולטים על המעשה האנושי. לאדם אין השפעה על גורלו, עד כדי כך שאפילו השיפוטים המוסריים מתרוקנים ממשמעות. לעומת זאת, מפעל חייו כמושל מצרים נושא עימו הצהרה אילמת המעניקה עצמה בלתי רגילה למעשה האנושי. בכוח המעשה לתקן ובידי האדם האחריות לגורלו.
יוסף אינו פילוסוף; יוסף לא מציג פרדוקסים, הוא חי אותם. דמותו החידתית של יוסף הצדיק מקפלת בתוכה מתח עמוק בין עוצמת האל לעוצמת האדם. שני האידאלים הגדולים של היהדות באים לידי עימות בתוך אישיותו הפרדוקסלית של יוסף . לצד כניעה לרצון האלוהי מתעורר הדחף המבקש לקדש את הכוח שבעשייה האנושית.
ב. יהודה ויוסף
סיפורי יוסף חושפים מאפיין נוסף לדמותו. בבגרותו מנחיל יוסף לסובביו את כל אשר ארע לו בילדותו. אותו זרקו לבור, הוא זורק את אחיו לבור. הוא נמכר כרכוש לעבדות בנערותו, ובבגרותו הוא רוכש את כל מצרים להיות עבדים לפרעה. אותו הפלו לטובה ביחס לשאר אחיו בנערותו, והוא מפלה את בנימין לטובה משאר אחיו בבגרותו. יוסף עבר חוויות קשות בנערותו. הוא לא היה הראשון וגם לא האחרון שהנחיל לזולת את הכאב והסבל שהוא עבר בילדותו. זהו אחד הדחפים הפסיכולוגיים המאפיינים ביותר את ההתנהגות האנושית. הייחודי בסיפורי יוסף הוא שכשיוסף 'מחזיר לעולם' על הסבל שהוא עבר בילדותו הוא עושה את זה בעוצמה בלתי רגילה. כל מצרים צריכה להימכר לעבדות כתוצאה מטראומת הילדות של יוסף.
ליהודה סיפור חיים שונה לגמרי. השוואה מהירה בין פעולות יהודה בנערותו ובין דפוסי ההתנהגות של יהודה בבגרותו מלמדים על שינוי עמוק שחל בדמותו. את יהודה אנו פוגשים לראשונה כשהבן הקטן והאהוב של רחל מעורר את שנאתו. כתוצאה מכך הוא מוביל את מהלך זריקת יוסף לבור ומכירתו לישמעאלים. לקראת סוף מחרוזת הסיפורים יהודה נקלע פעם נוספת למצב בו בן של רחל, גם הוא אהוב במיוחד על אביו, נזרק לבור. הפעם לא רק שיהודה לא עמד מאחורי זריקתו לבור הוא אף מוכן שיכניסו אותו לבור ובלבד שיוציאו משם את בנימין. הנסיבות שיצרו את השנאה בסיפור הראשון נותרו אותן הנסיבות גם בסיפור האחרון. האב עדיין מפלה לטובה את בנה האהוב של רחל. נראה שיעקב לא השתנה, הנסיבות שיצרו את השנאה לא השתנו, רק יהודה השתנה. נשאלת השאלה מה קרה ליהודה שבראשית הסיפור ביקש למכור את הבן המועדף הראשון על מנת להרחיקו מאביו, ובסוף הסיפור הוא מוכן למכור את עצמו על מנת להחזיר את הבן המועדף השני אל אביו?
נראה שלמהלך חייו של יהודה היתה השפעה חזקה אשר שינתה את אישיותו מן הקצה אל הקצה.
חז"ל קובעים שהביוגרפיה של יוסף היא מעין שחזור של חיי אביו, אך נראה שחותמת חייו של יעקב ניכרת בעצמה רבה גם בחייו של יהודה. דומה שבעוד הצדדים ההירואיים של יעקב מופיעים מחדש בחייו של יוסף – שניהם חולמים חלומות ועולים לגדולה – הרי שכל האיכויות הטרגיות של יעקב מתנקזות אל דמותו של יהודה, המשחזר באופן טרגי את חיי אביו.
מיד לאחר שיעקב ירד אל בנו אבל שאולה מתארת התורה כיצד יהודה ירד מאת אחיו. יוסף הורד מצרימה, כתוצאה מכך יעקב ירד לשאול, וכתוצאה מכך יהודה ירד מאת אחיו. בהמשך חייו של יהודה נהרגים שניים מבניו. שני בניו מתו לאחר שהם התחתנו עם תמר. כתוצאה מכך יהודה מפתח אמונות תפלות כלפי תמר. הוא מסרב לתת לבנו השלישי ליבמה מחשש שימות גם הוא. נראה שתגובתו של יהודה לטראומה היא חיקוי של דפוסי ההתנהגות של אביו במצב דומה. יעקב משוכנע שהוא איבד בן – יהודה שיכל שני בנים. יעקב מפתח חששות לא רציונליים המונעים ממנו למסור את בנימין לאחיו, ויהודה מפתח אמונות תפלות המונעות ממנו למסור את שֵלה בנו לתמר. הכאב של שניהם דומה, ותגובתם לכאב אף היא כמעט זהה.
כשהאחים מבקשים מיעקב לחזור בפעם השניה למצרים על מנת לשבור שבר ולאסוף משם את שמעון, ראובן מודיע שאם בנימין לא יחזור הוא ימית את שני בניו. לעומת זאת יהודה מסתפק בהצהרה שהוא עצמו ערב לחייו של בנימין. דווקא דבריו החדים של ראובן, המעידים על מסירות עליונה, אינם משפיעים על עמדת אביו. זאת, לעומת ההצהרה המתונה יותר של יהודה שהצליחה להבקיע את חומות הסירוב ולפזר את ערפל חששותיו של אביו. יהודה לא נדרש להכריז שהוא ימית את שני בניו אם לא יעמוד במשימה – יהודה כבר איבד את שני בניו. יעקב, שבתודעתו שכל בן אחד, מוכן למסור את בנו השני רק בידי מי שאיבד כבר גם את בנו השני. הערובה הגדולה ביותר לחייו של בנימין הוא עברו הטראגי של יהודה. אכן, בהמשך הסיפור יהודה עתיד לעשות מאמצים רבים ויהיה מוכן להקריב רבות על מנת שאביו לא יחווה את הסבל שהוא עצמו חווה.
אם כן, ההסבר לשינוי המוסרי העמוק שיהודה עבר נעוץ בסבל והכאב שהוא חווה במהלך חייו. ההתמודדות עם השכול הפכה אותו מאדם שהיה מסוגל לזרוק את אחיו הקטן לבור לאדם שמוכן לזרוק את עצמו אל הבור על מנת להוציא משם אח קטן אחר.
לפנינו שני מודלים מהופכים של התמודדות עם סבל וכאב. לעומת יוסף שסבלו וכאבו מכוננים אישיות המנחילה לעולם כולו את הסבל שהוא עבר בילדותו, יהודה כתוצאה מהסבל מוכן להקריב את חייו על מנת שאביו לא יחווה את מה שהוא חווה .
על ידי הצגת שני המודלים השונים של התמודדות עם סבל וכאב המשתקפים בפער שבין יהודה ויוסף מנפצת התורה כל תפיסה של דטרמיניזם פסיכולוגי. התפיסה שחוויות הילדות מעצבות את חייו הבוגרים של האדם לעיתים מכילה גם טענה שעברו של האדם מעצב באופן הכרחי את דפוסי התנהגותו בעתיד. הספקטרום הרחב הקיים בין יוסף ליהודה בא להפריך את הטענה הזו בדיוק. אמנם לחוויותיו השונות של האדם השפעה על התנהגותו ועל אישיותו, אך כאב יכול לגרום אטימות מוסרית, והוא יכול גם להיות מנוף שמאפשר את צמיחתה של רגישות מוסרית. אין הכרח, הכל תלוי באדם.
התורה לוחמת נגד הדטרמניזם על כל צורותיו ומאפייניו. יוסף הוא ההוכחה שניתן לשנות את גזירת הגורל הקדומה, יוסף ויהודה יחדיו הם ההוכחה שניתן גם לשנות את הצורה בה חוויות העבר ישפיעו על האישיות של האדם בהווה. הדטרמניזם המיתי והפסיכולוגי כאחד מתנפצים במסגרת הסיפורית המסיימת את ספר הבראשית. ספר בראשית פותח בדרמה האלוהית שבה האל בורא את העולם ומסיים בדרמה האנושית אשר המסר המרכזי העולה ממנה הוא שבכוח האדם לברוא עולמות ולהחריבן.
בגנות הדטרמניזם החדש
לא לחינם זיהה הרב קוק את התנועה הציונית עם דמותו של יוסף . התנועה שביקשה להחזיר לעם ישראל את השליטה על ההיסטוריה כפרה למעשה בהנחה שרווחה בעולם היהודי שאין לנו השפעה ישירה על גורלנו. הציונות היא ניסיון אדיר להחזיר לעם היהודי שליטה בגורלו, ולכן לא פלא שניתן לראות בה ניצוצות מאורו של משיח בן יוסף.
בימינו רווח בשיח הציבורי הלך רוח דטרמניסטי. מימין ומשמאל נשמעות האנחות העתיקות "אבדה תקוותנו נגזרנו לנו" כפי שהן מתוארות בחזון העצמות של ספר יחזקאל. הכל כבר נקבע וכיוון ההיסטוריה באזורנו כבר נחרץ – לטוב או למוטב.
דווקא כשרוח התקופה נוטה לזלזל בהשפעת המעשה האנושי יש להניף מחדש את דגלו של יוסף. כאמור, אחד המסרים הגדולים העובר כחוט השני לאורך תולדות המחשבה היהודית – מסר שקיבל ביטוי אותנטי במפעל הציוני – הוא שבכוח המעשה האנושי להשפיע על ההיסטוריה. "הכוחות ההיסטוריים" מעוצבים על ידי האדם ולא להפך. את צו ההיסטוריה יש ליצור ולא להיכנע מולו. שלמה אבינרי מראה בספרו החדש על הציונות שהרקע לצמיחת הציונות – קרי: לאמונה המחודשת בכוח של העשייה האנושית – היה שקיעת האמונה באלוהים. נראה שהמחשבה היהודית התקשתה לאמץ את המורכבות המשתקפת בדמותו הפרדוקסלית של יוסף. כשישראל בטחו בה' הם לא בטחו בעוצמה המגולמת בהם עצמם. לעומת זאת כשחל מהפך בעולם היהודי וחלקו החל להאמין בכוחו הוא, חלה נסיגה בבטחונו בה'.
בדורנו נראה שעם ישראל לא רק הפסיק להאמין באלוהים, הוא גם הפסיק להאמין בעצמו.
כשהקב"ה מודיע ליחזקאל שעתיד להיות יום בו עם ישראל מצוי בייאוש רוחני מוחלט, כנוע לגמרי לגזירת ההיסטוריה הוא מדמה את ישראל לעצמות המפוזרות ברחבי בקעה. הפתרון של אלוהים לדכדוך רוחני דטרמניסטי זה הוא תחיה רוחנית. כלשון הנביא: "ויאמר אלי הנבא אל הרוח, הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח כה אמר אדוני ה', מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו".
